"תאיר ראדה נרצחה ב'רצח קולומביאני', וצריך להיות בשביל זה אדם חזק. ילדים לא ביצעו אותו"

ד"ר אבי זלבה
קרימינולוג
סגן ניצב בדימוס במשטרה ומומחה לרוצחים סדרתיים. מחבר הספר "במוחם של רוצחים סדרתיים" (הוצאת ספרי ניב)

ד"ר אבי זלבה, כחוקר רוצחים סדרתיים ביקרת בבתי סוהר רבים וגילית, בזיעת אפיך, שלפחד יש ריח. מעניין.

"אכן, לפחד יש ריח ייחודי. הבחנתי בכך גם כקצין בצה"ל ובמשטרה - באירועי מוות וסכנת חיים, לזיעה יש ריח שונה מהרגיל. בבתי הכלא בארה"ב ובאירופה הריח הוא חריף וייחודי, במיוחד באגף 'שורת המוות' שבו ממתינים אסירים לביצוע גזר דין מוות. יש גם טענה שלפסיכופתים, חלק נרחב בקרב הרוצחים הסדרתיים, יש חוש טעם וריח שונים. זו הסיבה שהריחות הרבים המתלווים למוות לא מרתיעים אותם, ואף מהווים עבורם גורם משיכה".

בחרת עיסוק לא טיפוסי - רוצחים סדרתיים.

"מעניין אותי להבין איפה הגבול של הרוע האנושי, ולצערי אין גבול. תמיד לרוע יש עוד תוספת".

מה מאפיין אותם? יש עליהם הרבה סטריאוטיפים: מנת משכל גבוהה, התעללות שעברו בילדות. מה נכון?

"המאפיין הוא שאין להם מאפיינים, וזו גם אחת הבעיות הקשות ביותר להתמודדות איתם. מבחינת מנת משכל - מתברר שה־IQ שלהם נמוך בנקודה מהממוצע באוכלוסייה. הפסיכופתים שביניהם מחפים על זה בהיותם מוכווני משימה - אין להם רגשות אשמה או פחד, ומבחינת כישורי הישרדות - הם מוצלחים יותר מאנשים אחרים. מעבר לכך, כמעט 90 אחוז מהם יהיו גברים, והגיל הממוצע שבו הם מתחילים לרצוח הוא במשוער 28. בשנים האחרונות אף גדל שיעור האפרו־אמריקנים בקרב רוצחים סדרתיים, שמשום השוויון החברתי הגיעו לעמדה שמאפשרת ביצוע עבירות".

מתברר שהם מסוגלים להסתתר בהצלחה לאורך זמן ולתפקד "נורמלי" באופן ממושך. יש להם אפילו משפחות ובתים, והם נראים נורמטיביים לחלוטין. אולי אנשים צריכים לשאול את עצמם האם במקום העבודה, או בדלת הסמוכה לביתם, יש פוטנציאל לרוצח סדרתי?

"הפוטנציאל נמוך למדי, משום שבכל ההיסטוריה תועדו כ־10,000 רוצחים סדרתיים בסך הכל. לעומת זאת, הפוטנציאל להרוג קיים אצל כל אדם, אחרת לא היינו יכולים לשרוד כגזע".

במוח של טד בנדי

הפוטנציאל הזה קשור למכתב של הרוצח דניס נילסן, "הרוצח החביב", שאתה מביא בספר. הוא כתב כי לאנשים יש בורות קולקטיבית לגבי עצמם ומי הם. הוא טוען שלכל אחד יש מחשבות חשוכות ועמוקות. עד כמה אנחנו לא מכירים את עצמנו?

"אני יכול לצטט את מארק טווין, שכתב כי 'כל אחד הוא ירח, לכולם יש צד אפל שהם לא מראים לאיש'. אני חושב שלכולנו יש המון צדדים ומחשבות, חלקן נפלאות וחלקן חשוכות, שאנחנו מאוד פוחדים מהן. אין אדם בלי שריטה או סטייה כלשהי, וזה בסדר לחשוב על דברים, כל עוד לא מיישמים אותם".

בספר אתה מציין מה מניע רוצחים סדרתיים. לרוב הם פועלים מתוך דחף מיני סוטה או סדיסטי. תסביר קצת.

"ההגדרה הרווחת לרוצח סדרתי היא 'אדם שביצע שני מעשי רצח של קורבנות שונים או יותר, לאורך זמן, שעל פי רוב לא היו מוכרים לו'. ונכון שהם פועלים מתוך דחף מיני סוטה או סדיסטי, או מתוך רצון להתגבר על רגשי נחיתות. יש עוד הגדרות, אבל בעיניי ההגדרה היא רחבה יותר. הם רוצים לקבל סיפוק מיני מעוות או להגיע למדרגות סיפוק שהם לא יכולים להגיע אליהן בדרכים אחרות. חלק ייקחו סמים, חלק סיכונים, ויש כאלה שירצחו. עבורם, רצח הוא כמו אכילת בשר מצד האדם הנורמטיבי.

"בספר אני מביא ציטוט שאולי מבטא את הסיפור כולו. זה ציטוט של הרוצח הסדרתי דיוויד אלן גור, שהורשע ברצח שש נשים והוצא להורג ב־2012. הוא כתב כך: 'פתאום הבנתי שבדיוק עשיתי משהו שהפריד אותי מהמין האנושי וזה היה משהו שאי אפשר לבטל. הבנתי שמנקודה זו ואילך לעולם לא אוכל להיות כמו אנשים נורמליים. בטח עמדתי שם במצב הזה במשך 20 דקות. מעולם לא הרגשתי ריקנות של מחשבות כמו שקרה לי באותו רגע, ולעולם לא אשכח את ההרגשה הזאת. זה היה כאילו חציתי לממלכה שלעולם לא אוכל לחזור ממנה'. לכן, בעיניי, הגדרה של רוצח סדרתי היא מי שרצח בפעם השנייה, משום שהרצח הראשון הוא אירוע תוך־אישי משמעותי. ייתכן שהפעם השנייה כבר חזקה מהם".

עד כמה הילדות שלהם היא פקטור, והאם הם יכולים להגיע גם ממשפחות נורמטיביות למדי?

"אני לא מכיר אדם שאמר שגדל במשפחה נפלאה ונהדרת, ומעולם לא האשים את הוריו בדברים מסוימים. המון רוצחים סדרתיים נתלים בילדות שלהם כדי להבין את מעשיהם. זה כמובן רק חלק מהסיפור. התגלה שאצל רוצחים סדרתיים קיים מחסור בתאים באונה הקדם פרונטלית, האונה שאחראית לוויסות רגש. אבל במקרה של טד בנדי, למשל, בנתיחה שלאחר המוות, לא התגלה במוחו כל ממצא חריג. מעניין שמוחו זכה לאותו יחס שקיבל אלברט איינשטיין".

מי גר בבניין שלכם?

האם התרבות יצרה את הרוצחים הסדרתיים, או שמא להפך?

"רוצחים היו תמיד. התחלנו ברצח הבסיסי עם קין והבל, ובהמשך עברנו למיתולוגיה היוונית, שם נתקלנו בפרוקרוסטס שנודע במנהגו לתקוף אנשים ולמתוח או לכרות את רגליהם, כדי שיתאימו לגודלה של מיטת מתכת. אבל אני סבור שהעניין הגדול ברוצחים סדרתיים התחיל בג'ק המרטש, שאיש לא ידע מיהו, ויש מי שסבור שמדובר בכלל באישה - ג'יל המרטשת.

"העניין סביבו נוצר בבריטניה שנודעה בעיתונות הצהובה שלה, וגם בזכות משטרת המטרופולין של לונדון, שנחשבה ליעילה והטובה בעולם. מאחר שהוא מעולם לא נתפס, אתה רק יכול לשוות בנפשך את האימפקט התרבותי שנוצר סביבו. נוצר טרנד סביבו, שבמובנים רבים נמשך עד היום. האחוז היחסי של סדרות הפשע והאופל שאנחנו רואים בנטפליקס הוא עדות טובה לכך. זה מעניין אותנו כי זה יוצר הרגשה טובה של 'הם ואנחנו'".

הסדרות האלה מאפשרות לנו להתחבר לצד האפל שלנו, אך לא באופן מזיק.

"נכון. לכולנו יש מחשבות אפלות, כאמור, והתרבות לא אדישה לכך. יש פריטים של רוצחים סדרתיים שנמכרים בעשרות אלפי דולרים - כמו למשל ציורים של ג'ון וויין גייסי, הליצן שהוצא להורג אחרי שרצח 36 נערים. אנשים מקעקעים דמויות של רוצחים סדרתיים, קונים חולצות ומחזיקי מפתחות תואמים. באמזון יש לוח שנה שמכיל 12 תמונות של רוצחים סדרתיים. יש מי שקונה את הדברים האלה".
בעיקר בארה"ב. אולי משום ש־73 אחוז מהרוצחים הסדרתיים פעלו בה.

"ארה"ב היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לטוב ולרע. היא מורכבת מסוגים רבים של אנשים, ומעודדת אינדיבידואליות. תוסיף לכך כמויות נשק גדולות, בעיות קשות על רקע גזעי עם המשטרה, שכמעט הפכה לאויב משותף - ותקבל את התשובה. אחריה ניצבות מדינות כמו אוסטרליה, קנדה ואנגליה. אבל באופן יחסי, מבחינת מקרי רצח ביחס לאוכלוסייה, ארה"ב אינה במקום ראשון, אלא מדינות דרום ומרכז אמריקה. נראה שארה"ב מובילה יותר ברצח המונים, רצח מתפרץ, למשל על ידי נערים בבית ספר".

בינתיים, למרות היחס התרבותי והבעיות השונות שתיארת, אנחנו רואים ירידה במקרי הרצח ביחס לשנות ה־70 עד ה־90 למשל.

"נכון, התקופה שאתה מתאר היתה 'תור הזהב' של הרוצחים הסדרתיים. יש המון מאמרים בנושא רצח סדרתי, אבל איש לא יכול להסביר מדוע כך הם פני הדברים, בדיוק כפי שאיש לא יכול להסביר מדוע שיעור הרוצחות הסדרתיות שפעלו לבד בתחילת המאה הקודמת היה 40 אחוז, ועכשיו הוא עומד על כ־12-10 אחוז.

"מאז תחילת ההיסטוריה המדווחת ועד היום, ידוע על כ־10,000 רוצחים סדרתיים, כאמור. לא מספר גדול. הבעיה היא שהנזק הסביבתי והחברתי שהם יוצרים גדול לאין שיעור. הפחד מרוצח סדרתי מסתורי שמסתובב ברחוב הופך את השפעתו לגדולה מאוד. אגב, לפי סדרת כתבות שפורסמה השנה בארה"ב, בכל רגע נתון בארה"ב יש כ־2,000 רוצחים סדרתיים פוטנציאליים. זה מספר גדול. אתה מכיר את כל האנשים בבניין שלך? אותי זה מעט מדאיג".

ובמקביל, אתה מזהה, בזהירות, מגמה הפוכה - עלייה מתונה ברציחות סדרתיות.

"אני רואה את זה בארה"ב, במדינות דרום אמריקה, אפילו באירופה. אני צופה שהמגמה תוסיף לגדול, בטח בעקבות משבר הקורונה, הדיור, האקלים - שיוצרים יותר ויותר אנשים בשולי החברה: הומלסים, אנשים שעוסקים בזנות, מסוממים למיניהם".

עוד נדבך במשוואה הזאת מדאיג: בספר אתה מציין שבשנות ה־60 ו־70, שיעור גילוי מקרי הרצח בארה"ב עמד על כ־85 אחוז. היום הוא ירד ל־52 אחוז. מדהים ונוגד אינטואיציה. הטכנולוגיות המתקדמות בשירות המשטרה אמורות היו למנוע מצב כזה.

"זו נקודה מצוינת. אבל בדיוק כפי שהמשטרה מתקדמת, גם הרוצחים הסדרתיים מתקדמים. הם קוראים ספרים, רואים סרטים, מבינים על מה רוצחים אחרים נתפסו, ופשוט הופכים מתוחכמים יותר. ישראל קיז, שרצח בכל רחבי ארה"ב לפני כעשור, יצר אי־קשר טוטאלי בין הקורבנות, וטען שלמד מהטעויות של טד בנדי. הוא יצר 12 מחבואים של נשק בארה"ב כדי למנוע מצב שבו ייאלץ לנסוע עם נשק. לפעמים הוא טס מאלסקה מרחק של 7,000 ק"מ כדי לרצוח בן אדם, ולאחר מכן טס 3,000 ק"מ כדי לרצוח אדם אחר. לך תתפוס אדם כזה. הוא נתפס די במקרה".

מה קרה לתאיר ראדה?

מאחר שהזכרת את טד בנדי, פרט לא מאוד טיפוסי לגביו הוא התנדבותו בקו חם למניעת התאבדויות בסיאטל. אומרים שהוא אפילו הציל אנשים רבים ממוות.

"זה מאוד לא טיפוסי לרוצחים סדרתיים, והוא אפילו הצטיין בזה. אחד הדברים הטיפוסיים לגבי פסיכופתים הוא שאין להם מערכת רגשות, אבל הם יכולים לקלוט את האדם מולם ולהציב תמונת מראה. כלומר, אם הם רואים אדם עצוב הם יכולים לטפוח על שכמו או לנסות לעודדו. מצד שני, זה כיסוי נפלא, בהנחה שהרציחות שלו התרחשו במהלך תקופת הקו החם. זו טענה שאי אפשר להוכיחה. ניסיון להבין את מוחם של רוצחים סדרתיים הוא ניסיון לא קל".

אופן החשיבה שלהם אינו סטנדרטי.

"אתן לך דוגמה. רוצחים סדרתיים עשויים להרגיש כמו שליטי היקום. טד בנדי אמר שהרגע שבו הוא הסתכל בעיני אישה, כשהיא מבינה שהוא מחליט על גורלה - זה הרגע שבו הוא הרגיש כמו אלוהים".

מזעזע. אבל מראהו החיצוני לא העיד על האכזריות שלו. כך, למשל, הוא שמר חלקי גופות כמזכרות בביתו.

"הוא היה כריזמטי ונאה, והשתמש בכך כדי לרכוש את אמון קורבנותיו. בהרצאות שלי אני מציג גלריה של כמה תמונות - שלושה רוצחים, ועוד שלושה אנשים אקראיים, ושואל את הקהל עם מי הם היו רוצים לאכול ארוחת ערב. כולם בוחרים בבנדי".

הזודיאק, לעומתו, לא נתפס. הוא רצח לפחות חמישה אנשים, אבל יצר מסביבו המון רעש. כמה זה נדיר שרוצח כמעט לא משאיר עקבות דנ"א?

"הזודיאק עשה שימוש בתקשורת, וידע לשווק את עצמו. באשר לדנ"א, לפי עקרון ההחלפה של לוקאר, כל מגע בין אובייקטים משאיר עקבות. אבל ככל שהמגע קצר יותר, כך הסיכוי לגלות דנ"א נמוך יותר. ב'דקסטר', למשל, שהיה מומחה לזיהוי פלילי, אפשר היה לבצע רצח מושלם. אם תעטוף את עצמך בניילון ולא תשאיר שום סימן - לא יהיו ממצאים. לעיתים, אם הרצח נעשה במקום ציבורי שבו יש גישה לאנשים רבים, יש קושי לבודד את הממצאים הביולוגיים והאחרים, כמו שאירע ברצח תאיר ראדה ז"ל".

האם במקרה של תאיר ייתכן שפספסנו רוצח סדרתי שאיננו יודעים עליו?

"זה אפשרי. במקרה הזה, לפי פרסומי החקירה, סוג הרצח הוא מעניין - 'רצח קולומביאני', שיסוף גרון על ידי סכין. זה רצח מאוד מקצועי, ואם זה לא נעשה נכון - הקורבן נשאר בחיים. לשם כך, צריך להיות אדם חזק, ולכן איני חושב שילדים ביצעו את הרצח".

אפרופו רוצחים סדרתיים בישראל, היה כאן ככל הנראה רוצח של 16 צעירות במשך שני עשורים, מהמחצית השנייה של שנות ה־60 ועד אמצע שנות ה־80. ייתכן שאותו אדם רצח את כולן?

"לדעתי זה לא הגיוני, כי באופן טבעי מתבקש שהוא היה עושה טעות. ייתכן שמדובר בכמה אנשים. עוד תעלומה בישראל היא מי רצח יותר מ־50 נשים שעסקו בזנות מאז קום המדינה ולא נתפס? ועוד שאלה - האם כרגע יש רוצח סדרתי בישראל? סטטיסטית אני חושב שכן, יכול להיות שהוא ירצח בעוד שנה ואולי בעוד 10. היום יש בישראל כ־120 או 140 מקרי רצח בשנה, ורבים מהם לא נתפסו. האם הם יכולים לרצוח שוב? כן". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il