שטח הפקר

מי שנוסע בכבישים בסביבות גדרה בתקופה האחרונה, לא יכול להתעלם ממערכת של מתחמים מגודרים חדשים הצצים בשטחים החקלאיים באזור. מספיק לעבור ליד שניים או שלושה מהמתחמים כדי להבין שמדובר לכאורה בהתנהלות הנראית על פניו דומה: מדובר במתחמים דומים, הבנויים באותו האופן ומכילים פחות או יותר אותם מרכיבים. גדר רשת המקיפה את השטח, סככה גבוהה באחת הפינות, וחממות ורשתות צל הממלאות את שאר המתחם. כמעט כל המתחמים הללו נעוצים בליבן של חלקות חקלאיות, ללא היגיון מסדר וללא קשר או חיבור לתשתיות או לאזור, ולרובם אין היתרי בנייה או אישורים אחרים הנדרשים. יתרה מכך - הגדרות והמבנים הוקמו בדרך כלל ללא ההסכמה הנדרשת ושלא כדין. 

מאפיין משותף נוסף חשוב מאוד להבנת התופעה: המתחמים הללו בנויים על קרקעות שנקנו מיהודים, וברוב המקרים נמכרו לערבים, או לבדואים מהאזור. התוצאה עלולה להיות מעין טבעת חנק שתעטוף אט־אט את היישובים באזור גדרה, קדרון, מועצה אזורית ברנר, ואף את שטחי הגישה לבסיס חיל האוויר בתל נוף. השינוי במרקם הסביבתי כבר מביא לתוצאות קשות: תושבי האזור מתארים עלייה חדה במקרי עבריינות ומספרים לנו על תחושות פחד וחרדה הגוברות מיום ליום. 

הקרקעות באזור הן רובן אדמות פרטיות שנקנו על ידי יהודים עוד מימי המושבות שלפני קום המדינה, במקרים רבים הן מוחזקות ב"מושע" - כלומר בבעלות משותפת לכמה אנשים ולעיתים כמה עשרות - החולקים את הבעלות בחלקות הקרקע, אך בלי שביצעו פרצלציה וללא שחילקו ביניהם את השטח לחלקות משנה. המשמעות היא שכל גרגיר שייך לכמה בעלים ואי אפשר לבצע פעולות בשטח - כגון גידול, גידור או הקמת חממות - ללא אישור בכתב משאר הבעלים.

על פי התיאורים שהגיעו לידינו, ומסמכים שונים התומכים בכך, מערכת משפטית זו מנוצלת כדי לקבוע עובדות בשטח ולהשתלט על הקרקע. וכך זה עובד: ראשית נרכש חלק מחלקה בתא שטח כלשהו, לאחר מכן מגיעים פועלים ומבצעים עבודות בשטח - מיישרים את הקרקע, מקימים גדר ואז מוקמות סככות וחממות. כך קובע הבעלים החדש היכן השטח שהוא דורש לעצמו מתוך השותפות, למרות שאין אישור משאר בעלי החלקה. הדבר דומה לשותף בחברה שיבצע על דעת עצמו פעולות בנכסי החברה ללא הסכמת שאר בעלי המניות. 

מעבר לכך, העבודות בשטח נעשות במקרים רבים תוך עבירה על החוק. למתחמים הללו אין היתרי בנייה, גובה חלק מהגדרות והסככות חורג מהמותר על פי החוק, והשימושים השונים נעשים במקרים רבים ללא פרוגרמה וללא האישורים הנדרשים. כמו כן, בחלק מהמתחמים מופיעים כעבור זמן סממנים המעידים על שימושים שאינם חקלאיים במובהק, כגון בריכות שחייה, צלחות לוויין, מכולות מגורים וכן הלאה.

"תביא צ'קים מראש"

במוקד הסיפור נמצא איברהים אבו עסא, בדואי בעל אמצעים, שמקורו מהדרום, המתגורר באזור יותר מעשור.

המתחם המרכזי שנבנה כך הוא המתחם של אבו עסא עצמו, הנמצא כ־200 מטרים ממערב לכביש 40, מצפון לגדרה וסמוך לצומת המוביל לבסיס תל נוף. אבו עסא ואחיו רכשו בשנת 2014 שמונה דונמים, גידרו אותם והקימו בהם מתחם חקלאות תיירותי בשם "חוויה בגבעה", הכולל קטיף תותים, נסיעות בטרקטור, ואף טיסה במסוק הפרטי של אבו עסא. עם הזמן החל אבו עסא להשתמש גם בשטחים נוספים, מעבר למה שרכש, כך שכיום הוא משתמש בפועל בלא פחות מ־19 דונמים. 

חלקה זו היתה שייכת באופן היסטורי למשפחה מראשוני גדרה, ובמשך השנים והדורות התחלקה בין היורשים. רוב היורשים שמרו על הבעלות בקרקע המשפחתית, אך חלקם מכרו לאחרים, כך שכיום רשומים בה לא פחות מ־42 בעלים, ולבסוף חלק מהנכס נרכש על ידי אבו עסא. שאר בעלי החלקה מתנגדים למהלכיו ופועלים משפטית. עו"ד בן ציון שפר, המייצג את רוב בעלי החלקה, מסביר את המצב: "אבו עסא נכנס למהלך כוחני כלפי שאר בעלי החלקה. אין שום דבר שקיים היום בשטח שמוסדר עד הסוף, ואין גם הסכמה עם בעלי שאר החלקות אילו שטחים מותר לו לעבד ואילו לא. כרגע אין שום הסכמה ושום הבנה". 

בתוך כך, אבו עסא פנה לבתי המשפט בדרישה שייתנו לו לממש את זכויות הבנייה של החלקה למחסן על חשבון זכויות הבנייה של הבעלים האחרים. "הבעלים התנגדו, ואכן ועדת הערר דחתה את בקשתו", אמר שפר.

בינתיים, אבו עסא גם הגיש תביעה המתבררת לפירוק השותפות וליצור חלוקה של הקרקע, וכל עוד מתנהלת התביעה גם אי אפשר לפעול באפיקים חוקיים אחרים. אבו עסא ניצל את הזמן היטב - "במהלך בירור התביעה הוא המשיך לבנות ולעשות מה שבא לו", אמר שפר, "ועל קרקע פרטית גופי האכיפה של המדינה לא פועלים". בזמן האחרון, לאחר שנואשו מפתרונות אחרים, מתנהלים מגעים בין אבו עסא לבעלים האחרים בשטח, כדי להגיע להסכמה על צורת החלוקה והשימושים בה. 

את מה שעשה עבור עצמו, נראה שאבו עסא מנסה להציע ללקוחות נוספים, והוא פועל כמה שנראה כמעין מתווך. 

בצילומים במצלמה נסתרת (שצילם איש קש מטעם עמותת רגבים) שהגיעו לידי "ישראל היום", נצפה אבו עסא משוחח עם רוכש פוטנציאלי על מחיר החלקות. אבו עסא מדבר על חלקה שיהודי כלשהו מעוניין למכור ועל חלקו של אבו עסא ברווח:

אבו עסא: "הוא מבקש 200 אלף ש' עבור דונם".

רוכש: "כמה?"

אבו עסא: "200 אלף לדונם. יש לו שני דונם. כל דונם זה 150 אלף, אבל הוא מבקש 170 בתכלס".

רוכש: "כלומר כמה בשורה התחתונה?"

אבו עסא: "150... 170. פחות מ־150 חבל על הזמן שלך. ובנוסף 5,000 אתה משלם לי... היהודי לא נותן לי כלום. היהודי אמר לי למכור ב־170. אני יכול למכור ב־170, מבין? אם תגיד לי 149, נישאר חברים, אבל אין עסקה".

בהמשך דנים השניים באופן התשלומים, ואבו עסא מציע לכאורה לרוכש לדווח לרשויות המס רק על חלק קטן מהעסקה ואת השאר להעביר בשחור: 

רוכש: "אני יכול לשלם בתשלומים?"

אבו עסא: "אוכל לארגן לך שלושה תשלומים, אבל תביא צ'קים מראש".

רוכש: "אני מעדיף לשלם במקום ולקבל הנחה".

אבו עסא: "אם תשלם במקום נגיע לעורך דין, נעשה הסכם והשטח שלך. לאחר מכן יגיע אליך שובר תשלום של העירייה בגובה שישה אחוז, אבל אל תרשום ברשומות את כל הסכום. עדיף לך, כך תלבין את הכסף. תרשום 70-50 אלף ש', את השאר בשחור. ככה כולם עושים. מתישהו ערך הקרקע יעלה מאוד. רואה את השטח שלי למעלה? 5 מיליון ייתנו לי ואני לא מוכר".

בשלב אחר משוחחים השניים על הבנייה בתוך החלקה. אבו עסא מציע לרוכש הפוטנציאלי לבנות חממות בשטח ומתאר את האפשרויות הגלומות בחלקה, כולל בנייה לא חוקית למגורים:

אבו עסא: "אתה מסדר לך חממות ב־50 אלף ש', הן מייד פועלות".

רוכש: "החממות לא כלול במחיר?"

אבו עסא: "לא, זה עולה. אבל זה משהו טוב מאוד! (מצביע על חלקה) זה בנה לו כאן חצי דונם עם גינה. עשה גם שירותים, מקלחת. מקום לעל האש. בפנים יש מטבח, חדר שינה, טלוויזיה. תבנה לך חממות כמו אלו. שים חשמל, שער נעול - תעשה בפנים מה שאתה רוצה".

ואכן, נראה שהעסק באזור דופק: בצילומי אוויר שהגיעו לידינו נראים לפחות 14 מתחמים דומים, שחלקם טריים ביותר. במתחמים אלו גרים אנשים אחרים, שרכשו את הקרקע בצורה דומה לזו של אבו עסא. רבות מעבודות הבינוי מתבצעות במהלך שבתות וחגים - ובסיור שערכנו בשטח ימים ספורים לאחר סוכות, היה אפשר להבחין בעבודות טריות בכמה מתחמים. תצלומי האוויר הוכיחו זאת היטב: מתחמים שבזמן הסיור היו מגודרים עם סככות ועבודות עפר, היו ריקים לחלוטין ימים ספורים קודם לכן. תעשיית ההשתלטות עובדת במרץ.

מעל לחוק

כשבודקים את תיקי הטאבו של החלקות השונות, עולה שוב ושוב שמה של עורכת דין מסוימת, הרוכשת חלקות שונות באזור, שעל חלקן מופיעים כעבור זמן מה מתחמים מהסוג המדובר. דבר זה העלה את האפשרות כי המהלך נועד להקל על בעלי הקרקע היהודים למכור את הנכס, ולהסוות את העובדה שהוא מתגלגל לידיים אחרות. "אני עושה עסקאות בנאמנות עבור הלקוחות שלי", היא אומרת בשיחה עמנו, "מה שקורה אחר כך בשטח זו בעיה שלהם". כששאלנו אותה עבור מי היא קונה את החלקות, השיבה שיש חיסיון עורך דין־לקוח. ניסיון נוסף לחלץ ממנה התייחסות נתקל בטריקת הטלפון.

מהשיחות עם חלק ממי שרשומים כבעלי החלקות בטאבו עולה תמונה אחידה: העבודות בשטח, גידור החלקות והקמת המבנים נעשים ללא הסכמת שאר בעלי החלקה, שרובם מבקשים להישאר בעילום שם. "אף אחד לא פנה אלי לבקש רשות", אומר אחד הבעלים, "יש שם ברדק גדול. זה יותר גרוע ממה שקורה בכל המושבים. כל אחד עושה מה שהוא רוצה". ואחר מספר: "מעולם לא פנו אלי. הם פשוט לקחו את השטח שקנו, גידרו את זה והם חיים שם". 

ומדוע לא עושים כלום? 

"זה לא עניין פרטי שלי. זה קשור לרשויות, לחוקי תכנון ובנייה, זו אוזלת יד שלהם". 

מי שמוכן לדבר איתנו לציטוט הוא עמי הלל, חקלאי ותיק מקדרון, המגדל רימונים בשטח מאז שנות ה־60. באחד השטחים שיש לו בהם בעלות "צץ" מתחם מסוג זה ומתגורר בו אדם ממוצא ערבי: "אף אחד לא פנה אלינו. הם מגדרים ועושים גדר שלא נראה מה נעשה שם". לדבריו, מי שמתגוררים במתחמים הללו מפגינים עוינות למדינה ולתושבים הוותיקים: "פעם הייתי נאיבי, באתי אליו להגיד שלום, ליצור יחסי שכנות. הוא סילק אותי, תוך שהוא מדבר על הזכויות הלגיטימיות שלו בארץ ושלא מעניינת אותו המדינה".

הלל מלא טענות בעיקר כלפי המדינה, שעומדת מנגד: "אני אתמול קיבלתי צו הריסה על סככות שבניתי עוד בשנת 76'. זאת בזמן שהם מעבר לוואדי מקימים מבנים, סככות, עושים פה חפלות, נוסעים בטרקטורונים על כל השטח, מזהמים את הוואדי ואת הסביבה בלי חשבון. אבל למי באים בסוף? ליהודים שומרי החוק".

לדבריו, בעוד המדינה מקשה על החקלאים היהודים, היא מקילה על הערבים: "המדינה העלתה את מחיר המים ואת מחיר הפועלים, היא מקשה עלינו את החיים בהוראות שימוש ובהגבלות על חומרי הדברה, ולעומת זאת, המדינה פותחת את הדלת לערבים ונותנת להם מכל טוב. חיבורים לחשמל ולמים, מה שאתה רוצה. חסר להם רק מסגד - אולי כבר יש להם. הם מגדלים שם חמורים, סוסים, גמלים. יש להם רישיונות לגדל בעלי חיים? מישהו מנסה לאכוף שם את החוק?" 

תושבים אחרים מהאזור מספרים על הידרדרות בתחושת הביטחון בעקבות המצב החדש. "הגניבות באזור עלו באופן חד־משמעי, ואנחנו מעריכים שזה קשור גם למתחמים הללו", אומרת לנו תושבת המקום, ומוסיפה: "במתחמים הללו מתגוררים אנשים. הם מסתובבים עם ג'יפים יקרים ושומעים בלילות קולות ירי ומסיבות, ונודע גם על הטרדות מיניות של בחורות שיוצאות לריצה או להליכה. אלו דברים שלא הייתי מאמינה שיקרו פה".

החשש הפלילי מתערבב גם עם חשש ביטחוני, בשל העובדה שחלק מהמתחמים פרוסים וצופים על כביש הגישה לבסיס תל נוף ועל חלקים בתוך הבסיס. "הגיע הזמן שמישהו פה יתעורר לפני שיקרה אסון", אומרים לנו התושבים.

"אנחנו מדברים על תופעה שנולדה לפני שנתיים, ומאז אנחנו מנהלים אחריה מעקב הדוק שמאפשר להצביע בוודאות על מגמה מכוונת, מאורגנת ושיטתית", אומר עמיחי יוגב, מנהל הפעילות של תנועת רגבים באזור השפלה ובדרום הארץ, "כולם מכירים את הכאוס הקיים בנגב בתחום הבנייה הבלתי חוקית, שהמדינה בקושי יודעת איך להתמודד איתו. אם המדינה לא תפעל עכשיו בנחישות, בעוד כמה שנים אנחנו נתעורר ונגלה סביבנו עוד פזורה בלתי חוקית - אבל הפעם במרכז הארץ".

"יש פה הרבה רכילות" 

לפנייתנו אבו עסא הגיב בחריפות: "אם מישהו יפגע בשמי הטוב, אגיש תלונה במשטרה. בגלל שאני מתעסק בחקלאות ובגידול מוצלח של תותים יש פה הרבה רכילות". 

מאוחר יותר הגיב בצורה עניינית: "המחלוקת בין השותפים מתבררת בבית משפט והצדדים מנהלים משא ומתן לפשרה. החווה פועלת כחוק: קיבלנו אישורים של קצין בטיחות, מהנדס חשמל, וטרינר, משרד החקלאות, ופעלנו בהתאם לדרישות המשטרה. הדבר היחיד שדורש הסדרה, ויוסדר, הוא הגשת הסכם חלוקת שימוש לוועדה המרחבית, כדי שכל שותף יוכל לבנות בלי לפגוע בזכויות שאר השותפים. 

"לגבי רכישת הקרקעות, איני יועץ לרכישת קרקעות, ואני הפניתי ומפנה כל מי שמעוניין לקנות קרקע למתווכים או לבעלי הקרקע".

תגובת יחידת האכיפה: "המתחמים מוכרים ומטופלים על ידי גורמי האכיפה. הם מצויים במרחב התכנון של הוועדה המרחבית זמורה. היחידה הארצית פועלת מול הוועדה ובסיוע רצוף לאכיפת החוק במרחב המדובר, במתחם משק בגבעה, ובשאר המתחמים הנחקרים על ידי גופי האכיפה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו