מבחן אומץ

אז מה באמת בקשר לזאב אלקין - "הקנגורו", כפי שכינה אותו דוד אמסלם, או "ג'ק פלאש המקפץ", בלשונו של מיק ג'אגר? הגלגל התהפך נגד מדינת ישראל כבר לפני שנה, אבל השבוע, בייחוד אחרי מות כתבת אל־ג'זירה בג'נין, הדברים מתחילים להיות מובנים. ראש ממשלה שכל הערוצים הפדרליים תומכים בו, ממתין להחלטת חבר המושבעים המוסלמי.

האם זה ישנה משהו בשיקולי אלקין, גנץ, שרן השכל? אלקין ראה לוולדימיר פוטין את הלבן בעיניים. הוא בין הלוליינים הפוליטיים המנוסים, אבל בסבב הנוכחי קיפלו להם את רשת הביטחון. "תקווה חדשה" הולכת ונמוגה אל קיצה. אלקין הוא יעד מבחינת הליכוד לחיזור ולשליפה מגוש הקואליציה. הפוליטיקה בישראל עברה לז'אנר המדע הבדיוני. מדברים על כך שאלקין, תמורת החלפת הממשלה בממשלת ימין - כלומר עריקה - דורש להיות ראש ממשלה. "אני רוצה להיות ראש ממשלה לשנה", שמעו אותו אומר. אבל לפי נאומו השבוע בכנסת, הוא לא האיש שיפיל את הממשלה ויוביל לבחירות.

בליכוד אומרים שזו השפה החדשה. מכירת תפקיד ראש הממשלה, כי אחרת אי אפשר להפיל את ממשלת בנט־לפיד־שקד. התמונה המתגלה עם פתיחה מושב הכנסת היא של מערכת פוליטית בסחרור. אכן, התקדים שיצרו לפיד ובנט עם ראש ממשלה שיש לו שישה חברי כנסת ועכשיו חמישה, בעידוד הנשיא דאז ראובן ריבלין, מחסל למעשה את הדמוקרטיה. הערכה סבירה שנאמרת בממשק בין הליכוד לימינה היא שאביר קארה סוגר דיל עם יאיר לפיד. הוא יפיל את הממשלה וגם יפיל את תיק ההפלה על ימינה, ובכך יכניס את לפיד ללשכת ראש הממשלה לתקופה המכרעת של הבחירות. קארה ישוריין, כמובן, ביש עתיד. ללפיד יש יועץ מקורב בשם אהוד אולמרט. אולמרט ניצח בבחירות של 2006 אחרי שלושה חודשים כמ"מ ראש ממשלה.

עוד "ראש ממשלה" שמדברים עליו בליכוד הוא בני גנץ. מבחינת ההיגיון הפנימי של הקריירה הצבאית והפוליטית של גנץ, האפשרות שהוא בכל זאת יגיע איכשהו להיות ראש ממשלה היא סבירה. ככל שנכשל יותר בתפקידיו הבכירים בצבא, כך התקדם והגיע לרמטכ"לות. בשלב הפוליטי של הקריירה שלו הוא איבד את התמיכה הציבורית העצומה שהיתה לו ב־2019. אבל ככל שהתמיכה הציבורית מצטמצמת (הוא עומד בסקרים על שבעה מושבים), כך גדלים הסיכויים שיקבל את ראשות הממשלה.

זה מראה שגם בליכוד חיים בבועה של אבסורדים. הרי כל ההיגיון של החלפת הממשלה בקואליציה חדשה הוא שתוחזר הדמוקרטיה לתפקודה: כלומר, הליכוד בראשות נתניהו מרכיב את הממשלה. בוחרי הליכוד דורשים את זה. הלבנה החדשה בחומה של הליכוד היא עמיחי שיקלי. הוא מתואם היטב עם נתניהו, וכרגע נראה שירוץ בראש מפלגת לוויין. הפיתוי הוא בכך שבשטח פזורים קולותיהם של בין עשרה ל־15 מנדטים מהימין שלא מסוגלים להצביע לליכוד, אך גם נבהלים מיאיר לפיד.
שרן השכל גם היא מחפשת תוחלת חיים אחרי תקווה חדשה. בליכוד היא מסומנת כמי ששיקולי הכדאיות הפוליטיים הטהורים מנחים אותה מאז הודיעה לאנשי ליכוד: "אצל גדעון אני אקבל יותר".

המסקנה היא שאפשר יהיה כנראה להפיל את הממשלה עם 61 קולות. השאלה אם האצבעות הדרושות יגיעו מרע"מ או מימינה. מנהיגי הסיעות הם אנשים מפוחדים, נידפים, בשונה מאהוד ברק שהיה מסוגל לפרק את מפלגת העבודה ולקחת איתו ב־2011 כשליש סיעה כדי להמשיך לתחזק את ממשלת נתניהו.

"המסגרות" נגד "הביביסטים"

במאמר גדול לפני שבוע ב"הארץ", בונה פרופ' יורם יובל את הנרטיב ההרואי המוסרי של השכל ובתוך כך חוזר להתקפה אישית אישיותית על בנימין נתניהו. זאת הרי הדרך היחידה שנמצאה למעמד השליט בשיטותיו האנטי־דמוקרטיות להפיל את נתניהו. ארתור קסטלר כתב ב"הכתב הבלתי נראה" כי האנגלים מחשיבים יותר אישיות על פני שכל או מוח. יובל לא עומד על מישור מוסרי שמאפשר לו למתוח בנושא הזה ביקורת על נתניהו; בתחומי אחריותו כראש ממשלה נתניהו נהג ביושר ובנאמנות לאינטרסים שעליהם הופקד. האם כך נהג יובל לפי האתיקה המקצועית של תחומו? לא לפי מה שדווח בתקשורת.

רמת האינטליגנציה של יובל היא מאוד גבוהה. ייתכן שבשלב מסוים חלם לשבת בלשכה שבה ישב נתניהו. אך הבדל קטן מפריד בין הפרופסור לבין רה"מ לשעבר, שגם ברמת האינטליגנציה - השכל - הוא כנראה לא נופל מיובל; וזו האישיות. יש בו פגמים, אך הסיבה שהתמיכה בו גדלה היא משום שהוא משך את ישראל מתוך התהום שאליה דרדרו אותה שלושה ראשי ממשלה - האחרון שבהם היה אולמרט.
חשיבות המאמר של יובל היא בחשיפת סדרי העדיפויות של המעמד השליט בישראל. לא העם בישראל, לא ביטחון ישראל, לא המדינה, אלא שמירה על נכסים של שליטה וחיבור כלכלי־מדיני לממשל הדמוקרטי בארה"ב. העובדה שהליכוד בראשות נתניהו זכה במירב הקולות ולמרות זאת השלטון נמצא בידי צמד מנהיגים פוליטיים עם תמיכה ציבורית נמוכה, אינה זוכה להתייחסות.

מאמרו של יובל משקף את הצרה הגדולה שבה נתונה המדינה. באליטות הישראליות נוצרה מסה קריטית של אנשים וגורמים, שמזדהים עם המאבק הפלשתיני. מנגד, אותם גורמים אינם מזדהים עוד עם מדינת ישראל. ה"ביביסטים" הם הקבוצה המסומנת כאויב.

מי שכתב זאת במפורש עוד לפני המהפך ב־1977, היה העיתונאי רן אדליסט: "המצב כיום מחייב הכרזת מלחמה במייצגי דעה זו ("הימין המטורף"), תוך ראיית האפשרות של הפעלת כוח בעיניים פקוחות. זה האויב. אני מעדיף מלחמה צודקת של יהודים ביהודים מאשר מלחמה בלתי צודקת של יהודים וערבים... זיהוי הימין המטורף כמטרת אויב תקל על הלוחמים לצינון היורה המזרח־תיכונית... זוהי כעין קריאה למלחמת אחים, אלא שגם מלחמת אחים היא מושג ריק מתוכן...".

באותה תקופה המסרים האלה עוד עוררו התקוממות בקרב ותיקי היישוב וכמה אנשי רוח. בימינו, אחרי מסע תעמולתי שהפך לביביפוביה וטיגון מוח באמצעות הטוויטר - הכל עובר. המסרים האלה עוברים כסאבטקסט, למשל בהופעה התוקפנית של אהוד ברק באחד האולפנים. שוב האשים ברק את נתניהו, לפני שבועות אחדים, ברצח רבין. החלה התגייסות של המערכת להפוך שני קליעים במעטפה למסע תעמולה פוליטי. במשטר שמונהג בידי יאיר לפיד, מנהיג ימין נדרש להוקיע ולגנות מתוך הנחה שיש לו אחריות לאיומי רצח.

מאחר שהמסה הקריטית המזדהה עם הפלשתינים היא בעלת השפעה מכרעת באליטות - למרות היותה מיעוט קטן בעם - אנחנו רואים שאין מלחמה נגד הטרור, ונפתלי בנט ואיילת שקד זוכים לתמיכה. אותו ד"ר עזמי בשארה שמואשם כי הוא מנסה למנוע כניסת ישראלים למונדיאל, היה במשך עשור מכריע - שנות ה־90 - האינטלקטואל המשפיע ביותר בשמאל הישראלי.

מערכת הביטחון, ובמרכזה צה"ל, יורדת למדרון אחורי; הגורם הביטחוני המרכזי היא המשטרה. מפכ"ל המשטרה הוא הדמות הבולטת היום בביטחון, ושר הביטחון והרמטכ"ל נסוגים לעמדה של פותחים וסוגרים שערים. עליית המשטרה משקפת את התפיסה שלפיה כל פיגוע טרור הוא לא יותר ממקרה רצח מבודד. אין התייחסות אסטרטגית מקיפה שהדריכה תמיד את ישראל: פיגועי טרור הם שיטת מלחמה, וישראל תמיד התייחסה אליהם בהתאם - על ידי מלחמה נגד טרור, שמטרתה הרתעה וחיסול פיזי של פוטנציאל המחבלים. במצב הנוכחי האויב היה צריך לראות אצלו פגיעות מאסיביות, ולא שירותי הסעה למעצר ובחירת מסלול לימודים.

והנה התשובה ליובל ולברק: מי שמכתיב את גבולות הטיפול במסע רצח שנמשך כבר חודשיים, מלווה במהומות בירושלים ובמשא ומתן מדיני על הר הבית, הוא מנסור עבאס. צה"ל הופך, כהגדרתו של אל"מ (מיל') שאול אריאלי, לצבא הגנה לגדר.

"אף שתנועה זו והמפלגות שהנחו אותה, לא גיבשו מסגרות שלטון מונוליטיות וטוטליטריות, הרי בשל כישרונן להשתלט על משאבי היישוב הכתיבו דפוס דומיננטי של תרבות פוליטית וארגונית שהשפיע על כל המסגרות האחרות". למה התכוון פרופ' אהוד שפרינצק המנוח כשכתב את הדברים עוד ב־1986, לפני ששמענו על "אקטיביזם שיפוטי"? הכוונה לשיבוט המערכתי של ההגמוניה של תנועת העבודה הריכוזית. "המסגרות האחרות" אלו הן מערכות כלכליות ריכוזיות. צה"ל. השב"כ. מערכת המשפט. תקשורת חד־ערוצית.

המפלגה התנוונה לכדי מרב מיכאלי ועמר בר־לב. אבל לא "המסגרות" של מדינת העומק. אלה נענו לאהוד ברק יותר מאשר לאמיר השכל וליורם יובל. חשוב שיובל מאשר כי שנת 2016 היא תחילת "המחאה". אז גם השמיע ברק את קריאת המרד ואז גם נכנסו "החקירות" לפאזה חדשה. זו השנה שבה צה"ל חבר למערכת המשפט נגד חייל אחד שירה במחבל פצוע.

ד"ש מהחלטה 3379

בראיון ל"ניו יורקר" הזכיר לאחרונה שגריר אוקראינה באו"ם, סרגיי קיסליציה, את הדנ"א הסטליניסטי, שעדיין משפיע מאוד בעולם. לשאלת המראיין אם האו"ם יכול לפתור את הבעיה של מלחמת אוקראינה, ענה השגריר קיסליציה: "האו"ם הוא לא מוסד אידיאלי; ובייחוד הדברים אמורים לגבי אתגרי המאה ה־21. האו"ם נוסד בידי שלושה אבות - רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין, שליט של רשע טהור. אז בדנ"א של האו"ם ישנו גם הדנ"א של סטלין".

האמירה הזאת חשובה ביותר. במשך שנים טענו רבים שברית המועצות הפכה את האו"ם לגוף שהוא פס ייצור של אנטישמיות. הנתונים לגבי העיסוק האובססיבי בישראל ובציונות ידועים. זה לא היה רק ייצור אנטישמיות, אלא הפצה של שנאת ישראל ורוח גבית לכל רוצח המונים שמדבר על השמדת ישראל.

גולת הכותרת של בית החרושת לאנטישמיות היתה החלטת האו"ם הזכורה מ־1975, שמכריזה על הציונות כגזענות. והנה, בגיליון יום העצמאות של "הארץ" כותב גדעון לוי: "מי ייגול עפר מעיניהם של מקבלי החלטה 3379 שהגדירה בשנת 1975 את הציונות כגזענות ובוטלה עד מהרה (כעבור יותר מ־15 שנים; א"ל). הם ידעו על מה הם מדברים ואנחנו כולנו הזדעזענו. כמה שהזדעזענו. כמה שהם צדקו".

לוי מסיח לפי תומו, ומגלה שהוא עצמו ורבים אחרים בישראל הם נשאי הסטליניזם. ההחלטה מ־1975 היא מורשת המשטר הקומוניסטי־סטליניסטי. הם גם הראשונים שהפיצו את הדיבה שבישראל קיים משטר אפרטהייד. המוטיב ההמשכי של הסטליניזם הוא תמיד אנטישמיות ואנטי־ציונות, נוסף על הטוטליטריות האלימה. אולי בהמשך לוי וחבריו ב"הארץ" יחזרו ויבדקו בפרוטוקולים של משפטי פראג ופרשת הרופאים המרעילים. אולי יתברר שהנאשמים היהודים שנתלו בפראג ב־1952 באמת היו סוכנים ציונים אימפריאליסטים. אולי היו גזענים, מי יודע. הנושא החשוב הוא שעיתון "הארץ" עדכן את השפה הסטליניסטית לשפה הטכנו־תרבותית של העידן החדש בישראל, שבה "עשירי עירך קודמים".

מתחבא בין הספרים

שי ניצן לא מגלה שום סימן שמשהו קרה. שהיה אולי תחקיר טלויזיוני שהאשים אותו ואת ליאת בן ארי בשותפות בקשר לסיכול מינויו של תא"ל (מיל') גל הירש באמצעות פתיחת תיקי חקירה ללא שום חשד וללא עובדות מפלילות. ממסדרונות הספרייה הלאומית מדווחים על אדם סימפטי למדי, אבל אטום למתרחש. התחקיר של אילה חסון כאילו התחלק לו על הגב.

חלק מהעובדים מרגישים מושפלים שהם צריכים לבוא במגע ולציית להנחיותיו של ניצן, שהתברג בהיררכיה הניהולית של הספרייה כמו חתול משומן. הוא מביא איתו את הרעה החולה של ניהול פלוס "ערכים". משהו כמו יום לכבוד הרמדאן בלוויית קריאת שיר ערבי לאומני כהתרסה אנטי־יהודית בספרייה הלאומית.

אלתרמן כתב באחד משירי "עיר היונה" בית לכבוד שי ניצן ויו"ר הדירקטוריון החדש סלי מרידור: "ישמר האל את הגווילים לחיי עד ולחיי חלד / ישמר מטחב ומעש ומנקמת כובש / ישמר אותם האלהים מאווילים ומאוולת / ומחכמת הכסיל כמו מאש".