בשנתיים האחרונות נפגשו בנימין נתניהו וולדימיר פוטין כשבע פעמים. בכל הפעמים האלה, שבהן נסגרו תיאומים רגישים בנושאים אסטרטגיים, השתתף בפגישות השר זאב אלקין. הוא תמיד נראה שם ברקע, מחפש להועיל ולא לקפוץ בראש. כשיצאו באחת הפגישות החוצה, רה"מ נתניהו שאל פתאום את אלקין, "תגיד, איך אני יכול לדעת שמה שאתה מתרגם זה באמת נכון?" אלקין לא התבלבל: "אתה מרוצה מהתוצאות?" נתניהו ענה: "כן". "אז מה אכפת לך?" זאת אחת הפעמים היחידות בנסיבות האלה שביבי התפוצץ מצחוק.
ההתבטאויות המאיימות של בכירים בישראל עדיין רחוקות מלבשר על פעילות כירורגית ישראלית בלבנון. זו פעילות שעלולה להביא להתלקחות כוללת מול חיזבאללה. כתב ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן חלק שבחים לישראל על צורת ניהול המערכה שלה נגד התחמשות חיזבאללה והתבססות איראן בסוריה תוך שהיא נמנעת מהידרדרות למלחמה. במאמרו האחרון הוא תיאר זאת כמשחק שחמט תלת־ממדי. אבל הוא חושש שבכל רגע יכול להתרחש המפץ.
מה שישראל הצליחה לעשות במגעים עם רוסיה ובהצהרות השרים זה להבהיר את עמדותיה. הרוסים רוצים למנוע פעולה ישראלית כדי לבלום הידרדרות. יש לכך דרך פשוטה מאוד: הבהרת המצב לאיראנים ודרישה שיחדלו מהפיכתה של לבנון לבסיס טילים מדויקים נגד ישראל. ישראל בחרה לדבר, גם אם במסרים מאיימים, וזה האיתות החשוב. השנים האחרונות הבהירו לכל הגורמים באזור כי היחידה שעומדת מאחורי הקווים האדומים שלה זו ישראל, והמסר הזה נקלט.
לרוסיה יש עניין היסטורי גיאו־פוליטי באיראן. אבל בכירים שמכירים את המגעים עם הנשיא פוטין התרשמו שההנהגה הרוסית לא מתייחסת לאיראן ולעולם השיעי־חיזבאללאי כאל חלק מעולם הג'יהאדיזם הבינלאומי. הם רואים את הטרור הג'יהאדיסטי הבינלאומי והאנטי־רוסי כבעיה שמקורה באסלאם הסוני. המוסלמים שמאיימים עליהם מבית הם סונים.
איראן, וצריך לחזור על הנתון הזה, מקציבה עכשיו 100 מיליון דולר לחמאס. שיעים מממנים ומדריכים סונים. גם אבו מוסאאב אל־זארקאווי, מנהיג אל־קאעידה בעיראק, היה סוני שהפך למבקש מקלט באיראן בשלב מסוים, לפני שחוסל. באחד מביקוריו המעטים של פוטין בישראל הוא קיבל במתנה פוסטר של נבחרת האולסטאר של הטרור, שמופץ בערים הפלשתיניות ביו"ש. זה פוסטר של חמאס הסוני ההופך לזרוע איראנית, ובנבחרת האולסטאר שלו גם טרוריסטים צ'צ'נים. ישראל מנסה להעביר גם את המסר הזה.
בניגוד לתחושה שמה שמתפתח הוא לא פחות ממשבר הטילים הלבנוני, גורמים ערביים רואים זאת כמשבר שניתן לניהול. הם נוטים לראות במצב הזדמנות למשא ומתן עקיף בין ישראל לאיראן, כשהמוציאה והמביאה היא רוסיה. הבעיה היא שנכנס גורם אי־ודאות חדש, וזו המדיניות החדשה של ממשל טראמפ ל"תיקון" הסכם הגרעין. את הרוסים זה לא מעניין. את האיראנים כן.
כאן נכנס הפרסום המדהים על הפעילות הנרחבת של ישראל נגד דאעש בחצי האי סיני. מעולם לא היו יחסים ברמה כזאת, על בסיס שותפות אסטרטגית, בין ישראל למצרים. היכולת של ישראל לטפל נקודתית בחוליות טרור בסיני אמורה לייצר הרתעה גם נגד האיראנים ושותפיהם. אם לא ילכו צעד אחד אחורה בלבנון, הם מעניקים לישראל לגיטימציה לפעולת מנע בעיתוי שתבחר.
אסטרטגיה מוכרת: הפלשתינים טוענים שהאמריקנים רוצים בחילופי משטר ברמאללה, ונראה שהם די צודקים
בראיון שנתן לפני כשבוע סאיב עריקאת לאתר הפלשתיני "קול המולדת", הוא האשים את שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי, כי בביקורת שמתחה על אבו מאזן היא למעשה קוראת להחלפת הראיס. עריקאת טוען שהממשל האמריקני מעודד הפיכה ברשות הפלשתינית, ואנחנו יכולים לכנות זאת במינוח האמריקני המקובל "רז'ים צ'יינג'" - חילופי משטר. זו אסטרטגיה חביבה על האמריקנים לאורך שנים. לאחרונה היא לא כל כך באופנה בעיקר משום שהיא הפכה קשה לביצוע.
אבל נראה שעריקאת צודק. ממשל טראמפ ואנשיו לא מחמיצים הזדמנות לתקוף את בכירי הרשות. זו למעשה גם המשמעות של הדברים, שאמר הנשיא טראמפ במסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם רה"מ נתניהו בדאבוס. המסר שהעביר ג'ון קרי מלונדון לאבו מאזן, שיילחם ולא ייכנע לטראמפ, איכשהו מתחבר לתמונה הזו - של ניסיון להפיל את אבו מאזן.
אלא שאבו מאזן ממילא עסוק עכשיו בחיפוש אחרי ההנהגה הבאה. הצעדים החד־צדדיים המוכרזים של טראמפ, בייחוד בנושא ירושלים, דוחקים אותו לפינה ומונעים ממנו להיכנס למשא ומתן. הרי הנשיא הכריז שירושלים יורדת מהשולחן. מה יקרה אם תתבצע החלפת שלטון ברמאללה? האם הבא בתור יהיה מוכן לשאת ולתת מנקודה שבה אבו מאזן סירב?
חילופי שלטון ברש"פ יובילו בסופו של דבר, לדעת אחדים ממומחי הביטחון, להנהגתו של חאלד משעל. אם יש יתרון בהפיכה שלטונית ברמאללה זה רק בכך שהפלשתינים יאבדו חלק מכוח האש הדיפלומטי שלהם בזירה הבינלאומית.
בין המרמרה לאקסודוס: גדעון לוי מזהיר שהוצאת המסתננים מישראל היא קדימון לטרנספר של הפלשתינים, והמשמעות של דבריו מרחיקת לכת
במאמרו ב"הארץ" מ־28 בינואר טען גדעון לוי שהוצאת המסתננים האפריקנים מישראל היא "פיילוט" לקראת טרנספר עתידי של הפלשתינים. "אם המיני־גירוש יצליח - צפו לבאות", הזהיר לוי. "היכונו לטרנספר".
אני לא מתייחס לטענתו כאל השמצה לאומית גסה, אלא כאל מידע מודיעיני. לוי, כדובר של השמאל הקיצוני המובל על ידי חד"ש והקרן החדשה, חושף את הממדים שבהם הגורמים הרדיקליים המסוכנים בישראל רואים את הוצאת המסתננים. ברובד המיידי, יש כאן קריאת אזעקה; אל הדגל. לא יודע מה מסתתר מאחוריה. מאחר שהוא מצייר זאת בגוונים של נכבה, המשמעות יכולה להיות מרחיקת לכת.
אבל ישראל לא תגרש המוני פלשתינים מגבולות הארץ. בשום תסריט. מה שעומד על הפרק זה בדיוק ההפך, וזה מה שנחשף מדבריו הלא זהירים של גדעון לוי: שאלת הריבונות של מדינת ישראל. לכן, על הממשלה להתמיד ולא לוותר בנושא הוצאת המסתננים, לפי המדיניות שנקבעה. משום שאם המסתננים נשארים פירושו של דבר שאין עוד משמעות לחוק השבות. כל נושא שמירת הריבונות בגבולות מתפורר. אין משמעות יותר לחוקיות או אי חוקיות החדירה למדינת ישראל.
אובדן השליטה על הגבולות מוביל לאפשרות עתידית סבירה של הסתערות המונית של פלשתינים מבחוץ על הגבול, אולי כאלה שמוגדרים כ"פליטים". יכולה להיווצר סיטואציה כזאת, ואז התקדים של המסתננים שנשארו מכוח מניפולציה חוקתית, יעודד הסתננות המונים של פלשתינים מעבר לגבולות. "המרמרה" הרי כונתה בידי אנשי שמאל "אקסודוס".
ישראל באה לנושא "גירוש" המסתננים בידיים נקיות: רק לפני שנתיים־שלוש, כאשר עשרות אלפי פלשתינים היו במצוקה קיומית במחנות הפליטים שליד דמשק, ישראל הציעה "לקלוט" אלפי פלשתינים בשטחי יהודה ושומרון - כדי להציל אותם. הרשות הפלשתינית סירבה לאפשר זאת משום שישראל דרשה שאלה הנכנסים יחתמו על ויתור על "זכות השיבה". לא שמענו אז את אבירי פרס ישראל והספרות העברית מרימים קול זעקה, כאשר האומללים האלה הופקרו למתקפות הגז של בשאר. החתימות הרבות, איגוד־איגוד ואמניו, מעידות כי מדובר במצפון מפלגתי מאורגן, שגולף בידי סבא ג'פטו. זהו אינו מצפון אנושי.
התקשורת הפכה לזירה משפטית. בועז ארד // צילום: זיו קורן
נדחף אל מותו: מדוע התאבדותו של בועז ארד, שהיא למעשה גזר הדין של "מערכת הלינץ'", אינה גוררת תגובה ממערכת המשפט?
זה היה רצח. אני לא היחיד שחושב כך. אין לכך זכר בתגובות הציבוריות והתקשורתיות. מי הרוצח? התקשורת בישראל הפכה לברברית. אינך שומע חרטות על ההתאבדות. עשינו הכל, פעלנו נכון, אלו העובדות. אסור להירתע מלהמשיך ולחשוף עבירות מין. אלו המנטרות.
אבל כולם הרי יודעים שמדובר במסע הפחדה וטיהור. לפני כמאה שנה יצא הרומן של אנטול פראנס, "האלים צמאים", המתאר את שנות הטרור והגיליוטינה בצרפת שאחרי המהפכה של 1789. מכל עבר הותזו ראשים בטריבונל, שישבו בו גם אמנים ואנשי רוח. ציירים גדולים. ביציע ישב האספסוף ודרש את דמו של הנידון מהרגע שהתיישב על כס הנאשמים. ציירים שציירו נושאים שלא היו פוליטיקלי קורקט ברוח המהפכה - נלכדו. לא היה להם איפה להתחבא.
יש שיגידו שאלו עוויתות של תרבות קורסת. הרי האמן בועז ארד היה חלק בלתי נפרד מעולם הרקב הדקדנטי של בית הספר תלמה ילין. אבל למרות שכמה מהעבודות שלו מחליאות בדימויים שלהן - למשל אוסף של דימויי היטלר - עדיין, ארד היה אמן. בכל זאת, הוא היה אדם. לא חשוד. לא נאשם. ארד נדחף אל מותו.
אני מעז לקבוע כי מדובר בסביבה חברתית דומה לזו שממנה יצאו הצעירים שביצעו את הרצח הפולחני המגונה של אסף שטיירמן לפני 21 שנים. במקרה של בועז ארד הסביבה הזו לא ירתה ולא נעצה סכינים ולא רוצצה באבן. היא ביצעה בדרך אגבית רצח אופי ומעולם לא קיבל הביטוי הזה משמעות קונקרטית יותר.
לאותה ברבריות שייכות גם ההקלטות שהרוו את צימאון הדם בעניינם של יאיר ושרה נתניהו. גם אז נעמדו בגאון חשמני התקשורת, באיפור מלא ובפאות מקורזלות, וטענו כי זוהי עיתונות חופשית במיטבה.
היית מצפה כי בכירים במערכת המשפט, בעיקר בדימוס, יתייצבו נגד תופעת משפטי הלינץ'; שהרי זה מה שאנחנו עדים לו: מכלול של עבירות מטופל במעגל סגור של עדים, חלקם אנונימיים, ובאמצעות כלי תקשורת.
התקשורת הפכה לזירה משפטית והשאירה הרחק מאחור את ההליך המשפטי ההוגן, המוסדי, האמור להתבצע בבית המשפט. את גזר הדין של בתי המשפט החשוכים הימי־ביניימים האלה משאירה מערכת הלינץ' לבוס בעבודה, או לנאשם המורשע עצמו. לנשיא בדימוס ברק אין מה להגיד על ההליך הזה. הוא תוקף רק את הממשלה. הפגיעה בחירויות שהוא מדבר בשמן היא גלויה. אך לא הוא ולא קברניטי המערכת בפועל אינם מגיבים.
על מי הם שומרים? שני בכירים לשעבר בשב"כ כיכבו השבוע ב"עובדה", וסיפקו הצצה לסכנות שטמונות ב"מדינת העומק".
שני בכירים לשעבר בשב"כ. אחד מתגלה כחסר אמינות באופן הבסיסי והעמוק ביותר; השני נחשף כעוין במיוחד לראש הממשלה. היום הוא מכהן כמפכ"ל המשטרה. כל זה בערב שבו מתכנסת צמרת המשטרה בראשות הבכיר העוין כדי לדון בגורלו של ראש ממשלת ישראל. פסול.
ושוב, מומלץ להשוות עם ארה"ב. שם לא מהססים להצביע על קשר של "מדינת העומק", קרי סבך ארגוני המודיעין בשילוב עם המפלגה הדמוקרטית והתקשורת כדי להפיל את הנשיא. אך כאן עוד הרבה יותר קל להפעיל את המשטרה כדי שתפצח בחקירות נגד רה"מ, כאשר ברור שחקירות מלוות בחשדות בלתי פוסקים יכולות להביא להפלתו. אימה.
הראשון, יעקב פרי. העובדה שהאיש שהיה ראש השב"כ נחשף בחוסר אמינות כל כך קיצוני, מטילה צל כבד על הארגון שבו שירת. פרי נהג תמיד להתרועע עם בכירי צה"ל בדימוס וזה גם מה שהפך אותו לאטרקטיבי עבור יאיר לפיד בדרכו הפוליטית. בדרך כלל כשמדובר בעברו הצבאי של מנהיג ציבור, ידוע שאנשים עושים שיפוצים ועבודות פחחות לגבי פרקים שונים בקריירה הביטחונית. אבל זה נועד ליפות ביצועים בינוניים: לא דפקת 100 טנקים כי אם 60 טנקים בלבד! אבל ערפול כזה סביב עצם השירות הצבאי? כאשר לא ברור עכשיו אם יעקב פרי, לפי תכנית "עובדה", בכלל שירת בצה"ל?! זה סיפור אחר לגמרי.
סיפורי אלשיך ופרי מתכתבים יחד ולא במקרה בתכנית אחת, "עובדה". נזכיר שוב, שהמשטרה באמצעות בכיריה בדימוס קשרה נגד המינוי המקורי לתפקיד המפכ"ל, גל הירש. אם המפכ"ל חשב שהצעתו של נתניהו בקשר לראשות השב"כ היא מגונה, היה צריך לסרב מייד. צרפו לפרי ואלשיך שב"כניק שלישי, יובל דיסקין, ועולה השאלה: על מי בעצם שומרים שומרי הסף?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו