בולטים בחסרונם

"אתה יודע, בכל פעם מחדש אני מנסה להבין למה זה כל כך שונה ולמה זה משנה, ופתאום באחד המפגשים שהיו לנו שם אומר לי מרוקאי מוסלמי מהטורגים, אלו עם הטורבן הגדול: 'אי אפשר לתאר או להבין את מרוקו בלי היהודים, אתם מרוקו! וכשיצאתם מפה והלכתם - קרעתם אותנו, ומאז אנחנו אבודים ופצועים'. ואתה שומע את זה ומבין כמה יהודי מרוקו היו חלק בלתי נפרד מהזהות המרוקאית כשהם חיו במרוקו.

"כיום הקהילה היהודית הזעירה שנשארה שם עושה הרבה כדי לשמר את הזיכרון. יש את המוזיאון היהודי בקזבלנקה, בית הכנסת במרקש, אבל אם אם מרוקאים צעירים לא יהודים לא יוכנסו אל התמונה, בתחומי היצירה, באמנות ובאקדמיה - הזיכרון מהעידן היהודי של מרוקו ילך ויתעמעם. למעשה הפקירו את הזירה לאל־ג'זירה, ועבור מרוקאים צעירים כיום הולך ומתקבע הדימוי של היהודי כחייל שרודף אחרי פלשתיני ויורה בו מאחור".

סמי שלום שטרית הוא מגדלור בים התודעה הישראלי. בעידן שבו קול ישראל מירושלים שידר בערוץ אחד ואחיד, ש"כולנו ישראלים, ומי שרוצה מצליח" ו"די עם אכלו לי שתו לי", ושמריץ' ורץ' יוצאת בעיקר אצבע משולשת אל מי שנמצא בצד הלא נכון של המסך - בעולם הזה, ספריו של שטרית זהרו למרחקים וסימנו שזו לא כל האמת.

בין שהיה זה הספר על "המאבק המזרחי בישראל", או ספר השירה "שירים באשדודית", ספריו נתנו אגרוף לבצק התודעה שלי ושל רבים ורבות. שטרית תיעד וחשף את האינטראקציה שהתנהלה בין מדינת ישראל ועוליה המזרחיים לאורך השנים. אך במקביל להיסטוריה המחוקה, שיריו נגעו ואיחו את הנפש הנבנית משלל משבריה. אם עד אותו הרגע חשבתי שחיי ומכשוליי הם מקרה פרטי, ספריו הבהירו שכילד לעולים מהצד הלא נכון של הים התיכון, הייתי רק חלק ממשחק גדול בהרבה. חשתי שספריו הטילו עלי את המשימה למלא במשמעות את המושג "מזרחי", אבל לא כפי שהוכתב לי כל חיי, אלא כפי שאני בוחר ומוצא לנכון.

במשך השנים דרכינו הצטלבו. הזמנתי אותו לדבר בכנסים שהפקתי, ובכל הרצאה חשתי את הבעירה הפנימית שיוקדת בו לעשיית הצדק והדבר הנכון. מתנגדיו ראו בו אדם זועם, האשימו אותו שכל רצונו הוא לקרוע את החברה הישראלית מבפנים. אך מקרוב נחשפתי לצד הרך של האגרוף, להומור החכם ולהתבוננות המוארת על העולם.

נפגשנו כדי לדבר על קורס אקדמי ייחודי, ששטרית מוביל כראש בית הספר לקולנוע ולאמנויות הבמה במכללת ספיר. אף שאני מלמד במחלקה לתקשורת, קשה היה שלא להבחין בהתרגשות סביב הקורס הייחודי שהופיע ברשימת הקורסים השנה. זה 44 שנה שיש הסכם שלום בין מצרים וישראל, 18 שנה עם ירדן, אבל מי שמע על שיתוף פעולה אקדמי עימן? השלום עם מרוקו בן פחות משנתיים, וכבר הוא שלום חם ופורץ דרך שמאפשר קורס אקדמי שבו סטודנטים וסטודנטיות ממכללת ספיר ומאוניברסיטת מוחמד השישי מהעיר בן גריר, הסמוכה למרקש, לומדים יחד.

"התקשר אלי פרופ' טאהא בלהפרג', שהקים שבעה מרכזים להכשרת מנהיגות צעירה עם חינוך לערכים פרוגרסיביים דמוקרטיים, שוויון וזכויות אזרח באוניברסיטאות של מרוקו. הוא הציע 'בואו נעשה משהו ביחד'. בתוך שבועיים אני וזיו נווה, המנכ"לית של קרן גשר, כבר היינו שם. גילינו אנשים נלהבים, חדורי ידע שמדברים בשלוש שפות, ומוכנים ללמוד, לחקור ולקרוא הכל. שאלתי אותם מה הם יודעים על יהודי מרוקו וגילינו שככל שהעונים צעירים יותר, כך גוברת הבורות ביחס ליהדות מרוקו.

"החלטנו לעשות קורס משותף שבו סטודנטים יפיקו חמישה סרטים דוקומנטריים על הקשר והיחסים שהיו בין היהודים לערבים במרוקו, כדי לעורר את הזיכרון המרוקאי והישראלי. התחלנו בזום. חודשיים שלמים הסטודנטים הכירו את ההיסטוריה של יהודי מרוקו. קראו מאמרים, ותוך כדי דיונים ארוכים למדו להכיר אחד את השני. במקביל, פיליפ בלאיש לימד אותם איך עושים סרט תיעודי. ואז נסענו למרוקו לשבועיים. באמת שלא ידעתי איך יקבלו אותנו, אבל מהרגע שהגענו הם חיבקו אותנו וקיבלו אותנו בחמימות גדולה. הסטודנטים התחלקו לצוותים ישראליים־מרוקאיים והתחילו לעבוד על יצירת סרט תיעודי יחד".

הסכסוך עם הפלשתינים, כמובן, לא נעדר מרקע העבודה המשותפת. "הצוותים דיברו על זה ללא הפסקה", מתאר שטרית, "כשהיו פיגועים, היה צריך לדבר ולהגיב אבל זה אף פעם לא הגיע למקום של חרם, או לא יכולים לדבר או לעבוד אתכם. החיבור גבר על המורכבות. זה לא אומר שהמרוקאים בחרו צד והפכו לציונים. אבל הם למדו להבחין בגישות השונות לפתרון הסכסוך בתוך החברה הישראלית. אם בהתחלה הסטודנטים שלנו חששו קצת, לקראת הסוף אמר לי אחד מהם כמה קשה יהיה לו לחזור לישראל ולמצב הזה שבו הוא והשכנים שלו ליד מכללת ספיר, לא יכולים לעבוד ולחיות ביחד".

עמית הראל, אחת הסטודנטיות, מספרת על שיתוף הפעולה שהתהווה: "החוויה המרכזית היתה הקלות שבה ניתן היה לתעד בשיתוף מוחלט, למרות השוני המהותי בשפה, בערכים, בהתנהגות ובתרבות. ברחבי מרקש הרגשתי בבית. הכרתי וגיליתי על עצמי יותר, את האופן שבו אפשר לעשות סרטים מבלי להכיר את השפה, פשוט להרגיש ולהיות שם ברגע הזה, גם אם זה לראות במקרה בחורה מרוקאית שהתרגשה לראות מצלמה ולהחליט לראיין אותה ולהיות מופתעים לגלות שהכירה יהודים שגרו שם. היהדות עוד שם, בכל סמטה, בכל מקום, וגם בעיני הסטודנטים המרוקאים, זה ממש סקרן אותם".

מדוע מעניין את המרוקאים הצעירים לעסוק בהיסטוריה של יהודי מרוקו שעזבו, אני תוהה בפני שטרית. "העזיבה הזו יצרה שבר גדול מאוד. בכל מקום שבו הצגתי את עצמי שאלו אותי 'למה הלכתם?' ולא רק באקדמיה, גם בשוק. יש לי תשובות אקדמיות ויש לי תשובות מהבטן, ועדיין מול השאלה הזו אני לא יודע מה לומר. המסע והסרטים שנעשים מבהירים כמה יהדות מרוקו מצויה עמוק בתוך הדנ"א המרוקאי. זה הולך אחורה אלפי שנים, עוד לפני גירוש ספרד, לפני הכיבוש הערבי. יהודים ישבו במרוקו והיו חלק מהזהות של מרוקו, ואת זה המרוקאים פוחדים לאבד.

"כשאני מגיע למרוקו אני מרגיש שהגעתי הביתה. מבחינתי, לא חידשתי קשר עם איזו מדינה ערבית, אלא עם המולדת שלי. אבי בן 85 והוא כל הזמן חוזר לימים שלו במרוקו כעובד ממשלה במשרד האוצר, שבא לפה נגד רצונו. הוא אמר לי 'אני לא יכול להסתכל להם בעיניים. אין דבר שהם לא נתנו לי, ולמרות זאת קמתי וברחתי כמו גנב. אני מרגיש שבגדתי במולדת שלי'".

החזון, לדברי שטרית, הוא לאו דווקא איחוי הקרע באמצעות החזרת יוצאי יהדות מרוקו לארץ הולדתם, אלא דרך ערוצי התרבות. "המרוקאים לא אומרים תחזרו, וזהו. להערכתי יש יותר ממיליון יוצאי מרוקו בישראל, והגיע הזמן ששתי המדינות יאחו את הקרע בינינו, ואין כלי טוב יותר מאשר התרבות כדי לצלוח את הגשר הזה. אני שמח שכראש ביה"ס לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, אנחנו יכולים לקחת בזה חלק, ומבחינתי זו גם העברת האחריות והמנהיגות החברתית לדור הבא".

השבוע יעבדו יחדיו הסטודנטים בחדרי העריכה של מכללת ספיר. בתום שבוע העריכה יוצגו הסרטים בסינמטק שדרות. מבחינת שטרית מדובר בסנונית ראשונה בלבד: "שיתוף הפעולה האקדמי עם מרוקו, הוא רק אחד מעשרות פרויקטים ייחודיים שאני מתכוון לעודד כדי ליצור חיבורים בתוך החברה הישראלית ועם שכנינו, וכך להיטיב ולהעשיר את חיינו בזמן ובמקום הזה".