קרבות או לא להיות

דרוש לנו מבט מרחוק. כשלמדינה כמו ישראל יש אויבים, מסוגים שונים ומשונים, בדרך כלל נוצר ביניהם קשר ונוצר תיאום. זה לא קיים בין כל האויבים, אבל עובדה שאפילו בין חיזבאללה לממשל אובאמה נוצר סוג של קשר, לא רק בעידוד הסחר בסמים של ארגון הטרור, אלא גם בהפעלת התפיסה המטורפת של ראש ה־CIA ג'ון ברנן "לעודד כוחות מתונים" בתוך חיזבאללה. תזכירו לי איפה שמענו קודם את המונח הזה - לעודד את "המתונים"?

ללא ספק יש קשר בין ממשל אובאמה, השמאל הישראלי, ממשלות שונות באיחוד האירופי, אש"ף ואני לא רוצה להגיד גם חמאס. ולכן מה שנכון לגבי מדינת ישראל, נכון גם לגבי ראש ממשלתה בנימין נתניהו. הכרעתו פירושה תבוסה למדיניות ישראל; הכרעתו מנקודת מבט פנימית פירושה פיזור הימין והפצתו לכל רוח. 

זה לא אומר שלנתניהו אין תחליף, ושהמשוואה היא "המדינה זה אני". אבל כל ההקדמה נועדה ליצור את הפרספקטיבה להבנת כוח העמידה ההרואי של ראש הממשלה, שבכל שלב בתשע השנים האחרונות עמד בפני מתקפת לחצים וניסיונות חיסול, ובכל פעם על ידי גורם אחר במערכת הגלקטית הזאת.

תחילה ברק אובאמה. המתקפה החלה משריקת הפתיחה של ממשלת נתניהו, באביב 2009, ולא פסקה לרגע עד שריקת הסיום בזמן פציעות, אחרי שכבר נבחר ממשל חדש ואוהד בוושינגטון. 

ככל שהמתח סביב העניין האיראני גבר, צף גם השמאל הישראלי עם "המחאה החברתית" בשדרות רוטשילד. זאת היתה מתקפה פוליטית שהתכתבה עם כיכר תחריר, עם סוריה, לוב ותוניסיה. תארו לכם, האיש שהציל את הכלכלה הישראלית מהמפולת הפיננסית של העולם המערבי ובשנת 2011 כבר העביר את המשק לצמיחה של קרוב ל־5 אחוזים - אותו הציגו כחזיר, וגם אז הופיעה בשדרה הגיליוטינה. זה סוג של שפה שהפכה למקובלת בחוגי השמאל הרדיקלי. 

ב־2014 הצטרפו הפלשתינים לתזמורת בעקבות המשא ומתן המדיני, שנתקל שוב בסרבנות של אבו מאזן. אך בסיכומו של דבר מי שהוצג כמכשול היסטורי בלתי עביר היה דווקא נתניהו - עבודה תעמולתית מבית היוצר של אובאמה. חטיפת הנערים הידרדרה למערכת צוק איתן. 

כסיבוב המשך לצוק איתן נכנסה מפלגת נוני מוזס לפעולה, בעזרת שני הקלפים של הממשל האמריקני דאז, המנוהלים גם על ידי מוזס: ציפי לבני ויאיר לפיד, ולצידם עשרות ניצבים. מערכת הבחירות של מארס 2015 היתה אחת הארסיות והשפלות, אם לא השפלה ביותר, בתולדות המדינה. כולה התנהלה סביב המאמצים להפללת חייהם הפרטיים של ראש הממשלה ורעייתו, ביתם, רהיטיהם, בקבוקיהם וכל השאר. ובכל אותה עת בכירי התקשורת התנפחו בחרון מוסרני נורא. 

המערכה הסתיימה כאשר הנשיא אובאמה הטיל ספק בכשירות הבחירות והדמוקרטיה בישראל. זה נתן את האות למתקפה בלתי פוסקת, שהגיעה לשלב חדש סביב נושא ערכי צה"ל ב־2016. אז הגיעה מתקפת החקירות. בהדרגה, מתוכן, נולד קמפיין חדש של ריגול אחרי ילדי ראש הממשלה. 

משונה שאחרי כמעט תשע שנים בשלטון, כשלנתניהו יש רקורד מעשי בתפקיד, התוצאות בכלל לא מהוות נושא לדיון. בשום שלב לא היתה אופוזיציה עניינית לשלטון, אלא אך ורק פעילות מערערת שמטרתה הפלת נתניהו. אלו טכניקות שבשנה האחרונה התעוררו בארה"ב לקיומן והן נועדו לתזמר במכוון סכסוכים חברתיים. 

לפי התפיסה הלנינואידית, יצירת סכסוכים חברתיים נועדה להעביר את נאמנות הציבור מהממשלה החוקתית הנבחרת - לגופים אחרים. כך שיכולת החדירה העמוקה למעגל הקרוב של ראש הממשלה ומשפחתו מטרידה מאוד, בלשון המעטה.

 

תקציב עם משמעות פלילית: דברים שאמר השופט המנוח יהושפט הרכבי יכולים ללמדנו על עצימת העיניים בכל הקשור להסתה הפלשתינית

לפני כשבועיים, באירוע לכבוד "לוחמי הסתר", ספרו של תא"ל (מיל') אפרים לפיד על המודיעין, המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון בדימוס אליקים רובינשטיין היה אחד הדוברים המרכזיים. ספרו של לפיד מציג מבט ייחודי, מבפנים, על המערכת שישראל כל כך תלויה בה. לפיד הוא דמות מרכזית בתקופה הסוערת והחשובה מאין כמוה של המודיעין מ־1967 ואילך. בהמשך שימש מפקד גלי צה"ל ואחר כך דובר צה"ל. 

השופט רובינשטיין, בעצמו בעל עבר מודיעיני, ציין בדבריו ב"יד בן־צבי" את הצורך בצניעות אצל הקברניטים המודיעיניים, והתמקד בדמותו של האלוף המנוח יהושפט הרכבי. "לא אחת, כשעבדתי עימו בשלהי שנות ה־60 בנושאי פת"ח, גרילה ואידיאולוגיות של האויב, שמעתי מפיו דברים מרים על כך (הדחתו מתפקיד ר' אמ"ן)... הרכבי היה איש חכם עד מאוד, ובצד זאת עצוב", סיפר רובינשטיין, "פסימי ועצור באופיו, והיו גם טעמים אישיים לכך". הרכבי טען שראש הממשלה לא מקבל ניתוח מודיעיני משלו. הוא ראה את המציאות אצל ראשי הממשלה רבין ובגין.

רובינשטיין בחר לצטט אמירה מסכמת של הרכבי שמתחברת היטב לימינו: "האיבה אלינו... אין זו איבה כדי לנחול ניצחון עלינו, ועמי ערב אינם עוינים אותנו לשם ניצחון, אלא כחלום וכמחשבה שחזרו עליה עד אין סוף, עד אשר הפכה לעובדה סוציולוגית במחשבתם, הוא הרצון להשמידנו. תהיה זו טעות יסודית אם נעצום עיניים".

היום החשיבה הזאת נדמית בעולם המודיעיני המקומי כלא מקצועית. אם קצין בכיר ישמיע אמירה כזאת בפומבי, הוא עלול להסתכן בסקילה. אבל קביעתו של הרכבי מלפני יותר מ־30 שנה ממשיכה להדהד גם בממצאים של מחקר עכשווי מאוד. זהו המחקר המקיף שערכו רוני שקד וארנון גרויס במסגרת מכון טרומן, העוסק בספרי הלימוד ברשות הפלשתינית. 

זה לא המחקר הראשון על ספרי הלימוד הפלשתיניים, אבל הוא מעדכן את הממצאים החמורים מהעבר, ופרסומו גם מחזיר את תחושת ההתעלמות של התקשורת ושל המערכת הפוליטית מהאמת. "עצימת עיניים" היא התרופה המקובלת. שקד וגרויס כותבים כי "הדמוניזציה של היהודים נעשית גם שלא בהקשר של הסכסוך על ידי הצגתם כאויבי הנביאים הנערצים באסלאם - משה, ישו ומוחמד - דבר שאוטומטית מציבם במחנה כוחות הרשע ומכשיר את הקרקע להשנאתם על התלמידים עוד יותר במסגרת הסכסוך".

עוד כותבים החוקרים: "במסגרת זו מוצגים היהודים שבאו לארץ במאה ה־19 כבעלי כוונה להשמדת הפלשתינים וכמאיימים על הפרט הפלשתיני איום קיומי. בהקשר זה נעשית להם דה־הומניזציה כזאבים ונחשים". בספרי הלימוד החדשים מ־2016 מופיע הביטוי "עוזרי השטן". מערכת החינוך הפלשתינית שוללת כל קשר של היהודים לארץ ישראל. הם עצמם צאצאי הכנענים.

הדמוניזציה של הישראלים כוללת האשמות כמו גזילת פלשתין וגירוש תושביה, מעשי טבח, רצח ילדים, הרס ערים וכפרים, חילול מקומות קדושים, אחריות לאלימות במשפחה בקרב הפלשתינים. כל נגע הסמים בחברה מיוחס ליהודים. "הכיבוש הציוני משלח עדרי חזירי בר ביבולי הפלשתינים", מתארים החוקרים גילויים חדשים.

שקד וגרויס קובעים שחינוך הנוער הפלשתיני חדור שנאה והוא מהווה "אינדוקטרינציה למאבק אלים". בהקשר הזה יש משמעות פלילית ל"מידת מעורבותה של אונר"א במטרות ארוכות הטווח של הרשות הפלשתינית". ובכל זאת, למרות המדיניות החדשה המוצהרת של ארה"ב, מחלקת המדינה הונחתה השבוע להעביר 360 מיליון דולר לתקציב אונר"א.

 

המניפסט של אופרה: הקול של הנשים בצרפת והופעתה של אופרה ווינפרי מבהירים: הקול הציבורי זז לכיוון הנשי

המניפסט שהוציאו השבוע הנשים הצרפתיות - כמה עשרות שהבולטת בהן היא קתרין דנב - מתכתב עם הופעתה המרשימה של אופרה ווינפרי בטקס גלובוס הזהב. געוואלד! אפשר רק לתאר איזו סאגה אידיאולוגית משעממת צפויה בטקס האוסקר. 

ההתפתחות ההיסטורית ברורה: יש תחושה שמרכז הכובד של דעת הקהל זז לצד הנשי. הנשים הצרפתיות הן הוכחה נוספת לעליונות האינטלקטואלית שחזרה לצרפת. אולי לא כל כך בגלל הסמכות האינטלקטואלית המהותית, אלא יותר בגלל קריסת עולם המחשבה בקוטב האמריקני שמעבר לאוקיינוס.

יש תחושה שעל ארה"ב נפלה פצצת מימן של טיפשות. כל הבוקה והמבולקה סביב נשיאותו של טראמפ; ההסתמכות על ספר, שכל בחינה אובייקטיבית שלו מראה שהוא חסר בסיס עובדתי; וכמובן המחלה המשותפת לישראל ואמריקה: חוסר היכולת למדוד את המנהיג לפי הרקורד הממשי שלו ופנייה להשמדתו באמצעים לא קונבנציונליים.

הנשים הצרפתיות מדברות סוף־סוף בגלוי על היסודות הטוטליטריים שמתגלים במסע נגד הטרדות מיניות. הגל העכור המאפשר להרוס חיי אדם בעקבות הוקעה על מעשה טיפשי מלפני 30 שנה. הגדילה לעשות מריל סטריפ, שנזכרה בפליק שחטפה מדסטין הופמן אי אז לפני 40 שנה בצילומי "קרמר נגד קרמר". הופמן האומלל; תמחקו מ"הבוגר" את סצנות הסיום של ההפי־אנד ותקבלו את הקריירה העתידית של הופמן בפסט־פורוורד.

 

הנשים הצרפתיות הן הוכחה נוספת לעליונות האינטלקטואלית שחזרה לצרפת. קתרין דנב // צילום: אי.אף.פי

 

בכל אופן, הנשים שולטות ב"שיח הציבורי", בין אם הן לבושות שחור בהוליווד, ובין אם הן מפרסמות מניפסטים ב"לה מונד". והתוצאה עשויה בהחלט להיות מעניינת, בעקבות הספקולציות על ריצה של אופרה ווינפרי לנשיאות ב־2020. 

זו לא הפעם הראשונה שמדברים על ווינפרי בהקשר של הבית הלבן. אפילו אנשי ימין, הממשיכים להתנגד לטראמפ, הזכירו אותה כמועמדת מאחדת במשך השנה האחרונה. אם תרוץ נגד הנשיא טראמפ עצמו - זה עלול להידרדר לסוג של קרקס. מבחינה פוליטית, זה יהיה פחות מעניין. אבל מה בקשר להתמודדות של אופרה מול ניקי היילי בצד של הרפובליקנים? היילי בעצמה הופכת בהופעותיה באו"ם לכוכבת טלוויזיה, ואילו ימיה של אופרה ככוכבת כבר מאחוריה. כאשת ציבור היא בתחילת הדרך. 

 

לא הכל פוליטי: מציאות ההטרדות המיניות היא יותר ממטרידה, אבל המלחמה בה היא תודעתית ולא פלילית

הבעיה במניפסט הנשי הצרפתי זהה לבעיה גלובלית יותר: קתרין דנב וחברותיה לא מביאות בחשבון את האישה שאינה מפורסמת. זו האישה שצריכה לחצות את החיים ביער של אוטובוסים צפופים, בשווקים שבמרכזי ערים לא הכי מהוגנות, כאלה שאנחנו מכירים היטב בישראל. אלו נשים שפילסו דרכן בקמפוסים דחוסי הורמונים, ואף טיילו או רצו להנאתן בשדות ובחורשות.

לא כל גבר עובר את החוויה התודעתית הזאת, אותו רגע שבו אתה פתאום עושה ספירת מלאי של נשים שהכרת ומה ששמעת מהן. מה שעבר עליהן. אני מודה שלי זה קרה לפני הרבה שנים. יותר מדי שנים. אתה לא צריך לחפור בסטטיסטיקות ובמחקרים - המציאות היא יותר ממטרידה. מישהי חוזרת מריצה שבה מיסטר בוג'נגלס מתנפל עליה מאחור. אחרת מספרת שנאנסה ברובע ערבי כלשהו בישראל ואחרת בשכונה עברית לגמרי. טראומות של התעללות מינית. 

אני מתפתה לומר שמעטות הנשים שהכרתי מקרוב שלא חוו התרחשויות כאלה על בשרן. הייתי זורק השערה שאחת משלוש נשים עברה תקיפה מינית. אבל אני חושש שאני לא מעודכן. אבל בין המציאות הזאת לבין אותו חיזור עקשני מדי, שעליו מדברות הנשים הצרפתיות, רובצת תהום. 

מאחר שהתפיסה הפמיניסטית האמריקנית גורסת כבר שנים רבות ש"הכל פוליטי", שהפרטי והאינטימי הוא לא יותר ממאבק כוח פוליטי; התוצאה שכל מה שפוליטי הופך בהדרגה ל"פלילי". כשנולד המושג "מלחמת המינים", היתה זו מטאפורה לתחרות שנובעת מהשאפתנות של הנשים המשוחררות - תור זהב שהוליד את העורכות הגדולות בעיתונות, סופרות ומנהיגות פוליטיות, אמניות פורצות דרך. 

אך מי שהמציא את המושג הזה, אולי בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, לא חשב שהמלחמה תרד מהמדף הקונספטואלי ותהפוך לשדה קרב שבו נופלים חללים. איש לא היה יכול לשער שספנסר טרייסי וקתרין הפבורן יהפכו בגלגול הנוכחי להארווי וויינשטיין ואשלי ג'אד. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו