"אתם רצויים כאן": ביקור בסעודיה החזיר אותנו אופטימיים לישראל

באחת החנויות בשוק אל־זל, מוקד תיירות מרכזי בריאד, ישבו כמה מקומיים על כיסאות ודיברו. חייכנו אליהם, ושאלנו כמה עולות הגלביות. "מאיפה אתם?", שאל המבוגר שבהם. "ישראל", ענינו. "בואו, שבו לקפה".

התיישבנו. בעל הבית סימן באצבעותיו ושלח ילד להביא לנו קפה. אחרי רגע הילד חזר עם פינג'ן ומזג לנו לכוסות את הקפה המקומי. זה קפה שונה מזה ששותים במערב: בהיר מאוד, ומר. לצידו הגישו לנו תמרים. "באמת ישראל?", הוא שאל, אחרי שתיקה ממושכת. "באמת", ענינו. "ברוכים הבאים", אמר.

דיברנו עוד כמה דקות קצרות. באוויר היה שילוב של מתח וסקרנות. אנחנו הישראלים הראשונים שפגש בחייו, ולא רק הוא: אף אחד כאן לא ראה ישראלי בגלוי (ואם ראה, לא ידע שהוא ישראלי). ייתכן שזאת גם הסיבה שהיה לנו קל לדבר בעברית: השפה הזאת פשוט לא מוכרת להם. בקהיר או בעמאן מן הסתם היינו מושכים יותר תשומת לב.

כמעט בכל מקום אמרנו שאנחנו ישראלים. בכוונה, כדי לקבל את התגובה האותנטית. גם כשביקשנו ויזות - עם דרכון זר, כי עם דרכון ישראלי הכניסה לערב הסעודית אסורה - ציינו את הכתובת והטלפון שלנו בארץ, ואת המקצוע: עיתונאי. לא חשבנו שצריך להסתיר משהו, וממילא במדינות כאלה אתה לא רוצה להיתפס כמי שמנסה להסתיר.

התגובות שקיבלנו היו מפתיעות. אף אחד לא הגיב בעוינות. חלק הגיבו בסקרנות ורצו לדבר, אחרים נבהלו וסובבו בנימוס את הגב. התגובות נבעו במידה רבה מגילם של מי שדיברנו איתו: המבוגרים, דתיים ושמרניים יותר, נטו לחשוש; הצעירים, פתוחים יותר למערב ומחוברים לרשתות החברתיות, נטו להסתקרן.

בערב אכלנו במסעדה מקומית. נאג'ד ווילג' מציעה את החוויה המלאה. יושבים על הרצפה, יחפים כמובן, אוכל מקומי משובח (בעיקר כבש ועוף, עם אורז) שמוגש על מחצלת רחבה. אפשר לאכול עם הידיים, או עם כפות. כל המלצרים גברים כמובן, חלקים מקומיים וחלקם זרים. כמה אזורים במסעדה סגורים במחיצות, כדי לאפשר לנשים לאכול ללא רעלה.

בפינה שלידנו ישבו ארבעה צעירים. שלושה מהם בגלביות, ואחד בבגדים מערביים. החלפנו מבטים. הם דיברו אנגלית טובה, אז שאלנו מאיפה המערבי. "פיליפינים", השיב. הוא הגיע לריאד לעסקים, והמקומיים מארחים אותו. אחד מהם שאל: "ואתם מאיפה?". ענינו שמישראל. "ברוכים הבאים", השיב. שאלנו אותו אם הוא בטוח. "כן", ענה בחיוך, "רק שעוד רגע אני בורח מפה" - ופרץ בצחוק נבוך.

הם סיימו לאכול לפנינו. הצעיר המקומי שדיבר איתנו התמהמה מאחור. הוא ניצל את העובדה שחבריו התקדמו, ופנה אלינו שוב. "באמת מישראל?". ענינו שכן, ושאלנו לשמו. "עבדאללה", ענה, ומייד שאל: "אבל איך זה ייתכן, הרי אסור לישראלים לבוא לכאן". הסברנו, והוא הקשיב בחיוך. "אתם רצויים כאן", אמר. "אנחנו צריכים לשמור על האחים שלנו המוסלמים ולכן יש בעיות, אבל אין לנו בעיה עם כל הדתות". הזמנו אותו לבוא לביקור בישראל. "אינשאללה", סיכם.

מבט למערב

סעודיה שמרנית מאוד. הרבה יותר מכפי שמבינים מרחוק. בחלוקה גסה, רואים ברחוב שלושה צבעים בלבד: הלבן של הגלביות שלובשים הגברים, השחור של הגלביות והרעלות שלובשות הנשים, והצהוב של החול המדברי. נדיר מאוד לראות כאן זרים מערביים. גם העובדים הזרים (בעיקר מהמזרח) מוסלמים ברובם.

הדת שולטת כאן בכל. העיר מלאה מסגדים שהומים בני אדם בשעות התפילה. אפילו בקניונים, שמוכרים את מיטב מוצרי המערב, במקום מוזיקה שומעים ברקע פסוקים מהקוראן. חברת התעופה הלאומית, סעודיה, משמיעה לפני ההמראה את הנוסח המוסלמי של "תפילת הדרך", מפי דרשן. החברה כמובן לא מגישה בטיסות שלה אלכוהול, שאסור לחלוטין בממלכה: אסור למכור, אסור לקנות, ואסור לשתות. מי שנתפס אפילו מדיף ריח של אלכוהול צפוי למאסר.

עדות לשמרנות, לסגירות, לדתיות, אפשר למצוא בשילוט. בכבישים יש מעט מאוד שלטים באנגלית, בעיקר במרכז ריאד. ככל שאתה מגיע לפרברים, השלטים כולם בערבית. גם כל תמרורי המהירות בכבישים בספרות ערביות. אפילו בקניונים - שמוכרים, כאמור, הכל, מג'וצי ופראדה ולואי ויטון, ועד גאפ ואמריקן איגל ואדידס - שמות החנויות הן בערבית.

בקניונים אפשר לראות בעיקר נשים עם ילדים. החום הכבד מבריח את כולם למזגנים. בשעות הערב מצטרפים גם הגברים. המסעדות בקניונים הומות: מנעד המזון בהן נע בין סוגים שונים של המבורגרים (מקדונלדס, בורגר קינג ושייק שאק מככבים) לפיצות, שווארמה ואוכל הודי. בקניון הגדול של ריאד, הגאלרי מול, יש בקומה העליונה פארק משחקים לילדים. הקניון כולו מצועצע, ומשובץ צמחייה באווירת הג'ונגל (עם דמויות של חיות מנורות ניאון) ואפילו גמל מוזהב בכניסה.

המחירים בקניונים יקרים כמו בארץ. בחוץ, זול בהרבה. ביקשנו לבקר בשוק מקומי. נהג המונית, חביב שמו, מבנגלדש, לקח אותנו לשוק פירות וירקות שנקרא "רבוע". בדרך דיברנו קצת. גם הוא מעולם לא פגש ישראלים. הוא כבר כמה שנים כאן, מתגורר עם שותפים בדירה בפרבר של ריאד. כל אחד מהם משלם 1,500 ריאל לחודש שכר דירה (קצת פחות מ־1,500 שקלים). "לא זול כאן", הוא מתלונן.

מלפפונים עולים בשוק 10 ריאל לשני קילו. צ'ילי משלל סוגים עולה 5 ריאל. סברס ב־25 שקלים, אפרסקים ב־15, ותאנים ב־20. עבדולעזיז, המוכר באחת הבאסטות, הגיע מתימן. החבר שעובד איתו - מחרטום, סודאן. שניהם פטפטו עם האורחים מישראל בשמחה. הסודאני, אגב, היה עם מסיכה. זה בלט לעין כי הוא היה היחידי שראינו עם מסיכה, למעט עובדים במלונות ובשדה התעופה. בדיוק כמו בישראל, הקורונה כבר לא מורגשת כאן. כל ההגבלות הוסרו באחרונה, ובכניסה למדינה דורשים רק אישור שעברת חיסונים.

כדי להימנע מהנטל הרפואי האפשרי, יש לסעודים שיטה מעניינת: הוויזה למדינה לא זולה. 230 דולר לאדם. עיקרה מורכב מביטוח רפואי חובה, שהתייר מקבל כחלק מהוויזה. חברת הביטוח, הם מציינים, נבחרת באקראי על ידי המחשב מבין כמה חברות שזכו במכרז. היא מתחייבת לדאוג לך בכל מקרה רפואי, לרבות קורונה.

ספק אם לזרים שחיים כאן בקביעות יש ביטוחים כאלה. כמו בשאר מדינות המפרץ, גם סעודיה מלאה בעובדים ממדינות אחרות. אלא שבשונה מהאמירויות או מקטאר, בסעודיה הם מורגשים פחות. זה נובע מגודל האוכלוסייה: בעוד באמירויות רק כ־10 אחוז מהתושבים הם מקומיים, ובקטאר משהו כמו 15 אחוז, בסעודיה 80 אחוז מהתושבים הם בני המקום.

בריאד לבדה מתגוררים 8 מיליון איש. כרך עצום, שמשתרע על פני עשרות קילומטרים. את הגודל ניתן לראות מהתצפית המרהיבה בקומה ה־99 של הקינגדום סנטר. בניין מרשים, בגובה של יותר מ־300 מטר, שמאכלס שלל אוכלוסיות: מקניון מפואר בקומות הקרקע, דרך בית מלון ומסעדות, ועד לקומות משרדים ומגורים.

האטרקציה העיקרית היא כמובן התצפית. להגיע אליה עולה 69 ריאל. מעלית ראשונה לוקחת אותך לקומה ה־77, ומעלית נוספת לקומה העליונה. במעלית פגשנו קבוצה של זרים. שאלנו מאיפה הם. "רוסיה", ענו. תהינו מה הם עושים בסעודיה. "בגלל מה שקורה ברוסיה רצינו לצאת", אמרו בגלוי.

מהתצפית ניתן לראות את קו המגדלים שמאפיין את ריאד החדשה. לצדדיו, את ריאד הישנה. מכאן, קשה להסתיר את הפערים: חלוקת העושר בסעודיה רחוקה מלהיות שוויונית. חלקים גדולים באוכלוסייה עניים. במדינה שבה יותר ממחצית מהאוכלוסייה מתחת לגיל 25, זה יהיה האתגר העיקרי של יורש העצר, מוחמד בן סלמאן. הצעדים שהוא נוקט בשנים האחרונות מלמדים שהוא מבין זאת היטב.

מצלמה בעירבון מוגבל

הכבישים בריאד רחבים, וגם נוחים לנסיעה (למעט בשעות העומס בבוקר ואחר הצהריים). במהלך שהותנו שמענו פעם אחת בלבד מישהו צופר: הבדל משמעותי מהכבישים הסואנים והרעשניים של קהיר, עמאן או רמאללה. לנשים אמנם מותר לנהוג בסעודיה מאז 2019, אבל במהלך שהותנו ראינו רק אישה אחת נוהגת - לבושה ברעלה כמובן.

בגלל גודלה, ריאד היא לא עיר להולכי רגל. ממילא, החום הכבד מריץ אותך ישר למזגן ברכב. ועדיין, כל ניסיון ללכת עלול להיות מסוכן. בחלק מהכבישים אין מדרכות, ואיפה שיש - הנהגים לא שמעו על זכות קדימה. רוב המכוניות עמוסות במשפחות: הגבר נוהג, ועימו כמה נשים וילדים. אפשר לראות את זה גם בקניונים ובטיסות: גבר אחד, ומאחוריו פוסעות כמה נשים.

רק ביציאה מהמדינה, מרשות לעצמן חלק מהנשים להקליל. הרעלה יורדת מהעיניים ומכסה רק את הראש, וכבר רואים ניצנים של איפור ומשקפיים אופנתיות. מן הסתם, מחוץ למדינה הן כבר מרשות לעצמן להתנהג בחופשיות. זה נכון גם לגבי הגברים: בחריין - שמחוברת לסעודיה בגשר - מלאה בסעודים שבאים לאכול, לשתות אלכוהול ולהרגיש משוחררים לרגע מהשמרנות הקשוחה בבית.

השמרנות הזאת ניכרת, כמובן, בעיקר במסגדים. ביקרנו בשניים: הראשון, המסגד על שמו של המלך חאלד. היו בו מעט מאוד מתפללים בשעת הבוקר, אבל המסגד עצמו מרשים למראה: נברשות גדולות, שטיחים רחבים ואחידים. המסגד כמובן ממוזג היטב, עניין קריטי במדינה שבה בחודשי הקיץ הטמפרטורה הממוצעת נושקת ל־50 מעלות.

משם המשכנו למסגד אל־ראג'י (שהמקומיים מכנים "אל־ראזי"). מבנה פשוט בהרבה, אבל פופולרי יותר אולי בגלל מיקומו המרכזי.

הגענו בשעת תפילת הצהריים, והמסגד היה מלא במאות רבות של אנשים. שאלנו אם מותר לצלם, ונענינו בחיוב. כשיצאנו, ניגש אלינו אדם מקומי, מבוגר, דתי מאוד. "מאיפה אתם, ראיתי שאתם מצלמים", שאל־אמר. ענינו שביקשנו וקיבלנו אישור לצלם, ומחשש לתקרית אמרנו שאנחנו מאירופה. להפתעתנו, פניו של האיש לא היו לעימות. "קוראים לי נאסר", אמר. "יש לי בקשה מכם. תקראו על האסלאם. תלמדו. תראו כמה שזאת דת טובה".

מהמסגד המשכנו לארמון המלך עבדאללה. הנהג הבנגלדשי אמר שמותר לצלם, אז ניסינו. בתוך רגע הסתערו עלינו שני שומרים. הם הבהירו שזה שטח פרטי, וביקשו למחוק את התמונות. אחד מהם, עבדולמאג'ד שמו, היה סקרן וחייכן. "המזל שלכם שלא שוטרים עצרו אתכם, אחרת היה בלאגן", אמר. "תיזהרו שלא לצלם איפה שאסור".

לא שחשבנו לנהוג אחרת. סעודיה זה לא המקום למשחקים. אסור, למשל, לצלם נשים. כבר היו מקרים שבהם זרים צילמו תמונות ברחוב, ונקלעו לסיטואציות מביכות לאחר שנטען כי היו בתמונה נשים. אסור גם לצלם מבני שלטון: כשהגענו לארמון ימאמה של המלך סלמאן, נסענו סביבו וצילמנו רק מרחוק. ממילא, המלך נמצא רוב הזמן בארמונו בעיר החדשה שסעודיה מקימה לחופי ים סוף, ניאום.

נוכחותו של המלך מורגשת בכל מקום. בכל מבנה יש תמונה שלו. ברוב המקרים, לצידה יש תמונה של בנו, יורש העצר. זה חלק מתהליך ההרגלה שעוברת סעודיה לקראת חילופי השלטון, שיסמנו את סופו של דור: סלמאן הוא בנו הצעיר של עבד אל־עזיז אבן סעוד, האיש שכבש ואיחד את סעודיה בראשית המאה הקודמת. מאז מותו של אבן סעוד ב־1953 ועד היום, עבר השלטון בין כמה מבניו.

בן סלמאן יהיה הראשון מבני הדור השלישי - נכדיו של המייסד - שישלוט במדינה. זאת תהיה לא רק קפיצה של דור, אלא שינוי דרמטי במנטליות. סלמאן, המלך הנוכחי, הוא בן 87, וגדל בצל הדתיות והשמרנות המוקפדת של ארצו, המופקדת על קודשי האסלאם. בנו כבר גדל בדור הרשתות החברתיות, ומבין את הצורך של סעודיה להשתנות, להיפתח ולהתחבר לעולם.

רגל ישראלית בדלת

הקשרים עם ישראל הם חלק מזה. הסעודים ניהלו יחסים שקטים עם ישראל בעשורים האחרונים, אבל בעשור האחרון נרשמה עליית מדרגה - במונחים סעודיים כמובן, כלומר צעד קטן בכל פעם. כך, ביקרו בסעודיה כל ראשי המוסד החל ממאיר דגן, ראשי המועצה לביטחון לאומי, רמטכ"לים ואלופים. הרשימה הזאת לא מפתיעה: הסעודים מעוניינים מישראל בעיקר בביטחון - מאמצעים ועד מודיעין וסייבר - ובהמשך לכך גם בטכנולוגיה ובחקלאות.

גם ישראל רוצה ביטחון, אבל מסוג שונה. סעודיה היא המדינה הגדולה, החשובה והעשירה באזור. ישראל רוצה לוודא שהיא נשארת בצד המערבי, ולא פוזלת לכיוון רוסיה, סין ואיראן. הסעודים אמנם מקיימים יחסים עם כולן, אבל רואים באיראן השיעית את האיום הגדול ביותר עליהם. פרויקט הגרעין האיראני מטריד את ריאד עוד יותר מאשר את ירושלים: לסעודיה אין את ההרתעה הישראלית, אין את הגרעין הישראלי, ואין את מטריית ההגנה האמריקנית האוטומטית. יש לה מטריית הגנה גרעינית של פקיסטן הסונית, שסעודיה מימנה חלק מתוכנית הגרעין שלה.

סעודיה ספגה מאיראן את המתקפה הקשה בתולדותיה, בספטמבר 2019, כאשר עשרות מל"טים וטילי שיוט איראניים פגעו קשות במתקנים של חברת הנפט הלאומית הסעודית, אראמקו. הממשל האמריקני לא התייצב אז להגנתה של סעודיה, והלקח הובן בריאד היטב: הקשרים המתהדקים עם ישראל הם חלק מההבנה שצרת הרבים האיראנית היא במקרה הזה אכן חצי נחמה.

כחלק מהידוק היחסים האלה, תאשר ישראל את העברת האיים טיראן וסנפיר לסעודיה. היו בישראל שהתנגדו לכך: בניגוד למחשבה האוטומטית שסעודיה רחוקה, החוף הצפון־מערבי שלה בים סוף נמצא רק 50 ק"מ מאילת. לכן, היה חשוב לישראל לוודא שחופש השיט בים סוף נשמר בכל מצב; מרגע שהאמריקנים התחייבו לכך בשם הסעודים, הוסרה ההתנגדות בישראל. ההכרזה הרשמית צפויה במהלך ביקורו באזור של הנשיא ביידן בשבוע הבא, אבל מי שמצפה שבעקבותיה יפרוץ השלום - צפוי להתאכזב. לסעודים ייקח זמן, והם ינועו לכיווננו באיטיות, צעד־צעד.

מה שקורה היום זה רגל בדלת, מהלך גלוי ראשון. העיקר, בינתיים, לפחות, ימשיך להתנהל בחשאי. משיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים, ועד לעסקאות ביטחוניות ואחרות. חברות ישראליות כבר מוכרות בסעודיה - לרוב באמצעות חברות שרשומות במדינות שלישיות - ולישראל יש אינטרס מובהק שהביזנס הזה יתרחב גם בעתיד על רקע הפוטנציאל הכלכלי העצום שגלום בקשרים עם הממלכה.

על שטרות הכסף בסעודיה מתנוסס דיוקנו של המלך סלמאן. יש שטרות בערכים של מ־1 ועד 500 ריאל, ומטבעות בערכים קטנים יותר. בכניסה החלפנו כסף, מחשש שכרטיס האשראי הישראלי שלנו לא יתקבל, אבל הוא עבד. הטלפון הישראלי, לעומת זאת, חסום בסעודיה בהיעדר הסכמי תקשורת בין המדינות. בכניסה קנינו כרטיסי סים, שדרכם תקשרנו עם הארץ בשלל האפליקציות - ווטסאפ, טלגרם וסיגנל - שפופולריות כאן מאוד.

לפנות ערב חזרנו לשוק אל־זל. הוא ממוקם לצד מצודת מסמק, שאותה כבש עבד אל־עזיז בדרכו לכיבוש ריאד כולה. בגלל החום הכבד, המבצר והשוק פתוחים עד 12, ומארבע אחה"צ עד לשעות הערב. כאשר החום קצת יורד, האנשים יוצאים לרחוב. השוק המקורה גם מעניק להם קצת צל: אפשר להסתובב בו בנחת בין החנויות שמוכרות גלביות וסנדלים, באלה שמוכרות בשמים ותבלינים, או בחנויות שמוכרות זהב. הכל זול כאן מאוד, אבל גם תיירותי מאוד. החלק העממי יותר נמצא בשיפולי השוק, שם נפרס על הרצפה מעין שוק פשפשים קטן. אפשר למצוא בו בעיקר חרבות ופיגיונות, ואפילו מסיכות אב"כ - זכר למלחמת המפרץ.

מזרח תיכון אחר

כאשר יורדת החשכה, מגיעים לא מעט מהמקומיים למופע המזרקות בפארק עבדאללה. רואים שם בעיקר משפחות עם ילדים, וגם קצת עובדים זרים שיצאו להתרענן. הכניסה עולה 11.5 ריאל, והתמורה מרשימה למדי. זה אמנם לא מופע המזרקות "הכי גדול, הכי גבוה" של בורג' חליפה בדובאי, אבל זאת בדיוק סעודיה: מתאמצת פחות, ומשוויצה פחות.

בארוחת הבוקר במלון, המלצר התברר כפלשתיני מירדן. החיוך שלו הסגיר את העובדה שהוא זיהה כנראה מאיפה אנחנו באים, אבל הוא לא אמר מלה. לעומתו, נהג המונית בדרך לשדה התעופה, פקיסטני מהעיר פשוואר, נלחץ כשאמרנו לו שאנחנו מישראל, והתעטף בשתיקה. מובן, ולא מפתיע: רבים, בעיקר הזרים, ממש לא רוצים להיקלע לצרות.
אבל עד כמה שניתן להתרשם מביקור חטוף, ישראל היא כבר לא שם נרדף כאן לצרות.

רשמית, הסעודים מחויבים עדיין לפלשתינים, ובעיקר לשמרנות הדתית, אבל מעשית הם צועדים לכיווננו. זה ייקח שנים, אבל התהליך חשוב: בכל פעם צעד קטן גלוי אחד, והרבה צעדים חשאיים מאחוריו.

אחד הצעדים שיקודמו במהלך ביקורו הקרוב של הנשיא ביידן יהיה כינונה של ברית הגנה אזורית מפני טילים ורקטות. מדובר בפרויקט שאפתני במיוחד: ייקח שנים לחבר את כל מערכות ההתרעה והגילוי של כל המדינות, ויהיו בדרך לא מעט בעיות (מטכנולוגיות ועד לביטחון מידע). אבל מה שחשוב הוא התהליך; הוא מסמל שישראל היא כבר חלק אינטגרלי מהאזור. לא עוד הבעיה, אלא במובנים רבים - הפתרון.

הביקור של ביידן אמור לשים מאחור את פרשת חיסולו של העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, ולהחזיר את היחסים עם מוחמד בן סלמאן שהיה עד כה מוקצה בוושינגטון. הממשל לא עושה את זה מאהבה, אלא מחוסר ברירה: משבר הנפט העולמי בעקבות המלחמה באוקראינה מחייב אותו לעלות לרגל לסעודיה, ולקוות שתסכים להגדיל את התפוקה והמכירה כדי להוריד את המחירים.

כאשר הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הגיע לריאד, בראשית כהונתו כנשיא, הוא התקבל ב"ריקוד החרבות". ביידן יגיע לג'דה ל"ריקוד הנפט", ויקווה בדרך למנף את ההישגים ביחסי ישראל־סעודיה. הצלחתו תקבע במידה רבה את הקצב העתידי שבו יתקדמו הקשרים בין שתי המדינות.

ועדיין - כמו שאמר השבוע פקיד ישראלי בכיר לשעבר שמכיר היטב את סעודיה - הלחץ הישראלי רע. "סעודיה היא לא סטוץ. זאת מישהי שאנחנו רוצים להתחתן איתה לכל החיים. עדיף לפעול לאט, במחשבה, ולא לעשות טעויות. ואם דברים לא יקרו עכשיו, אלא בעוד שנתיים, זה רע"?

הביקור בריאד נותן את התשובה. הדברים קורים בקצב שלהם. ישראלים בסעודיה זה כבר לא חלום בלתי אפשרי. לאט־לאט יגיעו יותר, בעיקר אנשי עסקים עם דרכונים זרים. האווירה תופשר, החדשות ישדרו בנימה אחרת, והמקומיים יתרגלו. כמו שאמר מוכר הסנדלים בשוק, כששאל מאיפה אנחנו, "ישראל? טוב מאוד. תגידו לכולם לבוא".

לא בטוח שכל הישראלים יוכלו לבוא לסעודיה בקרוב, או בכלל, וממילא - לתייר הממוצע יש מעט מאוד מה לעשות במדינה השמרנית והדתית הזאת. אבל במובנים אסטרטגיים, מה שקורה היום בין ירושלים לריאד הוא מפעים, לא פחות. היכולת להסתובב בריאד בגלוי, כישראלי, ולדבר בעברית, מלמדת עד כמה השינוי שהאזור עובר הוא עמוק ושורשי. זה לא מזרח תיכון חדש, אלא מזרח תיכון אחר. אם ישראל לא תטעה או תמהר, היא תגרוף את הפירות שלו, ובגדול.