לא מתנתקים

חומש שבצפון השומרון היה פעם הר לבן מכוסה צמחי זעתר. ב־1978, שנה אחרי שהליכוד עלה בפעם הראשונה לשלטון, הוקם על ההר יישוב לתפארת. בתי היישוב ההוא - שאיננו עוד - הונחו במעגל בגובה של 675 מטרים מעל פני הים, וברושים לימוניים וגינות נוי טופחו לצידם. התושבים ערכו קניות בכפר הערבי השכן סילת א־דהר; ערביי סילת א־דהר בנו עבורם את בתיהם.

בראשית שנות ה־2000, שנים אחדות לפני שנעקר בהתנתקות, ביקרתי בחומש כמה פעמים. אני זוכר את הרוחות שהוסיפו לשרוק שם ואת הדממה הגדולה שהעניקה למקום את קסמו. אלא שהדממה ההיא, שהיתה נגזרת של ריחוק גיאוגרפי, היתה גם קללה. כשפרצה האינתיפאדה השנייה, חומש כמעט התפרק. 54 משפחות חילוניות גרו שם, ורק מעטות חמקו מאירוע ירי אחד לפחות או ממטעני החבלה שפוזרו על הכביש המפותל בדרך אל ההר. 

חומש הפך ליישוב שכול ופצוע, ואז אירע לו נס. גרעין חיזוק דתי הגיע למקום. היישוב קם לתחייה, אך רק לזמן קצר. בקיץ 2005 שוב היה המרחק הגיאוגרפי של היישוב המבודד בעוכריו, והכורת הונף עליו במסגרת תוכנית ההתנתקות.

הסיפור של חומש, שא־נור, גנים וכדים, ארבעת יישובי צפון השומרון שפונו במסגרת ההתנתקות, נותר עד היום סיפור כואב אבל גם מוזר. בניגוד לגוש קטיף, שם ישראל נעלה מאחוריה את הדלת, בצפון השומרון רק המתיישבים פונו ובתיהם נהרסו. השטח עצמו נותר במעמד של שטח סי, בשליטה ישראלית, ביטחונית ואזרחית מלאה, וכלל לא נמסר לרשות הפלשתינית. 

גנים וכדים התפנו מרצון. לעומת זאת, רבים ממגורשי חומש ושא־נור מעולם לא השלימו עם אסונם. חלק מהם מתגוררים עד היום בשכונה חדשה שהקימו בשבי שומרון. בתיהם צופים אל מגדל המים הכתום שנותר עומד על תילו בחומש, והם מזהים את משבצות בתיהם שחרבו. רבים מבקרים שם, עורכים שם פיקניקים ושמחות משפחתיות, אירועי "שבע ברכות" וגם אזכרות.

 

"מרגש וגם מקומם". משפחת חזני באוהל בחומש, במקום שבו עמד ביתם // צילום: מרים צחי

 

בחומש עצמו, אליו שבתי פעמיים מאז נהרס, קשה יותר להתנתק מהזיכרונות, דווקא מכיוון שההרס שם איננו שלם. ישראל פינתה משם את אזרחיה אבל היא עדיין נוכחת שם. כוחות צבא מפטרלים במרחב ודואגים שהפלשתינים לא יירו משם קסאמים וקטיושות על עפולה, כפי שירו מעזה על שדרות. 

בכי ליד המזוזה

ביישוב חומש עצמו - הרחובות נותרו כמעט שלמים. כך הכבישים. כך המדרכות, שחלק מאבני השפה שלהן עדיין משוח בצבעי אדום־לבן; וכך גם גרמי המדרגות שמובילים אל הכלום שפעם עמדו בו הבתים. החצרות מעלות קוצים, אבל העצים ברובם לא נעקרו.

בימי חג ומועד מגיעים לכאן אלפים, ומקיימים כאן טקסי זיכרון והתחברות מחדש. ראש ישיבות בני עקיבא, הרב חיים דרוקמן, נטע כאן עם אלפי נערים שתילים חדשים. מעת לעת מתקיימים כאן אירועים המוניים, פעם ביום העצמאות, פעם בחול המועד פסח. "חומש תחילה" - זו הסיסמה. הוקם מטה מיוחד והמעגלים מתרחבים. גם ישיבה פועלת במקום - תחת כיפת השמיים. עשרות שוהים בחומש מדי שבוע. כשמזג האוויר קשה הם מוצאים מקלט במערה או תחת ברזנט מתוח. בראש הישיבה עומד הרב אלישמע כהן. צה"ל לא מתערב; הוא נוכח באזור לטובת הביטחון השוטף, אבל כשתלמידי הישיבה מנסים להקים צריף, מבנה טרומי או מחסה קבוע - החיילים הורסים אותו. הריטואל הזה של בנייה והרס חזר על עצמו כבר עשרות פעמים.

עכשיו מתרקם מהלך. ח"כ שולי מועלם־רפאלי, יו"ר סיעת הבית היהודי ויו"ר הקואליציה דוד ביטן מהליכוד הגישו הצעת חוק שתשיב את חופש התנועה לישראלים באזור, ללא צורך בתיאום עם צה"ל (כרגע, האזור מוגדר כשטח צבאי סגור). אין מדובר, בשלב זה, בבנייה מחדש של היישובים. 

נתניהו נתן את הסכמתו לחקיקה. הוא נפגש לפני יותר משנה עם חלק מהמפונים. לפגישה הוקצתה חצי שעה, אך היא נמשכה כמעט שעתיים. בשלב מסוים ביקש ניתאי שילה מנתניהו רשות לקרוא באוזניו שורות אחדות מספרו של חגי הוברמן על חנן פורת. נתניהו הנהן בהסכמה. שילה הקריא משם את התיעוד מהחדר של לוי אשכול, רה"מ דאז, שאליו הגיעו לאחר מלחמת ששת הימים בני כפר עציון שנפל בתש"ח. הם ביקשו מאשכול שיתיר להם לחזור הביתה, ואשכול אמר: "טוב קינדרלעך".

הרמז היה עבה כפיל. יוסי דגן, שפונה משא־נור, כיום ראש המועצה האזורית שומרון, הלך אחרי הפינוי אצל זקני כפר עציון כדי ללמוד מהם מה היא דבקות בקרקע ובמורשת. הם דיברו איתו על ניצול הזדמנויות. דגן נחנק עד היום מבכי כשהוא מדבר על הפינוי משא־נור. את חוק ההתנתקות הוא מכנה "אות קין". כשדגן מדבר על הבית החדש שמשפחתו בנתה בשבי שומרון, אחרי עשר שנים בקרוואן, הוא נשמע כמי שעדיין נושא ברגשי אשמה: "קבענו מזוזה בבית החדש ובכינו, אוריה אשתי, הילדים ואני. קלטנו שאנו נכנסים לבית שאינו בשא־נור. נשבענו אחד לשני שברגע שזה יהיה אפשרי, נחזור לשם גם אם נצטרך לגור באוהל".

"לא היה צידוק ביטחוני"

כשרה"מ נתניהו נפגש עם מפוני חומש ושא־נור, ברק אובאמה עדיין ישב בבית הלבן, ונתניהו תיאר את הלחצים שמופעלים עליו. הוא הביע אהדה לרעיון השיבה אבל אמר שהדבר בלתי אפשרי. הוא הסכים, לעומת זאת, להצעת החוק, שהוגשה כבר בכנסות קודמות על ידי יולי אדלשטיין, אריה אלדד ואורית סטרוק, ושעתה הוגשה מחדש על ידי מועלם־רפאלי וביטן. 

בשבוע שעבר הגיעה השעה, אבל ברגע האחרון נתניהו הטיל וטו. כמו בהצעת חוק ירושלים רבתי, וכמו בפעימות של אישורי הבנייה ביו"ש, נתניהו טען שנדרש תיאום עם האמריקנים. 

 

"בדרום אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. כאן זה ניתן". ח"כ בני בגין // צילום: דודי ועקנין

 

מאחורי הקלעים, כך מגלים ל"ישראל השבוע" גורמים יודעי דבר, סוכם עם ארה"ב על דחייה של שישה שבועות, שלאחריה יובא כנראה החוק להצבעה ולאישור בוועדת השרים לענייני חקיקה. עם זאת, ח"כ מועלם־רפאלי מעריכה שכבר מחרתיים (יום א'), תצביע ועדת השרים על הצעת החוק.  כך או אחרת,  הצעת החוק זוכה לתמיכה של עשרות ח"כים מהקואליציה. לא רק דוד ביטן תומך - אפילו בני בגין. קשה לחשוב היום על שני ניגודים קוטביים בתוך הליכוד מבגין וביטן, הן בסגנון והן במהות, אבל הצעת החוק בעניין צפון השומרון הצליחה לאחד אפילו אותם. "אין חולק על כך שפינוי והרס היישובים והחלת חוק ההתנתקות גם על צפון השומרון נועדו להוכיח לארה"ב שהממשלה דאז נחושה להמשיך בנסיגות ולא תסתפק רק בהפקרה של חבל עזה", אומר בגין ל"ישראל השבוע", "לא היה אז כל צידוק ביטחוני להחלטה הזאת. זה נעשה סתם, ללא שבב של צידוק, מצד אלה שרצו לראות וטעו לראות והשלו את עצמם ואת אחרים שההפקרה של חבל עזה תביא איזשהו יתרון, אבל שם, בדרום, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור וכאן זה ניתן. זה מה שצריך לעשות - לתקן את העוול. זה מתבקש, וזה פשוט".

"הבתים אמנם נהרסו", מציין בגין, "אבל מעמד השטח לא השתנה. צה"ל נוכח שם וזה שטח סי. התבקש ועדיין מתבקש, שבשלב ראשון אנשים יוכלו לנוע במקום בחופשיות. זה חלק מאדמתנו, וצריך קודם כל לבטל את איסור התנועה החופשית שם; ליצור בחוק את הרקע שיאפשר לממשלה להחליט בבוא היום על קימומם של היישובים הללו. אני תומך בכך בכל ליבי".

מי שסבור עד היום שההתנתקות, גם מצפון השומרון, לא היתה שגיאה, הוא עו"ד דב ויסגלס, שכיהן כראש לשכתו של אריאל שרון בעת שהוחלט על ההתנתקות, ודחף למימושה. "סיפור צפון השומרון היה חלק מעסקה כוללת עם ארה"ב", משחזר־חושף ויסגלס, "האמריקנים עמדו על סף הוצאת מכתב שמבחינתנו היתה לו משמעות היסטורית: הכרה דה־פקטו בגושי ההתיישבות ביו"ש והצהרה שפליטים לא ישובו לישראל. עם זאת, הם לא רצו שתיווצר מראית עין כאילו אנו יוצאים מעזה, כדי להתבצר ביהודה ושומרון; כאילו אנו מקריבים את עזה, כדי להרוויח את יו"ש ולהישאר בה. 

"האירופאים שמעו על המכתב המתהווה ובכלל השתוללו מזעם, בייחוד האיחוד האירופי והקוורטט. הטענה שלהם מול ארה"ב היתה שהם מטים את הכף לטובת ישראל בסוגיות יסוד הקשורות להסדר הקבע עם הפלשתינים, ללא תמורה ממשית מאיתנו. היציאה מעזה לא נתפסה על ידם כקורבן גדול. עזה נתפסה על ידם כנטל ולא כנכס. מאיתנו הם דרשו להוכיח שאנו רציניים גם ביו"ש, אז נגענו סמלית גם שם. בחרנו ארבעה יישובים קטנים, באזורים שהיו מיושבים מאוד בדלילות: גנים, כדים, חומש ושא־נור, ופינינו אותם. השטח נותר שטח סי, בשליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית מלאה. מעמד השטח לא השתנה.

"אין לי ספק", אומר ויסגלס, "שלמפונים זה הכאיב, אבל אובייקטיבית, זה היה מחיר נמוך בתמורה למכתב היסטורי שהבהיר כי עמדת ארה"ב בנושאים המאוד חשובים לנו - גושים ופליטים - זהה לשלנו. הדרישה האמריקנית והאירופית נשמעה לנו מאוד הגיונית - נגיעה סמלית בשטח סי. זה מה שעשינו".

בסופו של יום, ממשיכי בוש, אובאמה וקלינטון, התנערו מהמכתב הזה. נותרנו ללא היישובים וללא המכתב.

ויסגלס: "הם התנערו ממנו אחרי שממשלת נתניהו השליכה אותו לפח. הוא הפך להיות לא רלוונטי כשממשלת נתניהו המשיכה לבנות בהתנחלויות, התנערה ממחויבות למפת הדרכים ומעוד התחייבויות בינלאומיות. מי שבפועל התנערה ממנו היא ממשלת ישראל".

"השער לא ננעל לגמרי"

יוסי דגן משוכנע שהממשלה תאפשר בסופו של דבר להקים את היישובים מחדש. "כרגע מדובר רק על מתן רשות כניסה ליישובים שפונו - חופש תנועה על הכבישים לשם, משאיות הזבל של המועצה שלנו לא ייסעו משבי שומרון למבוא דותן שעה ורבע דרך כביש 6, אלא 35 דקות כמו פעם".

לדברי דגן, "עוד לפני התנועה החופשית, ועוד לפני שבעתיד נשוב לשם, יש בהצעת החוק הזאת מסר חשוב מאוד לאויבינו: עקרנו יישובים וקיבלנו טרור, ועכשיו אנו מתקנים זאת, תיקון ראשוני לאיוולת ולעוול. בשלב הבא, כשהדבר יתאפשר, ניטול מביתנו את האבן שלקחנו עימנו משא־נור, והיא תשמש אבן הפינה לבית שנקים כשנחזור לשם".

ליאור סון הרמלך, ששכלה את בעלה הראשון שולי בפיגוע ירי שנתיים לפני ההתנתקות, מתגוררת אף היא ב"שכונת המפונים" בשבי שומרון. "כשאני עומדת במטבח ושוטפת כלים אני רואה מהחלון את מקום הבית שלי בחומש, הושט היד וגע בו", היא אומרת. "כשאנחנו מתגעגעים, אני לוקחת את האוטו ונוסעת לשם. לא פעם אני מביאה לשם קבוצות. הנוכחות שלי שם היא אמביוולנטית. מצד אחד שמחה על שבשונה מגוש קטיף - השער לא ננעל לגמרי, ומצד שני אתה רואה כיצד כל התשתיות במקום זועקות שנשוב לשם, והעוולה כואבת מאוד". 

סון הרמלך נישאה בשנית וכיום היא אם לשמונה ילדים. "הפצע הפתוח לא מגליד", היא מספרת, "אבל במישור הלאומי - עצם העיסוק בחזרה החלקית האפשרית לשם, הצעת החוק שעל הפרק והשיח בנושא מסמלים היפוך מגמה, מעט מהרוח היהודית הלאומית הגאה". הרמלך "מתקשה להאמין לפוליטיקאים", אבל בפגישה עם רה"מ שבה נטלה חלק התרשמה ש"נתניהו מדבר בכנות ורוצה שזה יקרה. השאלה היא אם הוא גם מסוגל ונחוש מספיק ללכת על זה".

גם מנורה חזני (קצובר) פונתה מחומש. היא בתו של בני קצובר, מראשוני גוש אמונים ואלון מורה, ובמאית סרטים. גם היא חיה עם משפחתה בשבי שומרון. שניים מסרטיה עסקו בחומש ("בחומש קרוב לשמיים" ו"התנערי", שתיעד את העקירה ושודר בערוץ 10). סרטה האחרון, "רוח אחרת", מגולל מנקודת מבטה של בת לאצולת המתנחלים את סיפור חידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון. 

"יהודים מגיעים לחומש כדי לקרוא שם מגילה בפורים", מספרת חזני, "הם מגיעים לשם ביום העצמאות, וכדי להדליק נרות חנוכה, בשבתות ובימי חול. ח"כים, שרים ואח"מים רבים כבר ביקרו שם. גם אני ומשפחתי עשינו שם שבתות. בפעם האחרונה קיימנו שם טקס הנחת תפילין לבני, לפני כחודש. זה היה מרגש וגם מקומם. מרגש שעדיין ניתן להגיע לשם. מקומם כי הכל בהישג יד ובכל זאת לא בהישג יד".

בחורף ישוטו שוב העננים על ההר השומם בחומש. ביום בהיר אפשר לראות ממנו את חוף הים ואת פסגות הכרמל והחרמון. לבקשת תושבי הכפר בורקא, שפנו לבג"ץ, המדינה ביטלה את צווי התפיסה הצבאיים שסייעו להקים את חומש על אדמותיהם. אבל השטח, כשטח צבאי סגור, נותר חסום בפניהם. הישראלים לעומת זאת באים לשם מעת לעת, למרות השטח הצבאי הסגור, כמבקרים. לא כתושבים. הם שואפים ליותר מכך. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו