אריק זאבי
ג'ודאי
מדליסט ארד אולימפי (אתונה 2004), סגן אלוף העולם, ארבע פעמים אלוף אירופה ואלוף ישראל בג'ודו. יו"ר המכביה ה־21
(26-12 ביולי)
***
אריק זאבי, אמך אמרה בעבר שלא חשבה שתצליח. היא תיארה אותך כילד תזזיתי שנרגע רק כשעלה על המזרן בחוג הג'ודו. בחלוף השנים, נראה שההצלחה שלך די מקרית.
"אם לא היה לי אולם ג'ודו ליד הבית, לך תדע באיזה ספורט הייתי מסיים. לא התחלתי בג'ודו כדי לצאת אלוף, אלא כי הייתי ילד שובב ושם שחררתי אנרגיות. האם ההצלחה מקרית? כמעט כל ספורטאי אולימפי הישגי נמצא בענף שלו במקרה. יש בישראל כל כך הרבה מקריות עד שספורטאי עומד על הפודיום. לו לינוי אשרם גרה במקום אחר, היא כנראה לא היתה מסיימת בהתעמלות אמנותית. אין כאן שיטה כמו בארה"ב או באירופה".
אתה אומר שכמעט כל הישג כאן מקרי?
"שני דברים מקריים: הגעה לענף שמתאים לך ולמאמן שהוא לא חוּגי, ולאחר מכן צליחה והישרדות של תקופת האימונים בגיל הילדות, עד ההגעה לרמת הנבחרות, שם רמת המאמנים גבוהה יותר".
מבחינת מדד המדליות פר קפיטה ופר ההוצאה הגולמית הלאומית - מצבנו רע.
"אנחנו גרועים מאוד. היינו 89 בעולם לפני טוקיו, עכשיו שיפרנו ל־83 בעולם, מקום נמוך יותר מנבחרת הכדורגל שאנחנו אוהבים להשמיץ. מלא כישרונות מפוספסים כאן. כשמגיעים לנבחרות אז האחוזים שלנו אמנם יחסית יפים, אבל בגדול - המצב עגום מאוד".
איזו שיטה נדרשת כאן?
"להתחיל את העבודה בבתי הספר היסודיים ולאתר ספורטאים פוטנציאליים, להעביר אותם מבדקי מחוננים, לבנות אותם ולהכווינם לענף המתאים להם. צריך גם לאתר בנות לענפים מתאימים, כי בישראל בנות לא מרבות ללכת לענפי ספורט, ואם כן זה לענפים נשיים יותר - התעמלות אמנותית, שחייה. בארה"ב, למשל, כדורגל הוא הענף הפופולרי ביותר בקרב בנות. גם הפריפריה חשובה. והעניין הוא לאפשר להם גירוי פיזיולוגי רחב עד כיתה ז'. מחקרים מראים שההתנסות בענפי ספורט שונים - לרוץ, לקפוץ, לזרוק - חשובה להתפתחות שלהם".
אתה בעצמך מאמן, וחלק מחבורה מצומצמת למדי של זוכי מדליות אישיות באולימפיאדה. המדינה וגופים ציבוריים אחרים עושים בניסיון שלכם מספיק שימוש? המדינה נותנת לכם יחס הולם?
"מדליסט אולימפי בישראל קונה את עולמו. מדליסט ג'ודו מגרמניה לא הופך לקונצנזוס, ולא מקבל מענקים שמנים. בארץ, אני חושב שזה טיפה מוגזם".
תסביר.
"בישראל, מדליה אולימפית קצת חורגת מפרופורציה. בעיניי, הישגיה של לי קורזיץ, שהיא ארבע פעמים אלופת עולם, גדולים יותר ממדליה אולימפית שבמקרה אין לה, כי היא היתה חולה. בהיבט השני שציינת - אם משתמשים בנו - אז לא כל מדליסט אולימפי יכול לתרום יותר מדי. הכרתי ג'ודאים בעולם שלא הייתי נותן להם לשמור על המכולת השכונתית. הם כישרונות־על מבחינה פיזית ומנטאלית, אבל אין להם ידע מיוחד.
"מעבר לכך, בספורט הישראלי אין מנגנון בעניין. אם אורי ששון פרש וירצו לשלבו בתפקיד אימון באיגוד הג'ודו, יש לו פוזיציה מאוד מסוימת - מאמן נבחרת, קדטים או בוגרים. גם באתלטיקה זה כך. אז קשה לשלב כאן ספורטאים במערכת, ורבים מהם פותחים ביוזמות פרטיות, פותחים מועדונים פרטיים".
האם זה נכון שהיוזמות הפרטיות האלה, טובות ככל שיהיו, יבואו מלמטה ולא מטעם המדינה?
"זה לא נכון. כשאתה מדבר על השפיץ של הספורטאים, הספורט הישראלי מנוהל בצורה הכי טובה שיכולה להיות. בלינוי אשרם ושגיא מוקי הושקעו 3-2 מיליון שקלים בשנה. יש להם צוות מקצועי רחב, הם לא משלמים על טיסות. זה לא כך במדינות אחרות".
אבל כשאתה מסתכל למטה, זה לא המצב.
"בגילי הילדים והנוער יש כאוס מוחלט. רוב הספורט הישראלי מאורגן על ידי חוגים פרטיים. אתה שולח ילד לחוג, המאמן מנסה להתפרנס ולא באמת מנסה להפוך אותו לאלוף. יש ואקום גדול בספורט ההישגי בגילי ילדים ונוער, ואף אחד לא לוקח על זה אחריות".
בתי ספר? ועד אולימפי?
"הוועד האולימפי, אפשר לומר בצדק, אחראי להכנות האולימפיות ולקח צעד אחורה. יש לו סגל נוער אבל זה לא הבסיס. ובתי הספר? הם די הפקירו את עניין הספורט. מורה לחינוך גופני בישראל מסכן. הוא הגיע מענף מסוים, ונותנים לו ללמד את כל סוגי הספורט. מאיפה הוא יודע ללמד כדוריד או כדורסל אם הוא הגיע מאתלטיקה? בגילים הצעירים הספורט לא קיים".
ספרייה כן, אולם לא
אמרת שספורטאים בשפיץ מתוגמלים, אבל תקציב הוועד האולימפי ל־2022 ירד ביחס לשנה שעברה ב־16 אחוז, ל־28.7 מיליון שקלים.
"אני לא מעורה בתקציב הוועד האולימפי. אני כן יכול לומר שספורטאי אולימפי לא מוגבל בספונסרים שלו, והיום אנחנו ברנסנס מהבחינה הזאת. הספורטאים האולימפיים הבכירים שאתה מכיר מרוויחים 30, 40, 50 ו־60 אלף שקלים בחודש. אז נכון שבדרגי ביניים אפשר להישאר רק עם כמה אלפי שקלים, ועדיין - ביחס למדינות אחרות מצבנו טוב בעניין הזה. בארה"ב - ספורטאי אולימפי לא מקבל שקל מהמדינה. רק במדליה אולימפית הוא מקבל 100 אלף דולר מענק. אבל בתיכון ובקולג' - הוא נמצא תחת המאמנים והמעטפת הכי טובים בעולם. ובתנאים האלה אתה נתמך על ידי הקהילה, ויש לך ספונסרים".
מבחינה מקצועית, לו היתה לך אפשרות לבחור היכן לגדל את ילדיך הספורטאים, בכל נקודה על הגלובוס, היית בוחר בישראל?
"בקטע מקצועי, חד־משמעית, ממש לא הייתי בוחר בישראל. ארה"ב, למשל, היא המדינה הנכונה לגדל ספורטאי. הספורט בנוי שם דרך בתי הספר. כל ספורטאי יודע שגם אם לא יגיע לאולימפיאדה, עליו למצוא את הענף שבו הוא יהיה הטוב ביותר, כדי לקבל מלגה ללימודים גבוהים. כך צעירים מגיעים ללמוד בליגת הקיסוס".
בהמשך לשאלה הקודמת, אני מניח שישראל לא היתה גם בעשר הבחירות הראשונות שלך.
"נכון, גם לא ב־20 הראשונות. בישראל תרבות הספורט מאוד נמוכה כיום, ואני מדבר גם על מתקנים. בארה"ב המתקן זה הבסיס. בכל בי"ס נבנה גם אולם ספורט ואתלטיקה. זה בסיסי כמו לבנות ספרייה. לא תדמיין לבנות בי"ס בלי חדר מחשבים וספרייה, אז למה שתבנה בלי אולם ספורט? בתרבות הישראלית הספורט נמצא במקום האחרון. מצד שני, יש אהבה לספורט בישראל. דווקא החובבנים המבוגרים עושים ספורט - רוכבים, רצים. הפירמידה אצלנו הפוכה, במקום שזה יתחיל מהבסיס ויחלחל, ההתחלה היא מלמעלה ומקווים שזה יחלחל".
להפיל את איגוד הג'ודו?
אתה מסכים שאף שאין ממש תרבות ספורט בישראל, יש תרבות ג'ודו?
"כשהתחלתי, זה היה מוזר לומר שאתה מתאמן בג'ודו. אבל לאורך השנים חל שינוי. מדובר בענף זול ונגיש, אתה בסך הכל צריך חלל. משום נגישותו, רבים מילדי ישראל עוברים בו. נוסף על כך, ג'ודו זה ענף קרב, שמתאים למנטאליות הישראלית. אפשר לכפר בו על המון פערים טכניים בזכות רוח הלחימה. תוסיף לדברים האלה את המדליות שלנו, ותקבל מצב שבו כמעט כל ספורטאי צעיר רוצה להיות מדליסט אולימפי. זה נראה אפשרי. גם העלייה הרוסית תרמה למתודולוגיה ולבנייה הנכונה".
הזכייה האחרונה באולימפיאדה היתה בגדר הצלחה, או שאיבדנו פרופורציות?
"המדליה שימחה, כי היא הגיעה אחרי הופעה פחות טובה בתחרות האישית. אבל למרות מה שנאמר - אף ספורטאי בנבחרת הקבוצתית לא באמת חושב שהוא מדליסט אולימפי בגלל שהוא ניצח קרב או שניים. אפילו שחלק מהם אומרים את זה, הם לא מסתובבים בתחושה הזאת. מעבר לכך, בכנות, איש לא באמת חושב שאנחנו אחת מארבע המדינות הכי טובות בעולם בג'ודו.
"המדליה האחרונה הראתה אמנם שיש עומק, אבל היא גם טשטשה את חוסר ההצלחה בתחרות האישית. הם היו עסוקים בחגיגות, אבל השאלה שהיתה צריכה להישאל היא איך נבחרת כזאת טובה לא חזרה עם מדליה אישית. לו הייתי כן עם עצמי כמאמן, הייתי אומר שמשהו בטוקיו לא עבד. אל תשכח שבתחרות הקבוצתית היינו רחוקים קרב אחד מלהיות מודחים בסיבוב הראשון מול איטליה. מה שגילי שריר עשתה שם מדהים, אבל זה היה יכול להיגמר בקלות בפיאסקו".
אתה מודאג מעתיד הנבחרת באולימפיאדה הבאה?
"הנבחרת הנשית נתנה הופעה די טובה באולימפיאדה, הן פשוט עדיין לא היו בפוזיציה של הגברים. עכשיו, שנה קדימה, הן כן בפוזיציה הזאת והביאו ארבע מדליות באליפויות אירופה. אחרי הפרישה של ירדן ג'רבי הוואקום התמלא ויש המשכיות.
"בגברים, לעומת זאת, נוצר ואקום. ברוך שמאילוב בן 28, ואחריו מתן קוקולייב בן 21. יש שם שבע שנים בלי אף ספורטאי ברמה גבוהה, וזה מעורר סימני שאלה. כשאתה מסתכל בגילים נמוכים יותר, יש כישרונות. אבל כרגע מתרכזים בשפיץ, והוא עדיין איכותי. פיטר פלצ'יק, ברוך שמאילוב, טוהר בוטבול ושגיא מוקי עדיין מועמדים למדליה. העניין הוא מה יהיה ביום שאחרי פריז, והשאלה כמה גדול יהיה הוואקום שהם ישאירו אחריהם".
מדוע אתה לא חלק מנבחרת הג'ודו כיום?
"אימנתי את נבחרת הנוער מייד כשפרשתי. לא האמנתי שאיהנה כל כך לאמן צעירים. התפקיד שלי הסתיים - כולם מכירים את הסיפור, בגלל סיבות לא הכי מקצועיות. אבל עבר הרבה זמן וזה פתח בפניי אופציה לאמן ילדים, ואני שמח על כך".
אומרים שאתה מנסה להפיל את איגוד הג'ודו.
"אם תשים לב, הספונסר הראשי של אליפות אירופה שנערכה בארץ היה בנק ירושלים, שאני פרזנטור שלו. הם ביקשו ממני את ברכתי לעניין האליפות, ולא היתה לי בעיה להכשיל את זה. אבל אני לא שם. הדרך הכי טובה להוכיח למישהו שהוא טעה היא פשוט להמשיך הלאה".
לחגוג עם הישראלים
בוא נשוחח על המכביה ה־21 שתיפתח ב־12 ביולי. התחרית בה לראשונה כשהיית בן 16. היא הותירה אימפקט על הקריירה שלך?
"זכיתי שם בארד, וזו היתה תחרות מרגשת עבורי. בגילים הצעירים האימפקט של התחרות הזאת חזק מאוד, מה גם שלא היו אז בישראל תחרויות בינלאומיות".
בעבר אמרת שלא מתייחסים אליה כאן ברצינות.
"אני מכה פה על חטא. בפן הספורט התחרותי יש בה ענפים שבהם הרמה גבוהה - שחייה, כדורסל, הוקי קרח. אבל בעבר לא הבנתי מספיק שהמכביה היא מעבר לתחרויות ספורט. זה אירוע בינלאומי. תחשוב שהיית מארח בארץ 30 אלף הייטקיסטים. זה חשוב לכלכלה, לציונות. 60 אחוז מהמשתתפים יבקרו בפעם הראשונה בישראל. 5 אחוז מהם יעשו עלייה. אנשים לא הבינו את המשמעויות, וגם המכביה היתה אשמה בכך שלא חיברה את החגיגה הזאת לקהל הישראלי. הפעם החלטנו לרתום לחגיגה גם את הישראלים".
יש היום צורך במכביה מבחינה ספורטיבית?
"בענפים מסוימים כן, כאלה שהמכביה זו התחרות הכי גדולה שלהם: סקווש לדוגמה. אבל בסוף הספורט הוא הפלטפורמה - איך עוד תביא לפה 30 אלף יהודים?".
השנה המכביה תתארח לראשונה מאז היווסדה בעיר לא יהודית - דלית אל־כרמל. יש כוונה להרחיב את מגמת האירוח הזאת?
"המטרה היא שכל ישראל תחווה את החגיגה הספורטיבית. זו תחרות לעולם היהודי, אבל בישראל מתחרים גם לא יהודים. למעשה, כל מי שיש לו ת"ז ישראלית יכול להתחרות ו־20-15 אחוז מהספורטאים שמייצגים את ישראל אינם יהודים. מבחינתי זה מבורך. נשתף פעולה עם כל רשות שתרצה ותעמיד מתקן ראוי".
ליין־אפ אמני טקס הפתיחה מרשים למדי - חנן בן ארי, סטטיק ובן אל, עדן בן זקן ותמיר גרינברג. לא היה שווה להשקיע חלק מהכסף הזה בעוד תשתיות לספורט, עוד שכר למאמנים?
"נעשתה עבודה יסודית בהכנה למכביה. בסקרים שערכנו כמעט כל ספורטאי ציין שטקס הפתיחה הוא החוויה הכי משמעותית עבורו. זו הכניסה שלהם לאירוע ונדרש פה שואו. בטקס הפתיחה הושקעו כשמונה מיליון שקלים, וזה כולל הכל: הסעות, אבטחה, שכר. אני לא חושב שהורדת התקציב מטקס הפתיחה היתה בגדר אימפקט משמעותי, וללא קשר - נצבע תקציב לשדרוג מתקנים".
לסיום, מה דעתך על כך שבשל המלחמה באוקראינה ספורטאים מרוסיה לא ישתתפו השנה במשחקים בגלל החלטת הפדרציות הבינלאומיות?
"אמרנו שכל יהודי מהעולם שירצה להתחרות יוכל לעשות זאת, כולל יהודים מרוסיה. העניין הוא שמכבי רוסיה עצמה לא תשתתף הפעם. קיימת הפעם משלחת עולים שעלו לישראל, ועדיין לא השתלבו בנבחרות. מבחינתי הספורט צריך להיות נקי מפוליטיקות וממלחמות. לי כג'ודאי רוסי היה קשה מאוד לו התאמנתי כל חיי, וכיבוש כזה או אחר היה מונע ממני להתחרות. זה נשמע לי דמיוני. אני מבין שצריך להעניש את המדינה, אבל לא את הספורטאי עצמו".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו