טהרן לא מחכה לירושלים

בחודש מארס השנה קיים ראש הממשלה היוצא, נפתלי בנט, דיון אסטרטגי בסוגיה האיראנית. על הפרק: האפשרות שארה"ב ואיראן יחזרו להסכם הגרעין, והשאלה אם ישראל צריכה לתמוך בכך או להתנגד.

בדיון הוצגו שתי עמדות סותרות. האחת, של אגף המודיעין בצה"ל, שבה צידדו ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, וראש חטיבת המחקר, תא"ל עמית סער. חליוה, שהציג את הדברים, טען כי ישראל צריכה לתמוך בחזרה להסכם. העמדה השנייה היתה של המוסד, שראשו, דדי ברנע, טען שאסור לישראל בשום אופן להיות שותפה, ולו פסיבית, להסכם המחודש.
גורם שבקי בפרטי הדיון סיפר השבוע כי שני הצדדים "נתנו הצגה". כל אחד מהם דיבר בלהט רב, ונשמע מנומק ומשכנע מאוד. בסוף הדיון הכריע בנט כי המדיניות לא תשתנה: ישראל תמשיך להתנגד בכל תוקף לחזרה להסכם.

מי שהיה פחות חד־משמעי הוא שר החוץ דאז וראש הממשלה כיום, יאיר לפיד. לפיד נכנס לדיון כשהוא בעמדת המוסד, וכשיצא דיבר אחרת, אמר הגורם.

אלא שדברים שרואים מלשכת שר החוץ, נראים אחרת מלשכת ראש הממשלה: כעת האחריות על גיבוש המדיניות הישראלית מוטלת על לפיד, וזאת גם הסיבה לכך שחילוקי הדעות במערכת הביטחונית צפו השבוע - כדי לנסות ולהשפיע עליו לשנות או להשאיר את המדיניות הקיימת, כל צד לפי מיטב שיפוטו המקצועי.

פוקר מזרח־תיכוני

הנימוק העיקרי של אמ"ן (וגם של אגף איראן) לתמיכה בחזרה להסכם נוגע לאורניום המועשר. בשנים שחלפו מאז יצאה ארה"ב מההסכם, במאי 2018, צברה איראן כמות משמעותית של אורניום מועשר, שמספיקה לה לפצצה עד שתיים.

על פי ההסכם, נאסר על האיראנים להעשיר אורניום לרמה שמעל 3.67 אחוז. כל עוד ההסכם היה בתוקף הם קיימו אותו באדיקות, אבל מרגע שהאמריקנים פרשו ממנו - הם העלו בהדרגה את רמת ההעשרה. תחילה ל־20 אחוז, וכעת ל־60 אחוז, שממנה המרחק להעשרה ברמה צבאית של 90 אחוז הנדרשת לראש נפץ גרעיני הוא קצר מאוד.

לא מעט מומחים סבורים שכבר עתה איראן היא מדינת סף גרעינית לכל דבר. רשמית זה עוד לא כך, והטענה האמריקנית - שבה תומך אמ"ן - היא שהוצאת האורניום שנצבר מאיראן תרחיק אותה משמעותית מהפצצה. את הזמן שנותר, הם אומרים, תוכל ישראל לנצל להאצת ההכנות לתקיפה צבאית, שעשויה להידרש מרגע שההסכם יפוג או שאיראן תפר אותו. את תמיכתה בהסכם תוכל ישראל גם למנף לדרישה מהאמריקנים לחבילת פיצוי ביטחונית משמעותית, שתכלול רכיבים - ובראשם מטוסים נוספים וחימוש מתקדם - שיאפשרו לה לפעול אם יידרש ממנה לעצור את איראן רגע לפני הפצצה.

העמדה הנגדית, שמוביל המוסד, היא שהאורניום המועשר הוא רק רכיב אחד של הבעיה. תחת ההסכם תקבל איראן מיליארדים של דולרים שהוקפאו במסגרת הסנקציות, ותשתמש בהם כדי לחזק את כלכלתה ולייצא את המהפכה השיעית ופיגועי טרור לרחבי האזור והעולם. היא גם תוכל להגדיל פי 5-4 את תפוקת הנפט שלה, ובמחירים הנוכחיים תצבור הון רב, שיגדיל עוד יותר את כוחה ואת השפעתה הרעה.

במוסד סבורים שאיראן צברה די ידע, אמצעים ויכולת, כדי לשוב ולצבור בתוך זמן קצר את האורניום שתמסור במסגרת ההסכם. מאחר שההסכם אינו מחייב אותה להפסיק את המחקר והפיתוח של צנטריפוגות חדשות, היא תגיע למועד פקיעת ההסכם חזקה, משוכללת ומסוכנת עוד יותר. גרוע מכך, הם טוענים, אם ישראל תתמוך בהסכם היא תכבול את עצמה אליו, ולא תוכל לפעול בחופשיות באיראן במקרה שהדבר יידרש.

זה אכן ויכוח קלאסי שבו לשני הצדדים יש טיעונים כבדי משקל, ולרוע המזל לא כל כך רלוונטיים. עם כל הכבוד לעיסוק הפנים־ישראלי בנושא, החשוב כשלעצמו, ההחלטות לא יתקבלו כאן - אלא בוושינגטון. והאמריקנים כבר הבהירו כי הם רוצים בהסכם, ומן הסתם יעשו לא מעט כדי להגיע אליו. האיראנים, שלכאורה ידם על התחתונה, מבינים זאת היטב, ומשחקים עד הסוף את היד הגרועה שקיבלו בפוקר המזרח־תיכוני הזה.

זה מפליא ומדאיג מאוד. ארה"ב יכולה (והיתה צריכה) לדחוק את איראן לפינה. הכלכלה באיראן בקריסה, האינפלציה והאבטלה גואות, בכל יום מגזר נוסף שובת (השבוע היו אלה המורים) ולמשטר בטהרן אין תשובות. במקום זה, הוא מסתבך בפעולות שטותיות שעיקרן כבוד, כמו הניסיון הכושל לחסל ישראלים באיסטנבול, שסוכל בפעילות משותפת של המוסד ומקבילו הטורקי.

אלא שוושינגטון רוצה לשים את העניין הזה מאחוריה. המדיניות הפסיבית הזאת מדאיגה לא רק את ישראל, אלא גם את שותפותיה באזור, ובראשן סעודיה והאמירויות. סביר שביידן ישמע את הדברים בבהירות רבה בביקורו הקרוב, אבל ספק אם יושפע; בישראל משוכנעים שבמוקדם או במאוחר, ההסכם ייחתם מחדש.

מרגע שזה יקרה, האמריקנים לא יתעסקו באיראן יותר, וגם האירופאים, הרוסים והסינים לא. ההתעצמות, הטרור וחששות הגרעין יישארו נחלתן הבלעדית של ישראל ושל מדינות האזור. כל אלה יתעצמו כמובן ככל שיתקרב מועד התפוגה של ההסכם (חלקית בסוף 2025, ובאופן מלא בסוף העשור), כאשר איראן תטען כי מילאה את חלקה במילואו ותדרוש מהעולם להניח לה להמשיך בדרכה, ללא הגבלות.

שנתיים מהיעד

איראן עוד לא קרובה לפצצה. בחלק אחד של התהליך - העשרת האורניום - היא עשתה את עיקר הדרך, אבל בחלק השני - של קבוצת הנשק - היא רחוקה כשנתיים מהיעד. זה נותן לישראל זמן להתכונן, אלא שממד הזמן ומידת הלחץ משתנים בהתאם להסכם. עם הסכם, יש לישראל שבע שנים וחצי להיערך ליום שאחריו, ובלעדיו היא עלולה להידרש לפעול בתוך זמן קצר בהרבה אם איראן תחליט לשבור את הכלים. צה"ל נתון כעת במרתון של הכנות לאפשרות תקיפה. נדרש ממנו לעשות קסמים, ולהשלים בתוך חודשים את מה שאמור היה לקחת שנים. זה אפשרי בהיבט של התכנון האופרטיבי והאימונים, זה קצת פחות אפשרי בכל מה שקשור להצטיידות בטכנולוגיות ובאמצעי לחימה.

לישראל היתה תוכנית טובה לתקיפה באיראן, ששויפה ותורגלה עד דק בשנים שקדמו להסכם. עם חתימתו היא הונחה בצד, וצה"ל השקיע את המיליארדים בעניינים אחרים. אלא שמרגע שארה"ב פרשה מההסכם, היה על ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, להורות לצה"ל לזנוח הכל ולהתכונן שוב לתקיפה.

נתניהו האמין, כנראה, שאיראן תקרוס, או תיכנע ותסכים להסכם משופר, או שהאמריקנים יתקפו את מתקני הגרעין. כל אלה לא קרו, וישראל נותרה עם פער מסוכן בהתקפה. לפעולות שמיוחסות לה בשבועות האחרונים - מחיסולים ועד תקיפות בסייבר - יש משקל טקטי, אבל הרגל האסטרטגית עדיין חסרה בעוצמה מספקת.

ריבוי מערכות הבחירות בשנים האחרונות תקעו את התקציב, ובמשתמע תהליכים קריטיים במערכת הביטחון. בשנה האחרונה העניינים הואצו, וצריך לקוות שהכאוס הפוליטי הנוכחי יהיה קצר: בטהרן לא יחכו להכרעות בירושלים.