אנה שלה

הגיבורה של "איפה אנה פרנק" - הסרט בבימוי ארי פולמן והספר בעל אותו שם, שראה אור יחד עימו - אינה אנה פרנק. בשניהם הגיבורה היא קיטי, הדמות הדמיונית שאנה פרנק הפנתה אליה את היומן, ורשימותיו היו למעשה שיחות איתה. הפיצול בין אנה וקיטי הוא משמעותי: כשקיטי מתעוררת לחיים באמסטרדם העכשווית היא מוצאת ברחבי העיר שלל מונומנטים הקרויים על שם אנה פרנק: בית המסתור שהפך למוזיאון הקרוי על שמה, ספריית אנה פרנק, בית חולים אנה פרנק, תיאטרון אנה פרנק, תחנת אנה פרנק ואפילו בית קפה אנה פרנק. אנה פרנק הפכה מזמן למוסד.

קיטי, ששומרת אמונים לילדה החיונית ועתירת הדימיון שכתבה אותה, יוצאת נגד הממסדיות הזאת, גונבת את היומן מהמוזיאון ומקימה עליה את כל משטרת אמסטרדם בניסיון לסדוק את מעטה הממסדיות ש"אנה פרנק" לכודה בו, ולהחזיר לחיים קצת ממי שהיא היתה ומעולם הערכים שלה.

"במהלך העבודה על הפרויקט הבנתי שאנה פרנק כל הזמן בכותרות", אומרת לנה גוברמן, המעצבת האמנותית של הסרט והספר. "מדי פעם צצות טענות שלפיהן יודעים מי הסגיר אותה, או שיש סערה סביב בית קפה שנקרא על שמה - אנחנו כל הזמן חוזרים לסמל הזה. אבל יחד עם זה, היא הפכה למיתוס שכבר התנתק מהסיפור שלה כיהודייה שנרדפה עד שמתה בשואה. בעולם הרבה אנשים בכלל לא מקשרים בינה לבין השואה, וקוראים את היומן שלה כסיפור של התבגרות. גם ב'בית אנה פרנק', המוזיאון שהוקם בבית המסתור שלה ושל משפחתה, ההקשר היהודי הוצנע מאוד עד לפני כמה שנים, והמבקרים במוזיאון לא בהכרח יכלו להבין שהסיפור שלה הוא חלק מההיסטוריה של השמדת היהודים. אבל יכול להיות שזה דווקא יתרון, כי זה מאפשר להרבה אנשים בעולם להתחבר לדמות שלה".

האלטר אגו של אנה

הגלובליות והערפול של המיתוס על אנה פרנק אפשרו ליוצרי הסרט להפוך את הסיפור על הנערה היהודייה - שהסתתרה עם משפחתה ועם יהודים נוספים בדירת מסתור באמסטרדם מאז שנת 1942, עד שהתגלו בעקבות הלשנה ונשלחו לאושוויץ ברכבת האחרונה, ולבסוף מתה בברגן בלזן בתחילת 1945 - למשל אקטואלי על היחס העכשווי במערב לפליטים ולמיעוטים בכלל. "לילדים קשה עם הסיפור של אנה פרנק, ולא רצינו להבהיל אף אחד. אם כשמלמדים על השואה במוסדות החינוך מדגישים את הסבל, ונשארים בעבר, אנחנו שאלנו מה אפשר לקחת משם. היה לנו מאוד חשוב לחבר את זה להווה", אומרת גוברמן.

יש מבחינתך הקבלה בין היחס של אירופה ליהודים ולפליטים?

"לא הייתי מדברת על הקבלה. אי אפשר להשוות את זה לזה. אבל הסרט הוזמן על ידי קרן אנה פרנק, שאותה ייסד אביה, אוטו פרנק, שהיה השורד היחיד מכל המשפחה, והמורשת שהוא ניסה להנחיל מבוססת על ערכים של אנושיות בלי קשר לדת, גזע ומין. זה היה ה'קְרֵדוֹ' שלו. צריך גם לזכור שאנה פרנק היתה למעשה פליטה. היא נולדה בגרמניה, ועם עליית הנאצים המשפחה נאלצה להימלט לאמסטרדם. אוטו התכוון להמשיך במסע ולחפש מקום בטוח יותר, אבל לא הצליח להשיג אישורי כניסה לארה"ב. באותה תקופה הרבה מהיהודים שנמלטו מגרמניה הוחזרו אליה, לשטח מלחמה. זאת מציאות דומה למציאות שאנחנו רואים היום, ובסרט אנחנו מנסים להחזיר את השיח שמונחה על ידי אנושיות וחמלה. אבל כמובן אין שום כוונה לפגוע בזיכרון השואה".

וקיטי היא בעינייך שגרירה שמחברת בין העבר להווה?

"לילדים מאוד קשה להתחבר לדמויות מהעבר. כשקיטי מתעוררת, היא יודעת מה קרה רק עד הדף האחרון של היומן. היא לא יודעת שאנה פרנק מתה. והיא ממשיכה את דרכה כמו שהיא הכירה אותה. ככה היא יוצרת שינוי, כשהיא מנסה להבין מה השתנה בעולם מאז. וגם אנחנו שואלים את השאלה הזאת, שהיא שאלה רטורית, אם למדנו משהו מהסיפור הזה".

אז קיטי היא אנה פרנק של היום?

"הן שונות. אחד הקטעים הכי נוגעים ללב ביומן מגיע לקראת סופו, כשאנה פרנק כותבת שהיא נתפסת על ידי אחרים בצורה שונה מהצורה שבה היא מבינה את עצמה, כי היא לא מצליחה לחשוף את העולם הפנימי שלה. אני חושבת שמשם נולדה קיטי, שהיא בעצם העולם הפנימי הזה שאנה לא מעיזה לחשוף. אנה מצטיירת ביומן כילדה נועזת ודעתנית שכותבת את מה שהיא חושבת, אבל לא ברור אם היא ביטאה גם בעל פה את כל הדברים שהיא חושבת או שהיא שומרת אותם ליומן. קיטי, בניגוד אליה, אומרת הכל".

ההבדלים האלה באו לידי ביטוי גם בעיצוב של הדמויות המצוירות. "היו בינינו הרבה שיחות על איך אנה וקיטי צריכות להיראות", אומרת גוברמן. "בגלל שקיטי היא האלטר אגו של אנה, היא מבוססת על הדמות המצוירת של אנה. המיקום של האף ושל הפה הוא אותו מיקום, אחד לאחד. אם מניחים את הפנים של אנה על הפנים של קיטי רואים שהן חופפות. גם הגובה שלהן הוא אותו גובה. אבל אנה לא היתה ילדה יפה, אף על פי שהיה בה משהו שובה לב. העיניים שלה מצד אחד עצובות נורא, ומצד שני מחייכות".

וקיטי מצוירת כמו יפהפייה עם רעמה אדומה בסגנון ג'סיקה ראביט...

"היא היתה חייבת להיות מאוד יפה, כי אנה כותבת ביומן שקיטי יפה. היא לא החשיבה את עצמה בתור יפה, וקיטי היתה דמות החלומות שלה, שהיא הרכיבה מתווי פנים של החברות שלה. אנה לא כותבת שיש לקיטי שיער אדום, אבל מכיוון שהיומן הראשון שאנה קיבלה ליום ההולדת היה עם משבצות אדומות, חשבתי שהיא צריכה להיות ג'ינג'ית. ההתעסקות הזאת במראה מופיעה בתחילת היומן, כשהיא עוד ילדה וחשוב לה מה חושבים עליה, אחר כך הכתיבה שלה משתנה. היא קראה ולמדה והתפתחה - הסגר שהיא היתה בו, כמו הסגר שחווינו בקורונה, עזר לה לחקור את עצמה".

זה מה שקרה לנו בקורונה?

"אני חושבת שכן היתה לנו עצירה להתבוננות. בזמן העבודה על הסרט צחקנו על זה שהקורונה נתנה גם לנו הזדמנות לחוות סגר, כמו אנה".

מציאות בצבעי שמן

את המרחק בין הסיפור ההיסטורי, המיתי, הסגור, על מה שקרה לאנה פרנק ולמשפחתה, ובין העתיד הקרוב הפתוח עדיין (הסרט מתרחש "שנה מהיום"), ביטאה גוברמן באופן ויזואלי. "הסצנות מהעבר, מדירת המסתור, מצוירות בטכניקה של צבעי שמן עמוסים בפרטים, מוחשיים. אם ההווה צויר בצבעי מים, כמו מין חלום פתוח, העבר חנוק מרוב ריאליזם.

"נוסף על כך, בנינו את הרקעים של חדרי המסתור פיזית. החדרים האלה נבנו בסטודיו שעבד על סרטי האנימציה של ווס אנדרסון, 'מר שועל המהולל' ו'אי הכלבים', שצולמו במלואם בטכניקה של Stop Motion (שיטה שמאפשרת לצלם למשל בובות נעות באמצעות סדרה של צילומי סטילס שאחר כך מחוברים לרצף אחד).

"מה שמתקבל בסופו של דבר זה אפקט של תנועה שבנויה ממקטעים, תנועה שהיא לא לגמרי זורמת, ויש בה משהו צ'רלי־צ'פליני. האפקט המלאכותי הזה מאוד התאים לי ליצירת התחושה של ההסתגרות בתוך הבית. בנינו רקעים פיזיים כאלה רק בקטעים של החללים הסגורים, בעיקר אלה שהתרחשו בדירת המסתור: הזכוכית היא זכוכית, השולחן הוא שולחן, הטפט הוא טפט, ואם יש תאורה בחדר, מאירים אותו פיזית. אחר כך חיברנו לרקעים האלה את הדמויות המצוירות".

למה השימוש בחדרים פיזיים כדי לתאר את העבר?

"כשביקרתי במוזיאון אנה פרנק, היתה לי תחושה כאילו בית המסתור כולו עשוי מנייר. לא רק שהקירות היו מכוסים טפטים, אלא שמבחינה אקוסטית ממש שמעו את החוץ - את הצפירות של המכוניות ואת הקולות של האנשים ברחוב. הרגשתי כאילו הקירות הם בעובי של נייר. אני רק יכולה לדמיין את הבלבול של מי שהסתתרו שם, שהרגישו את החוץ בצורה חזקה בלי שהיו מסוגלים לצאת".

אפשר לדמיין גם כמה הם היו צריכים לשמור על שקט כדי לא להישמע מבחוץ.

"כן. לכן היה לי חשוב להעביר בסרט את החומריות של הנייר. ככה ניסיתי להעביר את הרעיון שהעבר הזה באמת התקיים, שהוא מאוד מציאותי, ועם זאת הוא מקובע ואנחנו לא יכולים לשנות אותו. זאת גם הסיבה שהתקופה הזאת צוירה בצבעי שמן, בסגנון ריאליסטי, ולעומת זאת ההווה־עתיד שעוד לא נכתב, ואנחנו עוד יכולים לשנות אותו, צויר בקווים דמויי דיו, כמו אלה שבהם כתוב היומן. יש בסרט שפות ויזואליות שונות: העבר, ההווה הקרוב, עולמות הפנטזיה של אנה וכו' - וכל אחד מהם עוצב בשפה ויזואלית שונה. זה יצר עומס ויזואלי בסרט, ופחדתי שהוא יהיה מוגזם".

"השקעה שלא תחזור"

כמו פולמן, שאמו הגיעה לאושוויץ בדיוק באותו שבוע שבו אנה פרנק הגיעה לשם, אבל שרדה - גם משפחתה של גוברמן ניצלה בקושי מהמלחמה. "סבתא שלי נולדה באוקראינה, ועם תחילת הפלישה הרוסים פינו אותה לדרום וככה היא שרדה. אבל המשפחה שלה נספתה, וכשהיא חזרה היא גילתה שאין לה לאן לחזור".

גוברמן נולדה וגדלה בעיר בְּרֶסט שהיום היא חלק מבלארוס, עד שמשפחתה עלתה ארצה בנערותה. "גדלתי בתקופה הקומוניסטית, אז היתה הכחשת שואה. לא קראו לנאצים 'נאצים' אלא פאשיסטים, ובמערכת החינוך הציגו את המלחמה כמתקפה נגד בריה"מ על בסיס אנטי־קומוניסטי. בכלל לא דובר על יהודים שנרדפו".

בתוך המשפחה דיברו איתך על זה?

"דיברו בזהירות, לא רצו שאני אפלוט דברים מחוץ לבית. לא חגגנו חגים, גם לא ידענו איך, אבל סבתא שלי סיפרה לי על החגים. היא גם לימדה אותי קצת יידיש. בכיתה תמיד הרגשתי קצת זרה, והיו כמה מקרים לא נעימים. האנטישמיות היתה מתחת לפני השטח, אבל לפעמים זה התפרץ, וזה היה מאוד פוגע".

היא נולדה לאב מפקח בנייה ולאמא מנהלת חשבונות, ששניהם אהבו מאוד לצייר ושלחו את בתם לחוג ציור מגיל חמש. "אמא שלי מספרת שהיא ציירה המון כשהיא היתה בהיריון איתי, ומשם זה התגלגל. היא כנראה זיהתה שאני אוהבת לצייר, וקידמה את זה. אני מביעה את עצמי הרבה יותר טוב בציור. עד היום אני מחפשת לאזן את העבודה מול מחשב בציור ידני, ולאחרונה גם בפיסול. בכל פעם אני מחפשת אתגר אחר".

"איפה אנה פרנק" הוא הניסיון הראשון של גוברמן כמעצבת אמנותית של סרט בקנה מידה כזה. לפני כן היתה אחראית על עיצוב הדמויות בסרטם הקודם של פולמן ודוד פולונסקי, "כנס העתידנים", ומאחוריה גם שורה של איורים לספרים, ובהם "אני אוהב" מאת יהונתן גפן, "בועות הסבון של גלי" מאת אבירמה גולן, "ברחוב ירמיהו" מאת ליבי דאון ו"דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי.

"הספר הגרפי 'איפה אנה פרנק' לא מחליף צפייה בסרט, אבל הוא דרך נוספת להגיע לילדים. היה לנו צוות שתרגם את הפריימים מהסרט לאיורים, כי לא תמיד אפשר היה לקחת את הפריימים מהסרט כמו שהם אל הספר, לפעמים צריך היה לשנות. יש הבדל מאוד גדול בין סיפור בתנועה וקומיקס".

הושקעו בסרט מאמצים כל כך גדולים בעיצוב האמנותי, ומיליונים רבים - ובסוף אנשים רואים את זה על מסך קטן בטלוויזיה. זה מתסכל?

"מאוד. גם חוויית הצפייה בקולנוע היא שונה לגמרי - זאת חוויה אישית יותר, בלי הסחות דעת. זאת השקעה שלא תחזור, לא רק במובן הכספי. ארי השקיע בסרט תשע שנים. אני הייתי מעורבת בו במשך שלוש שנים, שבהן כמעט לא ראו אותי. המטרה היתה לחשוף את הסיפור לכמה שיותר ילדים, אבל אנחנו נמצאים בתקופה שבה לא משנה כמה ביקורות טובות יתפרסמו, אנשים פחות רואים סרטים בבתי הקולנוע, ולא רק בגלל הקורונה. הסרט יכול לרדת מהאקרנים בכל רגע. אנשים מעדיפים לראות סרטים בבית".