שקיעה ורודה בין הבאבות

שקיעה ורודה יורדת על מרכז פריז. עששיות מסולסלות נדלקות אט־אט. אור הלדים מאיר ומעורר את שעת הפלאות בין השמשות. אורות מתחילים לטפס לאורך צלעות הברזל שעיצב המהנדס אייפל. זוג אופנתי מבקש מעובר אורח שיצלם אותם יחדיו. "אבל שיראו את כל המגדל מאחורינו", דורשת האישה, ובן זוגה מביט בה בעיניים מעריצות. הצלם המזדמן דוחק בהם, "יאללה יאללה, תתקרבו".

כמה נערות חרדיות חולפות, מחייכות ונזהרות שלא להיכנס לפריים האוהבים. בני הזוג מתחבקים. כמה קליקים שקטים והצלם מחזיר את הטלפון לזוג. "נכון יצא אחלה?", הם מחייכים אליו במבט. כמה יפה האהבה כשהיא נכונה לזמן ולמקום. עוד כמה שנים הצילום הזה בטח יהיה תלוי בסלון ליד ברכת הבית, מזכרת ממרכז פריז, שריקי סנטר, עיר האוהבים, נתיבות.

"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", לימדה אותנו הגמרא, ובנתיבות לקחו את הקונספט החז"לי אל הצד האחר של לאס וגאס. במקום לנסוע לפריז, איל הנדל"ן עודד שריקי הביא את פריז לנתיבות. שעון צרפתי ורצפת שחמט מקבלים את הבאים ל"שריקי פריז סנטר", בפנים מסעדות עם וילונות מסוגננים, חנות איפור ממילאנו ומעדנייה שבה מגישים קרואסון עם חמאת כמהין מצרפת. כל אלו ועוד תפנוקים רבים מקיפים את מגדל אייפל "בקטנה" של נתיבות.

אם לא די לכם באטרקציות, השלט מעברו השני של הרחוב מכריז על בר מזרחי וים תיכוני בשם "מוצרט". נסיעה של כמה דקות תביא אתכם אל חניון שבמרכזו שוכן פסל החירות "בקטנה", בלב המרכז המסחרי מתחת למגדלי "פרויקט מנהטן"; פרויקט מגורים שהוא פיצוץ אטומי לתודעה המשתוממת ממרכז מסחרי עם פיצות "פאי" מבאר שבע, ודיינר אמריקנו־מרוקנו שבו ההמבורגר מוגש בלחם פרנה מרוקאי. "פריפריאלים, פרובניציאלים" יסננו המעודכנים מדי בלוח ההמראות, אבל אם זו היתה עיר מסרט "איכות" נידח, מיטיבי החיך כבר היו עפים על השילוב המקסים־הזוי של נתיבות.

לייף סטייל בס"ד

מהכביש הראשי זה אולי נראה אותו הדבר. כמה שיכונים, עצי מכנף נאה ו"ברוכים הבאים ל…", אבל מעבר לדפנות הקנקן - חגיגה. עיר הבאבות במדבר, עיירת הפיתוח לשעבר, הפכה לעיר העתיד של הרצף הדתי. מחרדים ועד מה שזה לא יהיה, "כאן אפילו החילונים - דתיים", מצחקקת אחת המוכרות. "אבל לייט".

תשכחו מירושלים ודוחק מאה שעריה, הלאה בני ברק ושחור חסדיה. בנתיבות עובדים את השם בשמחה עם נצנצים, צהלולים ומלא סטייל. "גבינת המנצ'גו הזו, נ-ה-ד-ר-ת, את בטוחה שזה חלב ישראל?" תוהה תיירת מבירת הנגב. "כל הגבינות שלנו, מכל העולם, הכל חלב ישראל", מרגיעה מוכרת הגבינות. "אין, אין על הארץ שלנו", מתמוגגת התיירת.

חיה (בסוד גלוי) ותן לחיות

אלא שאווירת הלייף סטייל בס"ד הופרה קשות בשבוע שעבר. מצעד גאווה שביקשו לארגן אנשי קהילת הלהט"ב המקומית - בוטל, וחשף משהו מהמורכבות הנסתרת של המקום.

"בתקשורת דיברו על 'מצעד גאווה', אבל שתבין, כל מה שאתה רואה במצעד בתל אביב? בדיוק ההפך! תכננו הליכה ממש לא פרובוקטיבית של שלושה קילומטרים. כל המשתתפים קיבלו הנחיות לבוא עם ג'ינס וחולצה. לא משאיות ולא מסיבות, באמת שאנחנו לא אנשים כאלה! והכי חשוב, בסוף הצעדה רצינו להגיע לאזור העירייה ולמקם שולחנות עגולים של שיח. הכי פעילות של בני עקיבא שאתה יכול לדמיין".

את הדברים האלה אומרת לי נופר זוהר, סבתא בת 44, פעילת קהילת הלהט"ב ותושבת נתיבות. זוהר היא מסוג השילובים הפלאיים שמקומות רחוקים יוצרים. אלא שלמרחק יש מחיר, וזוהר היא היחידה שמוכנה לדבר בשמה ולהצטלם. זו לא ביישנות. בעיר קטנה שבה כולם מסונפים לגביר זה או לרב אחר, חשיפה היא לא עניין של מה בכך.

"ביקשנו להיפגש עם ראש העיר, יחיאל זוהר, רק אחרי שניפצו לנו את השמשות של המכוניות ואיימו על חיינו. הוא פגש אותנו, וישר אמר לנו: לא תקבלו תמיכה, אני נגד. הבנו, אוקיי, לפחות קיבלנו תשובה. אבל זה לא מנע מאיתנו להמשיך ולארגן את המפגש, ובעיקר את השיחה שרצינו לקיים, אלא שלמחרת בבוקר כבר חיכה קליע בכניסה למשרד שבו עובדת אמו של אחד המארגנים. זה כבר היה צעד אחד יותר מדי בשבילנו, אז החלטנו לבטל".

כמה נשים עם כיסוי ראש יושבות בבית הקפה ודנות בכמות החלבונים הנדרשת לאימון הגופני. מרכז פריז מתמלא בצועדי הערב - כיפות, טוניקות וכיסויי ראש. בעיר הבילויים הקדושים, צריך גם לכפר על חטאי הקמח ועוונות הדבש. אני מנסה לקשור שיחה, רובם לא רוצים להוריד את הדופק, מחייכים ואומרים, "אהבת ישראל, לא מדבר לשון הרע". אך במפתיע, מהצעירים ועד המבוגרות, כולם מודעים לקהילה האחרת שבקרבם, ונדמה שברמת הרחוב לאף אחד זה לא מפריע. "חיה בסוד גלוי ותן לחיות" גרסת נתיבות. שתי אימהות צעירות עם פעוטות מגיעות לאכול ארוחת ערב, ומסכימות לדבר - "אבל בלי שמות, כן?"

למה כולם פה כאלו ביישנים, אני תוהה.

"כי זו נתיבות וכולם מכירים את כולם, כל אחד בעולם שלו עם הסודות שלו".

אז מה עמדתכן ביחס למצעד הגאווה?

"מה זה חשוב אם אני בעד או נגד? מה שקרה זה מעשה מזעזע בעיניי. אישה, חד־הורית, שכל 'חטאה' הוא שהבן שלה מהקהילה, ויורקים עליה ברחוב, שמים לה קליע במשרד, מאיימים עליה ברצח, ואף לא אחד מכל המשפיעים והמובילים בעיר הזאת קם ואמר - הגזמתם! בואו, אם מצעד לא עובר לכם טוב בגרון, אז איום ברצח, כן? לאיזה מצב הגענו? לפני שבועיים כולם התעסקו בבנט שאליו נשלח קליע, אמרו כמה שזה חמור, וגם לאמא הזו נשלח כדור, וכולם בשקט מוחלט? איפה כל הרבנים הצדיקים של נתיבות? שכחתם שיש בתורה גם את הדברה הקטנה הזו - 'לא תרצח'?"

איך אתן מסבירות את זה?

"יש פה הקצנה. כולם רוצים לבלוט יותר ויותר, ממש ריאליטי 'צדיק נולד', והדרך המהירה היא ליפול על איזו קבוצה ולהאשים אותה בכל צרות העולם. אבל הגרוע ביותר הוא שכבר אי אפשר להגיד שום דבר מתון, כי מתון זה לא בולט".

את מצפה מרבנים שיקבלו את הקהילה הלהט"בית? מבחינתם זה איסור מהתורה.

"באמת? וקעקועים זה לא מנוגד לדת? 80 אחוז מהעיר הזו מקועקעת, ולא שמעתי על מישהו שהרבנים לא העלו לתורה כי יש לו קעקוע, אז מה הקטע? רק עבירות של סטרייטים יודעים להכיל פה? זו בדיוק הצביעות שבגללה עזבתי את הדת. אנשים שממנים את עצמם להיות המתווכים של אלוהים, הם לא קדושים, הם הבעיה".

אנשי העיר מספרים לנו כי נתיבות היא אחרי הכל עיר עם צביון דתי, כזו שלא מתאים לה מצעד, אולם מנגד - הם מתארים את החיים בעיר כהרמוניים למדי. גם זוהר מסכימה שביום־יום לא ממש מציקים לאנשי הקהילה. "אני לא אשקר, לא עושים לנו שום דבר רע, כל אחד בחיים שלו, אין בנתיבות אנשים רעים, יש אנשים טובים ואני מתה על נתיבות. אנחנו לא אנשים מוחצנים, ולא באנו לעשות פרובוקציות, בסך הכל ביקשנו עובדת סוציאלית שתטפל בכל מה שקשור ללהט"ב, מקום שיוכל לתת תמיכה לצעירים, מישהו בעירייה שאיתו יהיה אפשר לתקשר על פעילויות למען הקהילה, ממש לא ביקשנו יותר מדי".

אז איך זה נגמר באיומי קליעים?

"ברגע שהרב חיים יוסף אברג'יל פרסם את הסרטונים שקוראים לפגיעה פיזית ממשית בנו, התחילו הבלאגנים. שתבין, היינו אצלו לפני כן בפגישה אישית, באנו לדבר ולהסביר שלא התכוונו ללכת בעירום, אנחנו אנשים רגילים לכל דבר. בפגישה הראשונה עוד היה בסדר, אבל בפגישה השנייה הוא דחה את הטענות שלנו, ובסוף הוא פשוט ירק עלינו".

יריקה מטאפורית?

"לא! מילולית, ירק עלינו. בסרטונים הוא טען שבגללנו ובגלל המצעד הזה, ובכלל קיום להט"ב, יהיו פיגועים ויהיו טילים. אתה מבין? האהבה שלנו, לא חמאס, היא שמביאה טילים ופיגועים. הוא קרא לכל החסידים שלו להתנגד לזה באופן ברור, והאמת שזה ממש עצוב בעיניי. ואתה יודע למה? כי אבא שלו הרב יורם, באמת זכר צדיק לברכה, היה אחד האנשים שהיה להם אכפת מכל אדם, מכל אדם! אני אומרת לך את זה ואני מתרגשת.

"אתה יודע, רבנים הם בעד שלום בית. כשרציתי להתגרש מבעלי, הרב יורם התקשר אלי באופן אישי כי בעלי היה מהחצר שלו ואנחנו תרמנו לו המון, וכשעניתי לטלפון והוא אמר, 'תקשיבי מדבר הרב יורם', אמרתי לו - 'אבל כבוד הרב, אתה לא מדבר עם נשים', והוא ענה, 'כן אבל בחרתי לדבר איתך, כי אני רוצה שתבואו לדבר על שלום בית'. פגשתי אותו. הוא היה שונה. הוא קיבל אותי".

הוא ידע שאת מהקהילה?

"אני בן אדם שחי בשקיפות מלאה ולא מסתירה מי אני מאף אחד, והוא אמר לי נופר, אני אוהב אותך, כי את הבת של אלוהים".

זוהר מראה לי את הסרטונים של הרב אברג'יל. מצד אחד נראה שהרב מדבר מכאבי ליבו ודאגת ישראל. אך תוכן הדברים קשה לשמיעה. ביקשתי להיפגש עם הרב כדי לקבל את תפיסתו למורכבות נתיבות ועניין היריקה. מקורביו העבירו את התגובה הבאה: "המפגש התחיל בחיבוק ונשיקה על ראשו... ולא הסתיים ביריקה אלא בחוסר הסכמה".

"למה צריך להתבייש?"

בפריז סנטר, התיירת מב"ש בכלל לא מבינה למה צריך מצעד גאווה. "תגיד לי אתה, איפה שמעת בעולם על מישהו שצועד בשביל משהו שכבר יש לו? מילא אם היו מפלים אותם ולא נותנים להם זכויות. אז בטוח שהייתי באה לצעוד איתם, למה לא, שיקבלו את הזכויות שלהם, אבל בשביל מה הם צועדים עכשיו? איזו גאווה יש בלהיות כמו כולם? חברי כנסת להט"בים יש? שר להט"בי יש? קצינים יש? שחקנים, זמרות, הכל יש, תודה לאל. היום אין שום בעיה להיות להט"ב בישראל. אז בשביל מה מצעד? ולמה דווקא במקומות כמו נתיבות או באר שבע? כן, גם בבאר שבע לא צריך. סליחה, מה זה אם לא מצעד בשביל לעצבן ולמשוך תשומת לב?"

התיירת ונושא הקניות עוזבים, הלקוח הבא בתור מקשיב לשיחה ומרגיש צורך לשתף אותי. "אני ממש לא מסכים איתה, חבל שביטלו את המצעד, אם היה, הייתי דווקא יוצא לצעוד איתם".

האמת, הפתעת אותי.

"למה? כי אם אני מנתיבות אז אני איזה אהבל חשוך מהפריפריה?"

חלילה, בגלל שאתה עומד ליד בנך המתבגר.

"ברור, מה זה השטויות האלו? כל אחד צריך לחיות כמו שמתאים לו, למה צריך להתבייש במי ובמה שהם? למה להסתיר את זה? למה מה קרה? מה זה, אנחנו תקועים במאה ה־19? היום לכולם יש מקום, וצריך לקבל את כולם, ולכבד אותם, ועם כל הכבוד לרבנים, אני מעדיף שיבואו לגור כאן מלא חבר'ה כאלה, רק שלא יבואו לגור פה 'בני דודים'."

כשהוא מסיים את קניותיו ומשלם, מוכרת הגבינות מבחינה בתמיהה שלי. "אל תתרגש, אני מכירה אותו. ככה הוא, בחור טוב".

"4,000 להט"בים בנתיבות"

אני חוזר לזוהר, שתעזור עם תובנות השוטטות שלי בנתיבות. לא מצאתי ממש מתנגדים ללהט"בים באופן עקרוני, אבל עם המצעד היתה להם בעיה. חלק אמרו שהמצעד מאורגן על ידי אנשים מחוץ לנתיבות, כי אין ממש קהילה להט"בית פעילה בנתיבות.

"אין? באמת? יש 4,000 להט"בים בנתיבות, ורק שתבין כמה זה חשוב, בתחילת השבוע שעבר התאבד נער חרדי בן 16, שפחד לצאת מהארון מול המשפחה שלו, והנה לך, זה מה שקורה כשאתה אומר שאין להט"בים בנתיבות ומשאיר אותם לטבוע לבד עמוק במים", נחרדת זוהר מהמציאות הקשה שמעבירה אותנו היישר מדיני מצעדים, לדיני נפשות.

במקום המצעד שלא היה, ארגנו אנשי הקהילה סדרה של מפגשים שיתקיימו בבתים פרטיים של משפחות תומכות לקהילה, "גאווה בסלון", אם תרצו. אני פוגש את אחת המארחות, שכמו רבים בעיר הזאת, מעדיפה לעשות זאת בסתר. דבריה מחזקים את דברי זוהר.

"אני עובדת עם בני נוער, והרבה מהם באים לשתף בטראומות שלהם, ולא מעט גם יצאו מולי מהארון בפעם הראשונה. אם ההורים שלהם היו מבינים לאילו מקומות רעים הלבד הזה מוביל את הילדים שלהם. יש כל כך הרבה זאבים בחוץ שרק אורבים ומחכים לילדים האלו, שנפלטים מהמסגרות ונפגעים ומנוצלים, מידרדרים לזנות, לאלכוהול ולסמים. רק אמש פגשתי נער שניסה לצאת מהארון מול ההורים הדתיים לפני שלוש שנים. הוא רק בן 15 והוא סיפר לי שהוא נפגע מינית שש פעמים.

"אני יודעת שבחברה החרדית זו בעיה חברתית קשה, אם יש לך בן שאפילו קצת יצא בשאלה, אז הלכה המשפחה, לא יתחתנו איתך, לא יקבלו את הילדים שלך לבתי הספר המבוקשים. אתה מבין איזה חמור זה הומוסקסואליות? מצד שני, כל ההסתרות האלו עושות רע ונזק נוראי.

"הורים לא תמיד מבינים את ההשלכות של אי קבלת הילד, לא מבינים שהם דנים אותו להיות קורבן של החלאות שמחכים לטרף. בסוף גם את יצחק לא עקדו על המזבח. אז את הילדים שלכם כן? ואני מבינה את גודל הטרגדיה לעמוד מול בחירה בין כלל המשפחה שלך לבן או לבת שלך".

***
אמצע השבוע, אחרי חצות בנתיבות. לאורך הרחוב המואר שועטים בליינים עם כיפה ובלעדיה. אני עוצר לקפה באחת החנויות הפתוחות. התספורת של המוכר מדהימה אותי. מקדימה בלורית ראפר עם שביל בצד, בצדדים גלוח כמו סייבר־פאנק גרמני, ומאחור משולש גל חדש מקושט קווים שנגמר במיני צמה, ובתוך כל המפגש הבלתי אפשרי הזה - כיפה שחורה ושתי פאות ענקיות. אני נפעם מהשילוב החד־פעמי הזה, מבקש לצלם אותו, אך הוא מסרב בחביבות.

רגע לפני שאני נכנס למכונית ועוזב את העיר, בהשגחה אלוהית מאי שם ברחוב הבליינים, בוקע קולה של אדית פיאף ששרה על "החיים בוורוד". אני מחייך, נוסע אל תוך הלילה ומהרהר בעיר המורכבויות ורכבי היוקרה, עיר פלאות וסודות גלויים, עיר שפרנסיה מיתגו אותה כהבטחה של הדרום, ואולי של ישראל כולה - שכן איפשהו בלב המיקרו־קוסמוס של נתיבות, בין מגדלי היוקרה לבית הכנסת, בין האגם למרכזי הספורט, שוכנת הדרך אל העתיד הישראלי. אך רק הזמן יידע לומר אם יהיו אלו החיים בוורוד, או באפל מאוד.

תגובת ראש עיריית נתיבות, יחיאל זוהר: "נעניתי לפנייה של שני אנשים (אחת מנתיבות ואחד משדות נגב) להיפגש עימם מייד עם שובי מחו"ל כדי להידבר על בקשתם לקיים מצעד בנתיבות. ויודגש כי סוגיה זו הנוגעת לזכויות יסוד של חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וזכויות אחרות הנוגעות לחופש להפגין, הוכרעה בבג"ץ, כך שאין לעירייה כל סמכות לאשר או לדחות את קיום האירוע והיא מסורה לרשויות החוק (משטרה, ביהמ"ש).

"עם זאת, ולנוכח הצורך למצוא את הדרך שמאזנת בין חופש הביטוי לפגיעה ברגשות הציבור (שכן אירוע זה טומן בחובו סכנה להפרת הסדר הציבורי נוכח פוטנציאל להפגנות שכנגד - שאף הן חוסות תחת זכויות יסוד), יש בכוונתי לשכנע את שני היוזמים לוותר על הרעיון. אין אני יכול להתעלם מהעובדה שנוכח צביון העיר, שמקיימת זה שנים רבות חיי שיתוף ואחווה בין כל הזרמים והקהילות, מתקיים צורך חיוני ביותר לשמור על הסטטוס קוו ולשמור על הוויית תושביה, כחברה הנוהגת כבוד וסובלנות, תוך שמירה על רגשות כלל הציבור".