שיר השכונה

"זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני". בישראל של פעם, עם ערוץ אחד, "שכונת חיים" היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי משהו שנראה כמו השכונה שבה גרתי ושאותה הכרתי. רק עם פטירתו בינואר השנה של חיים שירן ז"ל, גיליתי שאת השכונה הזו יצרו הוא, כבמאי, ויוסי אלפי יבדל"א, שכתב.

אין זה מקרה שיוצאי מרוקו ועיראק היו אלו שהצליחו להנכיח בטלוויזיה החינוכית מעט מהדבר הזה שלא היה "בקיבוץ, בכפר, בקרת - זהו זה! ולא אחרת", משהו שאותו הכרנו היטב - "שכונה", במלעיל מתריס.

זה היה בלוק ארוך־ארוך עם כניסות מרובות, דירות קטנות ושם קצת משונה - "אוסבלדו העכביש" - שזכה לרחוב על שמו בבאר שבע, כי ניהל את ישיבת האו"ם שבה הוחלט על הקמת מדינת ישראל. כמה סמלי שבבלוק ההוא התגוררו משפחות מכל תפוצות ישראל, אבל בעיקר מצפון אפריקה, שהתקבצו יחדיו על פי יד הגורל ופקידי עמידר, שאמרו - כאן תחיו.

בבית אכלנו וישנו ועשינו שיעורים. החיים האמיתיים היו בחוץ - כדורגל, קלאס, חמש אבנים, שאשה וגיטרה. הכל קרה מתחת לשמש המקפחת ומעט צל עלוות עצי מכנף נאה. בין הבלוקים היתה אמורה להיות גינה ציבורית, אבל אף אחד לא טיפח או השקה. החולות היו זרועי זכוכיות שנצצו בשמש, והן היו מגרש המשחקים שלנו.

כולם הכירו את כולם. ידענו שלקלרה היה מספר על היד, ונזהרנו לא להכעיס אותה או להתייחס לצרחות. אימהות צעקו מהחלונות לעלות לאכול. ידענו מי מבשלת הכי חריף בשכונה, ומי לא מרוצה מבעלה. הכרנו את האוכל ואת היחסים בכל בית ובית. הבתים היו פתוחים, והקירות דקים מדי, את הכל שמעו, וממילא לפני פסח כולנו גרנו ואכלנו ברחוב.

נוסטלגיה היא פילטר מסוכן שגורם לעבר להצטייר בצורה אידיאלית מדי. אבל גם כשאני חושב על "ילדות השכונה" שלי ומפשפש בזיכרונות, אינני מוצא מדוע השכונה נחשבה לקשה כל כך. הביוב עלה על גדותיו כמעט בכל שבוע, והצפיפות גם יצרה התפרצויות עכורות, ופה ושם היו גם כמה עברייני צעצוע, אבל מה כבר היה חטאם? לעשן ולשמוע זוהר ארגוב וסגול כהה מטייפ קסטות מקרטע אחר חצות?

אין קנאה בין עניים, לכולנו לא היה הרבה. אבל מה שלא ידענו זה כמה שהיחד שלנו היה מצרך יקר ונדיר. שמה שחווינו שם מכורח הנסיבות, יתגדל ויתמתג ויתעלה ויתהדר כדבר הכי חם בעירוניות המתחדשת - חיי קהילה. בעידן שקדם למיתוג, פשוט קראנו לזה "השכונה".

כאילו אין לנו די בשלל החגים בישראל בתוספת יום מיוחד לכל נושא ונושא, ביום רביעי השבוע יצוין ברחבי ישראל החג המתחדש - "חג השכנים". חג שמנסה לעשות בצורה מודעת את מה שפעם היה קורה בהיסח הדעת. לייצר ולהחזיר את אווירת היחד של השכונה.

"זה התחיל בפריז והתפשט משם לכל צרפת ואירופה, ונהיה אירוע בינלאומי", מספר אורי כרמל, מנכ"ל עמותת "ארץעיר", "בשנים האחרונות העמותה שלנו והשירות לעבודה קהילתית של משרד הרווחה, מפיצים את החג הזה ברחבי ישראל, ביחד עם הרשויות המקומיות. כל כוחו של חג השכנים, בפשטותו. בבאר שבע, באשדוד, בנתניה וביותר מ־400 מוקדים בכל רחבי הארץ, אנשים פשוט יוצאים החוצה, שמים כיסאות, מוציאים אוכל ומוזיקה וחוגגים את השכנות שלהם.

"העיר המודרנית מנוכרת. מהבית למכונית ומהמכונית לעבודה ובחזרה. אנשים בקושי מכירים את השכנים הצמודים להם בבניין שלהם. החג הזה בא כדי לשנות את זה ולחזק את תחושת הקהילתיות של אנשי הערים הגדולות. בניגוד לאירועים העירוניים ש'מונחתים' עליך ואתה לרוב משתתף בהם רק כצופה, חג השכנים הוא 'עשה זאת בעצמך' - כל מי שנרשם מקבל ערכה, ומרים את החג על פי הבנתו ובהתאם לאופי השכונה בצורה עצמאית עם השכנים שלו. מה שפעם היה קורה באופן ספונטני ויצר שכונות חמות ויחסי שכנות טובה, צריך כיום איזו דחיפה".

בספרם "קהילות יישום" האנתרופולגית ג'ין לאווה ותיאורטיקן החינוך אטיין וונגר סיכמו את מחקרם על הדרך שבה קהילות מתגבשות, פועלות ומצליחות לשרוד יחדיו לאורך זמן. המסקנה של המחקר היתה מרתקת: כל עוד חברי הקהילה חלקו דאגה משותפת, סדרה של בעיות או עניין בנושא משותף שנגע לכלל החברים - הקהילה שמרה על קיומה ומילאה את הצרכים הקהילתיים והפרטניים של חבריה. לקהילות כאלו, המתארגנות סביב פרויקט משותף, קראו החוקרים "קהילות יישום".

ההבדל הגדול בין "השכונה" של פעם לקהילות העירוניות החדשות, מצוי ביישום שסביבו מתארגנת הקהילה. השכונה היתה קהילה שנוצרה מכוח המפגש בין אנשים בזמן ובמקום מסוים. ברגע שעזבת ועברת למקום אחר, כבר לא נותר דבר מהיישום המשותף וממילא הקשרים ייחלשו או ייעלמו. קהילות עירוניות חדשות כיום חייבות להתארגן על עשייה משותפת מעבר ליחסי השכנות.

"כשעברתי לכאן, ממש התעצבנתי. היתה טינופת בין הבתים. גם לא הבנתי איפה השטח הפרטי והשטח הציבורי", מספרת מזל טהר, מורה ומחנכת, שעברה לגור ברחוב יהודה הלוי בשכונה ד' בבאר שבע, כדי ללכת לעבודה ברגל ולא לנסוע ברכב מדי בוקר.

"הייתי משגעת את המוקד העירוני שיבואו לנקות, והם היו אומרים לי 'זה פרטי'. עד שגיליתי שיש מפה באתר של העירייה, שמראה לך בדיוק מה פרטי ומה ציבורי.
"נדהמתי לגלות שיש לנו שני דונם כמעט של שטח ציבורי שהעירייה התעלמה ממנו. כל השכנים התמרמרו על הדבר הזה במשך שנים, אבל כשהבנו שזה כך דרשנו מהעירייה את האחריות שלהם על המקום הזה, והם באו והתחילו לארגן. וכשזה קרה, מישהו התחיל לנקות את הגינה שבין הבתים. הצטרפנו, שתלנו ערוגות, הבאנו צמחים, וכך נולדה הגינה הקהילתית שלנו".

מה שהתחיל כבעיית פסולת מקומית הפך למרכז שכונתי ירוק ויפה, שבו ייחגג השבוע "חג השכנים", סביב יישום הפרויקט המשותף שלהם - הגינה הקהילתית. "כולם סיפרו לי שפעם הם היו משחקים בשטח הזה, אבל הוא היה נטוש שנים רבות. ברגע שנהיה צל ושמנו ספסלים, זה הוציא את האנשים החוצה. יושבת הישישה עם המטפלת שלה, והילדים משחקים, ויש פרחים ויש פרפרים, וזה איכות חיים! בתקופת הקורונה, כשהיתה הגבלת מרחק, הבנתי שיש לנו ביד משהו נדיר - טבע עירוני. מקום נעים לרדת, לשחק, לשבת עם השכנים בצורה טבעית".

אני שואל אותה אם הגינה שינתה את החוויה שלה מהמקום. "בטח, הכרתי את השכנים ונקשרתי למקום ולשכונה יותר. אנשים קיבלו אחריות על המקום שבו הם חיים. זה לא היה מיידי וקל כל כך. עשינו אסיפת דיירים היסטורית, לא יודעת מתי הם אי פעם דיברו אחד עם השני. דיברנו עם השכנים שגרים קרוב. לא ביקשנו שיבואו לעשות, רק שאלנו אותם אם זה לא מפריע להם.

"בהתחלה זלזלו קצת. אמרו לנו שהגינה תתייבש, שאף אחד לא יתחזק, שאנשים יהרסו. אבל אמרתי להם - ננסה ונראה. עשינו, שתלנו, ולא הרסו, ההפך: אנשים התנדבו לתחזק. הכרתי שכן בשם סאשה, שעלה מאוקראינה ולא יודע מילה בעברית, והוא מתפעל ושומר על הגינה. השנה בחג השכנים נשחזר את השכונה של פעם: נצא לגינה הקהילתית, נוציא אבטיחים, נשב ביחד ונדבר. הילדים ישחקו משחקי רחוב, וכל מי שירצה יבוא וייהנה מהפירות של זה. ולו רק עבור המפגש הזה בין הילדים לוותיקי השכונה - דיינו".