ישראל מאיימת במפורש לפגוע ביעדים איראניים בתוך לבנון. עד היום היא פעלה לסיכולים כירורגיים של נשק שובר שוויון או נגד התבססות איראנית בתוך סוריה. נוצרו כללי משחק מסוימים.
בביקור של רה"מ נתניהו במוסקבה עודכן ולדימיר פוטין שהכשלון האיראני בסוריה גרם להעברת הפעילות שמטרידה את ישראל לכמה יעדים ספציפיים בלבנון. ישראל כנראה מתכוונת להרחיב את הפעילות שביצעה בסוריה לשטח לבנון. זה מה שעולה מדברים שאמר אחד האישים המעורים היטב בפגישת נתניהו ופוטין.
האם ישראל תסתכן בהתלקחות כוללת כתוצאה מפעולות נקודתיות בלבנון? עניין של הערכה. סביר שישראל תנסה לפעול כמו בעזה תוך נכונות לספוג, ולהימנע מהתנגשות כוללת.
תמרון באגף כוח אדם: השפל בילודה בשנות ה־90 מחייב את צה"ל לתת גז בגיוס נשים, בדואים וחרדים. רצוי שרבנים מסוימים לא יפריעו למהלך הזה
אם יש משהו מקומם בימים אלה זוהי התנהגותם המסיתה של כמה רבנים קיצונים, ששמותיהם ידועים. מדי שבוע הם מערבבים את נושא הגיוס של צה"ל. הם פוגעים בצה"ל ובנשים הצעירות הפטריוטיות המתגייסות לשירות משמעותי - החל מקרבי וכלה בתפקידים תומכי לחימה, התרעה ומודיעין. החדשות הטובות הן שהרבנים האלה פוגעים בעצמם, משום שגיוס הבנות הדתיות לצה"ל הופך לנהירה. והתנדבות הנשים לתפקידים מקצועיים המצריכים שירות של 32 חודש כמו גברים הולכת וגוברת והצבא כמובן מעודד את הנשים.
אבל בואו נעזוב עכשיו את הקִדמה ואת הערכים; מה שחשוב יותר זה שצה"ל ממש עכשיו, על פי הלוח זה יקרה בעוד כחודשיים, נכנס לנקודת השפל הקשה ביותר שלו זה שנים רבות במצבת כוח האדם שלו. "יש בור בעקומה", מגדיר זאת גורם בכיר במערך כוח אדם בצה"ל. הנשים המגויסות, ובמידה מסוימת גם מתגייסים חרדים, עוזרים מאוד לגשר על תקופת השפל הזאת שתימשך כשנתיים. "צה"ל חזה את התקופה הזאת, הנתונים הדמוגרפיים היו ברורים. נערכנו לאירוע. יותר בנות משרתות בהתרעה ובסייבר. והן משחררות את הבנים שנשלחו ללחימה", אומר בכיר באכ"א.
ההיערכות למצב היתה על ידי יצירת עודפים ביחידות הלוחמות לקראת השפל הנוכחי. כך שלפי גורמי אכ"א, הירידה במספר החיילים בעצם תביא את היחידות למצב הטבעי שלהן. החל מעוד שנתיים (2021-2020) ה"בייבי בום" הדמוגרפי של שנות האלפיים יתחיל לתת את אותותיו. נראה מחזורי גיוס גדולים ב־17 אלף חיילים יותר מהיום, ואז יתחיל לחץ לרוקן את חוק גיוס חובה מתוכנו.
בצה"ל בצדק עובדים בכיוון הפוך: יש מאמץ מרשים להגדיל את כמות הנשים, כמות המתגייסים הבדואים וכמובן החרדים. בתוך חמש שנים צה"ל הכפיל את מספר המתגייסים החרדים, אך הוא עדיין בפיגור לעומת היעד שהממשלה הציבה. משרד האוצר גם נתן את התקציב לתחזוקת אנשי קבע, שיגשרו על הפער בכוח אדם בשנתיים הקרובות. מה שלא זכה מספיק לפרסום אלו שתי פלוגות, צנחנים וגבעתי, שבנויות על טהרת החרדים. אלה מתגייסים איכותיים, שלא רוצים לשרת בנח"ל החרדי - מסיבות חברתיות אך גם דתיות - והשירות בפלוגה עצמאית ביחידה קרבית איכותית קוסם להם.
בקרב הבדואים יש הצלחה מוגבלת: בשנים האחרונות עלה מספר המתגייסים מ־300 ל־430. היעד שהציב שר הביטחון, אביגדור ליברמן, הוא להגיע לכיוון ה־600 חיילים בדואים. צה"ל סותם פערים שהמדינה משאירה. בחינוך מקצועי, טכנולוגי ומקצועות כמו נהיגה שיכולים להשתלם באזרחות. מושקע מאמץ בחיזוק לימודי עברית, על חשבון הצבא, וערכים של אהבת הארץ.
צה"ל משקיע מאמץ בפתרון בעיות מינהלה של הבדואים מול המדינה. ויש כאן ניגודי אינטרסים קשים על רקע בעיית הקרקעות בנגב והריסות הבתים. מה שיותר חמור, קיימת הידרדרות; מגמה הפוכה למה שקורה אצל ערביי המשולש. בבתי חולים בצפון אתה מוצא מקומות שכמחצית מהרופאים הם ערבים. מהצפון באים גם שני שלישים מהבדואים המתגייסים, לעומת שליש מהנגב.
בנגב אף התרחש תהליך מסוכן. לתוך מערכת החינוך השתחלו מורים שלמדו במכללות ובאוניברסיטאות כמו א־נג'אח בשכם, ביר זית, עמאן ואף באוניברסיטת דמשק. ג'יהאדיזם בבתי הספר במקום דמוקרטיה.
זה הזרם שנגדו צה"ל שוחה; הוא הגוף שמתחכך עם המציאות. הרב אבינר והרב אליהו מתבקשים לא להפריע.
רדיפה על רקע עסקי: הכיסוי של התקשורת הכלכלית בישראל לפורום דאבוס הבהיר: מנהיגי עסקים נתפסים על ידיה לכל הפחות כפושעים אידיאולוגיים
"זה לא קומי. לא מולר ולא הרוסים. זאת הכלכלה, טמבל", נכתב בפרשנות ברשת הטלוויזיה ABC מהכינוס בעיירה דאבוס לפני שבוע. "ממש עכשיו כלכלת טראמפ עפה כמו פגז. אנשי דאבוס אוהבים את זה. בשיחות עם מנהיגים כלכליים ומדיניים בדאבוס יש כמעט אפס אזכורים של מה שמעסיק את השיח התקשורתי האמריקני. במקום זאת אנשים מדברים על האפשרות הריאלית שהצמיחה בכלכלת ארה"ב תגיע ל־4 אחוזים השנה. ההשפעה העולמית של זה תהיה אדירה".
הפרשנות ממסדרונות דאבוס ממשיכה: "הורדת חסמי הרגולציה היא הדבר הראשון שהם מזכירים. המחיר שעולה לעשות עסקים התחיל סוף־סוף לרדת במהירות. הורדת המסים גם היא באופן לא מפתיע פופולרית כאן בענק. נראה שמנגנון המיסוי הישן בעולם החברות האמריקניות פעל כפקק על כלכלת העולם. הוא הקפיא את זרימת הכספים ועיוות החלטות על השקעות. טראמפ פרץ את הסכר".
הכיסוי שנתן גיא רולניק ב"דה מרקר" לאותו אירוע מעניין, כי הוא חושף את אחת הבעיות שמעיקות כבר כמה שנים על המשק הישראלי. "טראמפ סיים את השנה הראשונה שלו בנשיאות בשורת צעדים שהיטיבו בעיקר עם אנשי דאבוס", כתב רולניק, "...החלטתו של טראמפ להגיע לדאבוס והשמחה הגדולה שמקבלים אותו כאן חשפה שוב את הבלוף... בסופו של דבר רב המשותף על המפריד בין האליטה הליברלית והאליטה השמרנית".
אף מילה על הצמיחה והשינוי המהיר שטראמפ חולל בכלכלה. כדאי לרשום, שאמריקה של החברות הגדולות מביעה אמון מופגן בטראמפ ובמדיניותו, וחברות גדולות ידועות מכריזות על הגברת ההשקעות במשק האמריקני. מדובר בעשרות מיליארדים לכל חברה. ההתייצבות של מעגל החברות הגדולות מאחורי מנהיגותו של טראמפ למעשה מבטיחה את הישרדותו בנשיאות, למי שיש ספק בכך. זה לא הרמטי ולא מאה אחוז, אבל בסבירות גבוהה. בארה"ב הקפיטליסטית יש עדיין משקל רב לענקי הכלכלה. גידול הצמיחה קרוב ל־4 אחוזים בחודשים הבאים, אם אכן יתממש, גם יעניק רוח גבית חזקה לרפובליקנים בבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.
התייצבות של החברות הגדולות מאחורי טראמפ למעשה מבטיחה את הישרדותו בנשיאות // צילום: אי.פי.אי
הגישה התקשורתית בישראל למנהיגי עסקים וכלכלה היא כאל פושעים אידיאולוגיים במקרה הטוב, או כאל פושעים ממש החשודים תמיד בעבירות שוחד ושחיתות, עושק הציבור וניהול שוד מאורגן. פרופ' יוג'ין קנדל דיבר על כך כמה פעמים והאשים את התקשורת שהיא פוגעת בכלכלה. "אני מדבר עם אנשי עסקים מחוץ לישראל", הוא אמר לחננאל ארמן ב"מידה" לפני כשנתיים, "בגלל המתקפה הציבורית על אנשי העסקים הגדולים, אנשים לא באים לעשות עסקים בישראל".
למירב ארלוזורוב ב"דה מרקר" הוא אמר לאחר עזיבתו את תפקיד יו"ר המועצה הכלכלית הלאומית: "עתידה של מדינת ישראל נמצא בסכנה בשל ביקורתיות יתר ובשל שיח רדוד ופוגעני הפושה בה... האנשים שמשמידים את ההון הכי יקר שיש לנו, ההון החברתי, נישאים על כפיים בתקשורת ובחברה. אמון זה הון חברתי, ובלי אמון כלכלות לא יכולות לעבוד".
הכלכלה היום עובדת על פסיכולוגיה ואווירה לא פחות מאשר על בסיס חקיקה והחלטות טכניות כלכליות. לכן אין זה משנה אם ניתוח פרטני של החקיקה שהעביר טראמפ בנושא המיסוי מעלה הרבה בעיות; מה שחשוב זה האיתות הברור כלפי המשקיעים הגדולים והקטנים. הם מרגישים נוח להוציא את היד מהכיס בידיעה שתיפסק הרדיפה אחריהם מצד הרשויות.
בישראל, בגלל אי האמון שרוחשות הרשויות כלפי האזרח, כלפי המשקיע ואיש העסקים, ובגלל היחס הדומה מצד המשקיעים כלפי הרשויות - מחזור הזמן הדרוש לפתיחת עסק ועשיית עסק גדל עשרות מונים ומאט את הצמיחה. בישראל מעדיפים שחפים מפשע יישבו בכלא, ובלבד שעבריינים אמיתיים לא יסתובבו בחוץ. כך גם יש העדפה לעכב עשרה בעלי הון ומשקיעים בכלל, ובלבד שרמאי אחד לא יחלחל דרך המסננת. התוצאה: רבים הופכים לרמאים כדי לצאת מהמסננת.
נכון שחלק מהטייקונים הגדולים התמוטטו בצדק במסגרת המאבק של רה"מ נתניהו בריכוזיות, ובכך התפנה אשראי לעסקים קטנים. אבל תקשורת שלילית ושוללנית המשיכה את התנופה לכל עבר, בעיקר תוך המאבק המוזר במתווה הגז, כדי לחבל בצמיחה במשק. גיבורי התקשורת בישראל הם הרגולטורים שלמדו בהרווארד, לא היזמים העסקיים. אם זה היה תלוי בעיתונאים ובפעילים החברתיים, הם לא היו דוחפים ליצירת מקומות עבודה; הם היו רוצים שהשכבות הנמוכות תהיינה תלויות במשטר חלוקה חדש שיונהג מלמעלה למטה.
פנס בודד כבה: לא הוגן לצטט מחיים גורי של תשכ"ז לגורי של היום, אך בין שבשמאל ובין שבימין, הוא נשאר הלב הפועם של ארץ ישראל
"אני כבר לא מכיר את העם הזה", הוא אמר לי בביתו בירושלים לפני תשעה חודשים. "זה הדבר שהכי קשה לי". "מה שהיה ליפה ולנשגב מסביבך / היה לדעת היסטוריונים / לרוע מיוחד, שלא נודע כמותו!"
שורות כמו אלה גרמו להמונים לחזור אל חיים גורי, להגיב בהתרגשות. אנשים ששנים כבר לא שמע מהם, הופיעו פתאום. שיריו החדשים פורסמו לפני כשנה בדפי הספרות ב"הארץ". הזעזוע שלו בשנותיו האחרונות היה מהזרות האלימה שהוא חש סביבו.
עצם הידיעה שחיים גורי, הצבר הישראלי יפה הבלורית והתואר, יפה הטוהר והרגש, שטבל בטללי נעורים עבריים, נפטר השבוע בזקנתו - היא מרעישה. חבריו הקרובים, כמו חיים בן דור המכונה חמדור, נפלו בעודם צעירים בתש"ח. הוא צלח אחת, שתיים, לפחות שלוש מלחמות ולאו דווקא כמשורר. ב־48' וב־67' לחם כמפקד פלוגה. ב־73' כבר נשלח לקווים כדי לשוחח עם החיילים.
אותה שורה על ה"היסטוריונים" מזכירה לי שיחת טלפון ארוכה שהיתה לי עם גורי לפני קרוב ל־15 שנה. הוא זעם אז על מכחישי אקסודוס. ההיסטוריונים וההיסטוריוניות שאין זה המקום להזכיר בשמם, טרחו בניתוץ "המיתוס", אלא שאחדים מבני התקופה, ימאים וקפטנים שעוד עשו את "אקסודוס" על בשרם, השיבו מלחמה שערה וחיים גורי ויורם קניוק ביניהם.
כך בעצם נוצר החיבור בינינו. אייק היקר, אייק אהרונוביץ' האהוב, היה אז עוד בחיים. הוא תמיד היה מתקן אותי ואומר: "יציאת אירופה", לא אקסודוס. זה באמת היה שמה של הספינה החבוטה והרעועה שהוא, אייק, הנער הארץ־ישראלי בן ה־24, היה רב החובל שלה. הוא ולא אחר הבחור שעליו שרו, "עננים על ראשינו הרוח איתן, המלאכה נעשה חי שמיים!" ואייק היה עשוי מאותו חומר של חיים גורי, רק יותר מוקצן ועם יותר אלכוהול מעורבב בפנים. הוא היה קומוניסט וציוני מקסימליסט. חברון ושלום, זו שלנו - זה גם כן. חיים גורי, כמו אייק, חלם ללכת צפונה־צפונה ולחבור לצבא האדום ולהילחם בשורותיו נגד הפולש הנאצי.
לאחר מלחמת ששת הימים גורי חשב כי "דרכי הנסיגה חסומות ולא נותר לנו אלא לעמוד עד תום במסות האלה ולמלא את חובתנו לארץ הזאת". לא הוגן לצטט מגורי של תשכ"ז לגורי של היום, אך בין שבשמאל ובין שבימין הוא נשאר הלב הפועם של ארץ ישראל.
אז, באותה שיחת טלפון, התוודה חיים גורי על המיתוס שבדה על עצמו כאילו לחם במלחמת האזרחים בספרד. בגיל 13-14 זה קצת קשה, אבל מי מחשבן וממילא זה סיפור שנשכח. הוא היה קצת כזב והרבה אמת גדולה. הוא היה פלמ"ח והוא היה מתנחלי סבסטיה, מאורע שהרגיז אותו עד השנה האחרונה.
בתו, חמוטל, סיפרה כי רק בימים האחרונים הם עוד שרו לו ליד מיטתו משיריו האהובים, וכששרו את "שיר הרעות" הוא הצטרף אליהם בקול לפזמון, "ונזכור את כולם...!" הוא היה הרבה יותר מאקדח טעון של זיכרונות. "אני זוכר יותר מדי", הוא אמר לי בפגישה האחרונה וגרונו השתנק. הוא בית אלפא ותל אביב, הוא "אנו אנו" והוא "פנס בודד". בסך הכל אני מרגיש בר מזל ששתיתי איתו כמה כוסיות של ברנדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו