זאת הטראומה שלי, ואני אצחק אם יבוא לי

ראיתי עץ הזית
ראיתי קוץ דרדר
ראיתי תלתלית ותיל ואיך שהכל נשבר
ואיך שלא מחכה לנו כלום פה במדבר

את המילים האלה שר חי אפיק, מוזיקאי ויוצר קולנוע, מול קהל גדול בערב סחוף רוחות, מוקדם יותר השבוע ביישובו תקוע. מאוחר יותר הוא יסביר שכאן, ב"שטחים", שום דבר הוא לא רק מה שהוא נראה: כל אבן היא גם גלעד, כל עץ זית הוא אירוע פוליטי. "זה לחיות בתוך טראומה. בסוף כל בית בשיר אני פונה לאשתי ואומר - איך אפשר לחיות כאן? בואי נלך. יש לי פנטזיה שאפשר לחיות במקום אחר חיים אחרים. בשיר אני מהגר מכאן, אבל מגלה שכלום לא השתנה, כי הטראומה בתוכי. זאת החוויה הקיומית, וכל מי שחי בארץ הזאת יפגוש את המקום הזה. אבל פה יש אדמה ומשהו קדום ללא מילים, ולכאן אני שייך. עובדה - חזרתי".

אפיק, בן 39 ואב לארבעה, הוא אחד מהאמנים שהשתתפו באירוע האמנותי "הדף", שהפיק מרכז האמנים בתקוע בשיתוף מרכז חוסן בגוש עציון והמתנ"ס האזורי. זהו הסיפור של מי שגדל כילד ביהודה ושומרון, וסביבתם של מי שחי בהם היום.

אבל "הדף" הוא לא רק אירוע, הוא גלים ואדוות שרוחשים תמיד בישראל, ובאופן חריף יותר ביהודה ושומרון. באמצעות מרחבי האמנות השונים - איור, סאונד, ספוקן וורד, פיסול באדמה, סיפורים, מוזיקה, תיאטרון ותנועה - נגעו האמנים והקהל בחוויות, בתחושות ובזיכרונות, באלו החרותים בהם ובאלה שמפעפעים בשקט מתחת לפני האדמה. "זה לא הקול שמופיע בדרך כלל בתקשורת תחת הכותרת 'התנחלויות', והקול הזה חשוב ומגיע לו מקום". יסבירו מפיקי המופע.

תרצו מזכרת מהפיגוע?

אפיק הוא אחד האמנים שחיים את חוויית החיים ביו"ש באופן מתמשך, ויוצרים סרטים ושירים מתוכה. לדבריו, החיים המורכבים האלה - על השמחה, השכול והסכנה שבהם - הם חוויה אישית וקולקטיבית כאחד. "המופע הזה מאפשר לאנשים להיפגש על רקע החוויה הזו ולהגיד 'גם אתה?'. כולנו חולקים את אותו כאב, אותן חוויות, אותן בדיחות שחורות. החיים כילד בהתנחלות זאת חוויה קולקטיבית, כמו שהפגנה היא כזו, כמו שהלוויה היא כזו. כשיש פיגוע ביישוב - כל היישוב מרגיש את זה, ולכן גם העיבוד של החוויה צריך להיות יחד. הטראומות האלה גם מאחדות אותנו: יש כאן חיבור עמוק של מי שגדל במרחבים האלה".

בחוץ, על בטונדות דמה, כותבים המבקרים כתובות גרפיטי. נוסף על "יהודי לא מגרש יהודי" ו"אל תיתנו להם רובים" המוכרים, יש כאלה אישיות יותר, כואבות יותר, כמו "עוד מעט אהפוך לאנדרטה", או "לא רוצה להיות הבא בתור".

ממול - תפאורה של הפגנה עם קולות מתוך הפגנות אמיתיות ממנעד רחב של תקופות מאתגרות: שתי האינתיפאדות, הסכמי אוסלו, הגירוש מגוש קטיף וגלי הטרור מאז ועד היום. סרטונים מראשית ההתיישבות מוקרנים על קיר מבנה תעשייה, דוכן של מזכרות מציע למכירה דובונים צמריריים עם רובה עוזי בהצלב, צמידים כתומים ואבנים בתיבות זכוכית.

עשרות אנשים מצטופפים בחדר. במרכזו כיסא, ועליו שעון חול. כל מי שרוצה יושב על הכיסא והופך את השעון, הקוצב לו שתי דקות שבהן הוא מספר על טראומה ביטחונית שהוא סוחב. העובדה שמי שנכנס לחדר לא ידע שזה מה שקורה בו, ושעדיין לכל אחד מהנוכחים יש סיפור זוועה של כמעט מוות או רצח של אדם קרוב, היא איומה.

והסיפורים נערמים: אחד מספר על שלושה פיגועי ירי שמהם ניצל בנס, שבשניים מהם הילדים שלו היו איתו; שני על מחסום אבנים בלילה חשוך בכביש שומם, ועל אמא עם תינוק שהתחבאו בסלעים לצד הדרך אחרי שהמכונית שלהם התהפכה במחסום; מישהי מספרת על היתקלות עם מחבלים פנים אל פנים בטיול משפחתי; שנייה על השותפה שלה לדירת בנות שירות, שהיתה חוזרת בגיל 19 מפיגועים עם מדים ספוגי דם.

החדר הזה, שבעצם אין בו "מעשה אמנותי" בהגדרה אלא רק פלטפורמה, הוא החזק ביותר במתחם האירוע. אנשים שנכנסו אליו מחויכים וקצת ציניים, יוצאים ממנו חיוורים ודומעים. רצף הסיפורים מקשה לנשום. המועקה בחזה מתעצמת מעדות לעדות. אף אחד לא מנסה להעצים את הסיפור אלא לדבוק בעובדות היבשות, ועדיין, זה הופך מהר מאוד לקשה מנשוא.

גידי קלמן, תושב שדה בעז, מספר שכילד תמיד הרגיש החמצה שלא היה חלק מדור תש"ח ולא היה שותף להקמת המדינה. "היום כשהגעתי הנה, הבנתי שאנחנו עדיין במלחמת העצמאות. שבחרנו במשימה לאומית שעד היום ברור לי שהיא טובה וחשובה, אבל שמנו בצד את הקטע האישי, את החלומות שלנו, לכמה עשרות שנים כי עכשיו אין זמן לזה, עכשיו מקימים מדינה. ממש כמו בתש"ח. רק מהפליירים שפוזרו על הרצפה, שכל אחד מספר על קמפיין אחר שנולד מסכנה אחרת, אפשר לצייר את הילדות שלנו, שהיתה שיגעון מוחלט. לא באתי ממשפחה ימנית ולא גדלתי בשטחים, אבל בשלב מסוים בחרתי להיות חייל של אידיאולוגיה שאני מאמין בה מאוד".

מסיבה ביטחונית

בדרכים שסמרו מאימה ומדם
דן מספר בדיחות שחורות,
והדרך נפקחת לאורך
נו מה תעשה, תעצור?

אבל המופע לא מדבר רק על שכול, הפגנות ומתח ביטחוני. יש בו גם חדר שהתחפש לסלון משנות ה־80 בהתנחלויות, ובו טקסטים אידיאולוגיים, עיתוני "נקודה" ותמונות ישנות שמעלות בצופה נוסטלגיה מתוקה. שחקן מסתובב עם בובה גדולה על זרועו, שנראית כמו המתנחל הפלקטי של שנות ה־80: חולצה משובצת מרושלת, כיפה סרוגה ושפם ענקי. הוא מדבר ככרוז בהפגנה, צועק סיסמאות, מספר שיש עשרות אוטובוסים בדרכם לכיכר ובכל כמה דקות מזמין את הקהל הקדוש להתפלל מנחה. מזל שהוא כאן, הוא עוזר לפרוק בצחוק משחרר את המתח שמקשה על הנשימה.

באוטובוס ממוגן ירי שהובא למקום, שלוש נשים מעלות מופעי "ספוקן וורד" נוקבים, כואבים. "בין ביתוניה לדולב הרגל על דוושת הגז קלה, ההדק על נצרת אקדח רכה ומבטיחה, פה הארץ המובטחת שלנו, לא שלך. בדרכים שסמרו מאימה ומדם דן מספר בדיחות שחורות, והדרך נפקחת לאורך נו מה תעשה, תעצור? המזגן מזייף, אני פותחת חלון. עשן סיגריות עולה בין האצבעות, ואיה השה לעולה שואל אלוהים. זה שעושה שלום במרומיו, נו גם כן, חכם גדול", מדקלמת בתאל קולמן, אמנית ועיתונאית "מקור ראשון", משדה בעז.

"אידיוט מי שחושב שזה מתחיל ונגמר במחסומים. בשבוע שעבר בצפון עם הילדים. לכל מצפור פאקינג בגליל יש אבן ועליה חרוטים שמות. כאן לחמו זה וזה וכו' וכו'. כבר יבשו עינינו מדמעות וכל השיט. את צל ההרים אני רואה כאנשים, לא סתם, לא סתם. הרי לכל מעיין יש שם שנתן לו אלוהים ונתנה לנו נביעתו ונתנו לו נרצחיו".

"זה לא מופע שאתה פסיבי בתוכו", מסבירה תחיה גודינגר (42), נשואה ואם ל־5, אישה יוצרת, מנהלת מרכז האמנים בתקוע ומנהלת אמנותית של "הדף". "הוא לוקח את הסיפור שלך והופך את זה למופע. האמנים מכינים מצע, אבל רוב העבודות נוצרות מתוך האינטראקציה עם הקהל ומתהוות בלייב. המופע הזה הוא הסיפור של כולנו. ועוד דבר: פייסבוק מטרגטים אותנו כי זה פוליטי, אבל זה לא פוליטי בכלל. חלק ממה שמאפשר לנו לעשות את זה, זאת העובדה שאנחנו יכולים להיות גם חלק מההפגנה וגם להסתכל עליה מבחוץ".

בחדר חשוך בונה האמן חובב לנדוי פסל סאונד, ושמו "ישכח". אנשים מהקהל אומרים למיקרופון מילים או משפטים קצרים בתגובה לשאלות טריגר. לנדוי מסמפל את חומר הגלם ויוצר ממנו רצועת סאונד ייחודית לאירוע, שנשלחת למשתתפים בסופו. "אני רוצה שאנשים ירגישו שזו היצירה שלהם, שיש להם חלק בה. אתה לא צריך להיות אמן בשביל להיות חלק ממעשה אמנותי. יש לי רתיעה מאמנות פלצנית שלא נוגעת בי. את הרעיון להפקת האירוע בדרך זו אנחנו חייבים לאמנית אביטל וקסלר, שגם מייעצת לנו לאורך כל הדרך", אומרת גודינגר.

אתם לא מפחדים שזה ייצא מבולבל?
"לאנשים יש דרכים שונות להיטען, ליצור את החוסן שלהם. יש כאלה שנטענים במשמעות, יש בהומור, באמנות, באידיאולוגיה, באמונה, ואנחנו מנסים לגעת במנעד רחב של אפשרויות", מסבירה הסופרת דבורה זגורי (46), נשואה ואם ל־4, גם היא מנהלת אמנותית של המופע. "יש הרבה מדיומים והרבה רגשות. בתוך זה אנחנו עובדים מאוד קשה שאנשים לא יתבלבלו. אני לא מפחדת מכאוס, זה המרחב שבו נוצרת אמנות. אבל אנחנו מאוד מחזיקים את המסגרת".

איך אתם רוצים שהקהל ייצא מזה?
תחיה: "הייתי רוצה שאנשים ייצאו עם 'אה, סוף־סוף! מישהו נותן מקום לחוויה שלי, שאפילו אני בעצמי לא נתתי לה מקום'. עד היום היתה אופציה טיפולית או אופציה מדחיקה. כאן נפתחת עוד אפשרות. אני רוצה לשמוע הרבה אנחות רווחה כאלה".

יבואו אנשים ויגידו: מה נזכרתם? ויותר מזה, למה נזכרתם? מדובר בדברים ישנים שאנשים התגברו עליהם וממשיכים בחייהם. הם מתפקדים ופרודוקטיביים, ואתם ממציאים להם פוסט־טראומה.
"המרחבים הפגיעים בחיים שלך מנהלים אותך", תחיה עונה. "אתה יכול לתת לזה מקום ולהיות מודע לזה, ואתה יכול להדחיק - ואז זה מנהל אותך שלא לטובתך. אם אתה נותן לזה מקום אז המטען משתחרר ואפשר להתמיר אותו לכוח, לאנרגיה ולהתפתחות. אם זה לא מטופל - זה מחליש את המערכת. כל כך הרבה אנרגיה מבוזבזת על הגנות. בעיניי, אין ברירה. אני לא חושבת שזה פוסט־טראומה מומצאת".

"האמנות שנעשית בערב הזה היא מלכתחילה, היא לא תרפיה", אומרת דבורה. "יש לאמנות אפקט תרפויטי כמו שלאהבה יש אפקט כזה, אבל לא זאת הסיבה שאנשים מתאהבים. אבל לגבי הטראומה הזאת, אני לא חושבת שהיא נגמרה. ב"ה אנחנו בתקופה שקטה מבחינה ביטחונית, אבל האדמה כאן סדוקה וכל רעידה קלה יושבת על שבר יותר גדול. כשילד לא חוזר הביתה בזמן בהתנחלות, זה לא כמו שהוא מאחר לחזור בנתניה למשל, כי כאן האפשרות לפיגוע ממשית ומוכרת יותר. כל הזמן הטראומה רוחשת בעדינות מתחת לפני השטח. מה גם שביישוב אם קורה משהו למישהו, מייד זה משפיע על כולם. כולנו רקמה אנושית וכו'. אם תיקחי אותו מספר אנשים בעיר זה פחות ישפיע עליהם, כי יש בניינים שבהם אפילו לא מכירים את כל הדיירים".

לרוב מי שחי פה יש טראומה

"אני חושב שלבחור לגעת בנושא, זאת בחירה שבאה מחוזק", אומר יטיב לויכטר (37), נשוי ואב לשניים, מפיק האירוע. "לכל אחד יש מטען, ועד היום קצת התעלמו ממנו. צריך להגיד: יש מטען והוא קיים. האם זה נכון לעשות את זה? אני לא יודע. מה שבטוח הוא שלרוב מי שחי ביו"ש יש טראומה קטנה".

"בשיווק של המופע הזה קיבלנו תגובות מדהימות", מספרת תחיה. "מישהו אמרה לי 'אני קולטת כמה מתח צבור לי בכל הגוף כשאני רק שומעת על הדבר הזה'. ובכל פעם שאני מסבירה למישהו על האירוע, יש הר געש שמתפרץ, ואין אחד שלא מספר על מה שהיה לו". "עשינו סדנת הכנה לאמנים, וכל הערב 'התבזבז' על הבעבוע הזה", מציינת דבורה, ותחיה מוסיפה: "הכי מצחיק זה שאחד האמנים אמר בפתח הסדנה שזה בכלל לא נושא שמעסיק אותו, ומאותו רגע הוא לא הפסיק לספר על אירועים, מחשבות, פחדים ושאלות. ממש לא מעסיק...".

אפיק מספר שבמפגש הזה האמנים העלו חוויות ילדות דומות של פחד תמידי של ילדים שחוששים שימותו מחר, או שאבא שלהם ימות. סיפורים על הסעות יומיות לבית הספר שנרגמות באבנים או הכאוס של ההפגנות. גם אפיק עצמו חווה את כל אלה ויותר: דודו ובן דודו נרצחו בדרך ליישוב עפרה שבו גדל, והוא נזכר במה שהותיר בו האירוע: "אמרתי לעצמי שאחרי הצבא אני עף מפה ולא חוזר אף פעם. אני צריך לברוח מהמרחב הזה שמתים בו אנשים". הוא מקטלג את רצח רבין כחלק מהטראומה של הציבור, הן בשל הרצח עצמו והן בעקבות ההאשמה והבושה שנלוו לו. "יש ב'הדף' הזמנה לכל אלו שהדחיקו, לעבד את החוויה הילדית שלהם. נופלים כאן חללים - גם חללי הלב וגם חללי הגוף - וצריך לדבר על זה".

יש לי סימפתיה להתנחלות

תחיה נולדה בירושלים, ובגיל שנה עברה משפחתה לקריית ארבע. בגיל עשר הם עברו שוב, הפעם לכוכב השחר שבבנימין, בדיוק בתחילת האינתיפאדה הראשונה, וכמעט בכל יום ספג אוטובוס התלמידים שבו נסעה לבית הספר אבנים. אמה נסעה באינתיפאדה השנייה בכל בוקר לעבודה לבושה בשכפ"צ, כמו רבים מתושבי יו"ש. יטיב גדל באלעזר שבגוש עציון, וחווה בילדותו מתח ביטחוני וטרור. דבורה, לעומתם, אינה מתנחלת, אבל גרה שנים בירושלים וחוותה שלושה פיגועים על בשרה. "אני זוכרת איך כמעט בכל יום היה בום, וכל הציפורים עפו יחד לשמיים, ואז יללת סירנות. ועדיין, המעבר שלי כאישה נשואה לתקוע, בקיץ של חטיפת הנערים, היה הלם מוחלט. זאת פשוט ארץ אחרת", היא מתארת.

"המערכת הפנים־מתנחלית לא נתנה לגיטימציה לכאב לפרוץ לתוכה, לשהות רגע ולהגיד שמאוד קשה מה שקורה לנו כאן", מסבירה תחיה. "מצד שני, היה גם חוסר לגיטימציה ציבורית. הציבור בישראל כאילו אמר לנו 'זבש"כם. באתם לגור כאן - תאכלו אותה. אתם הבאתם את זה על עצמכם, אם לא יכולים להתלונן, להתבכיין. גם ככה אתם עושים משהו שמגונה בעינינו'. כשהייתי נערה באולפנה בעפרה והיו אלף פיגועים, התשובה שלהם היתה שהרב אמר 'תעלו לאוטובוסים, הולכים להפגין'. יש פיגוע - בונים מאחז, בבחינת 'במותם ציוו לנו את החיים'. לא עצרו ודיברו על זה. לא הזמינו את כל בנות כיתה ט' לשיחת עיבוד כי אבא של חברה נרצח אתמול. אפילו המורות לא אמרו לעצמן 'רגע'. והרגע הזה קריטי".

"הפוסט־טראומה היא לא תמיד האירוע עצמו", מסביר יטיב. "יום אחד הייתי באוטובוס ממוגן ירי וירו עלינו. הגעתי לרב וסיפרתי לו, ושאלתי אותו אם אני צריך להגיד 'הגומל'. הוא ביטל אותי בכזה זלזול ואמר שהייתי באוטובוס ממוגן ירי, אז בכלל לא הייתי בסכנה. התגובה שלו היתה יותר קשה לי מהירי עצמו".

"מה שקורה כאן הערב זה בעצם ביטוי לא מילולי של הקשיים שחווה הציבור הזה", אומרת טליה לבנון, עובדת סוציאלית, מנהלת "הקואליציה הישראלית לטראומה", ארגון שקם לפני 20 שנה על רקע גל הפיגועים במטרה לספק רצף שירותים כמענה לחירום על רקע ביטחוני. הקואליציה היתה שותפה של משרד הבריאות ומשרד הרווחה בהקמת מרכזי החוסן, שהיום פועלים 12 מהם ברחבי הארץ. היא ומרכז החוסן שבגוש עציון, מילאו חלק מהותי ב"הדף", משלב הרעיון ועד למוצר הסופי. "העובדה שהרבה אנשים מבטאים יחד את הקשיים שהם סוחבים הרבה מאוד שנים, מאוד מחזקת אותם", היא מוסיפה. "היכולת להגיד 'יש לי קושי אבל אני מתפקד', זה בעצם החוסן. יש הרבה אנשים שחוו טראומות קשות ועדיין מתפקדים. זה לא אומר שלא קשה להם".

כמעט יום הזיכרון

"ביום הזיכרון אנחנו מתייחדים עם זכרם של מי שנפלו על הארץ הזאת", אומרת תחיה, "אבל היום, כמה ימים לפני יום הזיכרון, בחרנו לארגן אירוע שמבטא את 'יום הכמעט זיכרון'. החיים ביהודה שומרון ועזה תחת צל האינתיפאדות יצרו מציאויות שיש בהן לא מעט רגעי 'כמעט יום הזיכרון'. של אלה שירו עליהם ולא פגעו, שהצליחו להתחמק ממחסום אבנים. כולם היו יכולים להיות חלק ממעגל השכול, וזאת חרדה קיומית שלהם, שלנו. המתח התמידי של מה יכול היה לקרות נוכח ברבדים שונים של חיי היום־יום. באירוע הזה הבאנו נקודות מבט שונות המספרות את הסיפורים שלנו. העבודות נוצרו מתוך הזיכרונות והחוויות של מי שגדל בהתיישבויות מגיל צעיר, של מי שהגיע בבגרותו, של מי שבחר לא להגיע לערב הזה כי אין לו כוח להציף דברים, ושל מי שרק עכשיו אמר לעצמו 'וואי, יש מצב שנגע בי איזה הדף'".

אם אתם מתעסקים עם טראומה, למה לחזור הנה, לגור בפתח הר הגעש?
"אני מרשה לעצמנו לגור כאן כי זאת תקופה טובה", מודה דבורה. "זה לא ללב שלי לגור כאן עם שכפ"צים. כולנו חיים את הרגע, ובתקופה האחרונה לא נרצחו פה יותר מאשר בתל אביב או בעוטף עזה, ומרחבי יו"ש הם אחד מהמקומות היחידים שלא כוסו בשלמת בטון ומלט, והם משמרים את ימי ראשית ותכלית הארץ. כשנוסעים בכבישים כאן רואים את החומרים שמהם עשויה הארץ הזאת. אני לומדת עם הילדים עכשיו את מגילת רות ואני אומרת להם - תסתכלו מהחלון, זה בית לחם. יש כאן טרסות ועדרים, ואנחנו רואים איך חיים בצורה טבעית. אנשים חורשים פה עם מחרשה וחמור. זאת שאלה מצחיקה לשאול במדינת ישראל".