"כל חייל חייב לראות עצמו במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה", כתב ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון בספרו "יחוד ויעוד - דברים על בטחון ישראל".
"במקרה שאין לו הוראה ברורה, או שהמצב משתבש, עליו לראות עצמו כמפקד עליון", המשיך, "כמתכנן וכמבצע, בשכלו, תפיסתו ויוזמתו".
התפיסה הזו נחשפת היטב בתיק מפות משנת 1953, שהתגלה לפני שבועות ספורים - לגמרי במקרה. התיק נמצא בין שלל אלבומים ומסמכים בחדר האמבטיה האישי של "הזקן", בקומה השנייה בביתו התל־אביבי המשמש כיום כמשרדה של נלי מרקמן, מנכ"לית המקום שהפך למוסד ולמוזיאון וממוקם בשדרות הקרויות על שמו של ראש הממשלה הראשון בלב תל אביב.
בתיק נמצאות 19 מפות, הנחשפות כאן לראשונה ומתארות על פי אזורים את קרבות מלחמת העצמאות, החל מכ"ט בנובמבר 1947 ועד החתימה על הסכמי שביתות הנשק עם מדינות ערב, מינואר עד יולי 1949.
מי שמנתח את המפות הוא אלוף (מיל') ניצן אלון, שהיה בעברו מפקד פיקוד המרכז ומפקד סיירת מטכ"ל, ומשמש היום יו"ר המועצה הציבורית המנהלת את בית בן־גוריון.
"התחברתי לבית לפני שנתיים בערך, אחרי 35 שנות שירות בצה"ל", הוא מספר. "בצוואתו, בן־גוריון הוריש את הבית הזה למדינה, תוך כדי שהוא מגדיר את מטרות המקום כמוסד ממלכתי.
"לאחר מכן נחקק חוק ברוח הצוואה והוקם המוסד שמתנהל כאן היום, שמתוקצב ברובו על ידי המדינה ועוסק בהנחלת המורשת, בחינוך, במחקר ובעיון במסמכים ובספרייה הענקית כאן, שיש בה כ־20 אלף ספרים. הפעילויות החינוכיות כאן מיועדות לכלל הגילים".
"סיפור מרתק בכל פריט"
כשנכנסים לבית מהרחוב התל־אביבי השוקק בחוץ, נדמה שהזמן עמד מלכת. מהסלון המרוהט בצניעות, דרך הספרייה העצומה ועד המטבח וחדרי השינה הסגפניים כמעט של פולה ודוד בן־גוריון.
"אל תטעה", מחייך אלון, "ההיסטוריה של המקום הזה, שהיא חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, ממשיכה להתהוות. תיק המפות שהתגלה עכשיו הוא רק דוגמה אחת. כל הזמן מוצאים פה דברים חדשים, אוצרות היסטוריים של ממש, מפתק עם משמעות מדינית או פוליטית שנטמן בחולצה שתלויה בארון, דרך ספר עם הקדשה מצ'רצ'יל או הטלפון האדום המקורי, ועד מכתבים ואלבומים אישיים. יש כאן כל כך הרבה חומר, שייקח עוד תקופה ארוכה למפות ולחקור את כולו".
"בכל פריט בבית ניתן למצוא סיפור מרתק על דוד בן־גוריון, המנהיג ואיש המשפחה", מוסיפה המנכ"לית מרקמן. "מפעם לפעם אנו מוצאים בבית דרישת שלום מהעבר ומגלים פריטים חדשים שחיכו לרגע הנכון שנמצא אותם. המפות של מלחמת יום העצמאות יוצגו לציבור הרחב בחודש הקרוב בבית בן־גוריון, הפתוח בכל ימות השבוע".
אחרי הסיור בבית אנחנו מתיישבים לצלול לסיבה שלשמה התכנסנו, תיק המפות שרגע לפני יום העצמאות ה־74 למדינה, שופך אור חדש על המלחמה.
"מדובר על 19 מפות, שמספרות באופן מפורט ומקיף, אולי כפי שלא סופר מעולם, את סיפור האירועים הצבאיים והקרבות של מלחמת העצמאות", מסביר אלון.
"בבסיס, או בתשתית, הן מפות בריטיות בקנה מידה של 1 ל־100 אלף שאיתן אגב גם עבדו בזמן אמת, כלומר במהלך המלחמה. עליהן שורטטו בעבודת יד קפדנית כ־1,500 מלבנים שכל אחד מהם מסמל קרב או אירוע במלחמת העצמאות. כל מלבן מתאר אירוע, ממבצע חטיבתי ועד פשיטה קטנה, היתקלות של שיירה או יציאה למארב.
"המלבנים צבועים בצבעים שונים ומסומנים בסימנים גרפיים כמו קווים אלכסוניים, המסמלים חטיבה או כוח אחר מהכוחות הלוחמים, למשל חטיבות הפלמ"ח השונות, לאחר מכן חטיבות צה"ל, ובאופן מפתיע מעט גם האצ"ל והלח"י.
"בתוך המלבן מצוין תאריך האירוע שהוא מציין, לצד סימנים המציינים למשל אם מדובר בקרב כיבוש או בקרב הגנה, אם המשימה הושגה במלואה או רק בחלקה, ואם מדובר כאמור בקרב גדול, בפשיטה או בהיתקלות, ואפילו בתפיסת מטוס או בהפגזה. מה שמתקבל הן מפות עמוסות במלבנים, המציירות לראשונה את תמונת הקרבות לאורך מלחמת העצמאות על פי האזורים השונים, מגבולות לבנון וסוריה בצפון ועד אילת ואל־עריש בדרום".
כאלוף לשעבר ששירת ברוב האזורים הללו, איך מרגיש להחזיק ביד תיק מפות כזה?
"מאוד מרגש למצוא דבר כזה. מעבר לעניין המקצועי בתיאורי הקרבות, מדובר בביטוי היסטורי חדש להתהוות של מדינת ישראל מכ"ט בנובמבר 1947 עד החתימה על הסכמי שביתת הנשק ב־1949, דרך יום הכרזת המדינה והשלבים השונים של המלחמה".
המפות, שמתארות את הקרבות הראשונים, עוברות דרך כל שלביה של מלחמת העצמאות, כולל השלב המכריע של הקמת המדינה, פלישת צבאות ערב והשינויים שחלו בעקבותיה באופן תפיסת המלחמה של צה"ל.
"אפשר לראות כאן גם השפעה של בן־גוריון", אומר אלון, "למשל דרך החלטות תפיסתיות של הסתכלות קדימה או הבנתו שבאיזשהו שלב תיגמר 'מלחמת המיליציות', ומקרבות בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית - יש להתכונן לפלישה של צבאות ערב.
"בהתחלה יש לקרבות מאפיינים מיליציוניים ומקומיים, ורואים את זה היטב גם דרך המענה של צה"ל, למשל עם התגבורות הקטנות לכל יישוב שנלחם בנפרד על חייו, שהיו תגבורות שבוצעו בשיטת השיירות. בשלב מסוים קרה משבר השיירות, הרבה בגלל אסון שיירת הל"ה בלילה שבין 15 ל־16 בינואר 1948, וגם בהמשך, כשראו שלא מצליחים להעביר את השיירות ליעדים הרצויים, קרי היישובים הנצורים, וסופגים עוד ועוד אבידות קשות.
"במארס 1948 אפשר לראות את שינוי הגישה של ישראל ושל צה"ל ואת המעבר לגישה התקפית יותר. זה ניכר במבצע נחשון למשל, שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים, החל בלילה שבין 5 ל־6 באפריל 1948, ומסמל את המפנה שחל במלחמה לטובת ישראל.
"במבצע הזה צה"ל עובר לאסטרטגיה שהיא לא רק הגנתית, אלא גם כזו של ריכוז כוח ושל מתקפות יזומות לצורך הגנת יעדים אופרטיביים. זהו המבצע הראשון בסדר גודל חטיבתי, שהיו בו אפילו מאפיינים על־חטיבתיים. צה"ל אומר בעצם 'אוקיי, לא נילחם עכשיו רק על הכביש הספציפי הזה כדי שתוכל לעבור בו שיירה, אלא נארגן כוח על־חטיבתי שיודע לתפוס שטח ומשלטים ולנהל קרבות בהקשר גדול יותר'.
"בהקשרים האלה, המפות הללו הן ממש אוצר בלום שנובע גם מההבנה של הטופוגרפיה והגיאוגרפיה, וגם בדיעבד, כשיש לנו כבר היכרות עם הקרבות של מלחמת העצמאות. עכשיו אפשר ללמוד דרכן על ההתהוות של סוגי הקרבות השונים, כמו גם על הקמת היחידות השונות ובעצם על בניית צה"ל.
"קח למשל את חטיבת יפתח. בהתחלה היא פועלת בצפון ואחר כך, בשלבים המתקדמים, עם ריכוזי המאמץ והפעילות העל־חטיבתית, היא יורדת לדרום ולוקחת חלק בריכוז המאמץ מול הצבא המצרי ובפריצת המצור על הנגב. כך אפשר להבין את התפתחות המלחמה, את השינויים בסדרי הכוחות ובסופו של דבר גם איך התעצבו גבולות המדינה".
קרבות גורליים
על ספר המפות כתובה הקדשה מלשכת סגן הרמטכ"ל, שבשנת 1953 היה משה דיין, אולם לא ברור אם הוצאתו בעותק אחד ומסירתו לידי בן־גוריון היתה יוזמה של דיין עצמו, או אולי של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שאנשיה הפיקו ושרטטו את המפות.
"התיק הזה ניתן לבן־גוריון ארבע או כמעט חמש שנים אחרי המלחמה", מסביר אלון, "ואני מניח שבאיזשהו שלב במחלקת היסטוריה עשו סדר והחליטו להקדיש לו את זה. יש כאן עבודת נמלים שלקחה יותר מיום אחד. בסוף, מפורטים כאן 1,500 קרבות שמשתרעים על יותר משנה. זו מלחמה גורלית עם 6,000 הרוגים, שעיצבה את המדינה ואת גבולותיה, אז אין ספק שמדובר בעבודה ראויה".
באופן מפתיע בהתייחס לתקופה שבה הופקו המפות, אם כי בראייה היסטורית־עכשווית באופן מתבקש לחלוטין, יש במפות התייחסות לאצ"ל וללח"י - שכידוע היו ארגונים שנויים במחלוקת ואף שנואים בעיני חלקים ביישוב היהודי בימים שלפני ואחרי קום המדינה.
"בהקשר למחתרות, אנחנו רואים במפות שני שלבים, ששניהם מתאימים לתפיסת הממלכתיות של בן־גוריון", מסביר אלון.
"יש כאן גם הכרה בעצם קיומן של המחתרות, עניין לא טריוויאלי שמקבל ביטוי דרך ציון קרבות ואירועים שבהם הן פעלו עצמאית, למשל בכיבוש יפו, ויש גם את השלב שאחרי פירוק המחתרות - כולל פירוק הפלמ"ח, מה שכידוע לא עבר בקלות מבחינה פוליטית, לצד קבלת אנשי הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י לכוח האחד והיחיד שמוקם, צה"ל.
"תפיסת הממלכתיות של בן־גוריון אומרת שגמרנו פרק אחד, ומעכשיו יש נשק אחד. למעשה, המפות מתאימות לתפיסה של בן־גוריון פעמיים, גם במובן של עצם קבלת הקיום של המחתרות, וגם במובן שהן הופכות לחלק מצה"ל".
"להילחם בלי כלום מאחור"
לצד המלבנים המציינים ניצחונות והישגים, לא מעט מלבנים מראים קרבות או אירועים שהסתיימו בכישלון. "דיברנו למשל על שיירת הל"ה", אומר אלון, "אז בסוף זה אירוע שנגמר בכישלון גדול. המשימה לא הושגה ו־35 מטובי בנינו נהרגו. יש פה מאות קרבות כאלה ואחרים שהסתיימו לא כפי שהיו צריכים מבחינתנו, פשיטה שלא הצליחה, כיבוש שנהדף ועוד.
"עם זאת, בקריאה בין השורות ובין הסימנים הטקטיים, אפשר לראות איך צה"ל מתהווה מקרבות ומאירועים קטנים יותר לכוח גדול, שאומר 'אני לא מקצר קווים ואני זה שמגן על כל יישוב'. לאט־לאט אתה רואה את ההתפתחות הזו, למשל דרך מפה של הקרבות בדרום והכניסה לאל־עריש בסיני לקראת סוף המלחמה. שם, יגאל אלון מנהל מערכה שאפילו במונחים היום היא מאוד מרשימה בראייה של קרב רב־זרועי, במיוחד כשהוא עושה את זה ממש יש מאין.
"אלון מפעיל יכולות של כוח יבשתי, פתיחת מנחתים, אספקה מוטסת של נשק, תנועה לאום רשרש שהפכה לאילת בשני צירים עיקריים עם שני מאמצים עיקריים, ועוד. יש כאן התפתחות מאוד מרשימה ביכולות המבצעיות, וגם בתפיסה האופרטיבית.
"אפשר להבין מהמפות גם את ההסתכלות האסטרטגית של בן־גוריון ברמה המדינית, שקושרת את בניין הכוח לגדול ומשמעותי יותר, לצד ההתנהלות של צמרת צה"ל, יגאל ידין ואחרים במטכ"ל, שמעצבים את התפיסה הזו למציאות ובונים כוח תוך כדי לחימה. קח למשל את בניית חיל האוויר, שהורכב מכמה מטוסים בודדים וביצע תקיפה נגד הכוחות המצריים בגשר עד הלום.
"עוד דוגמה היא התבוננות במפה של אזור רמלה, שכחלק מההגנה או מהביסוס וההרחבה של הסרת האיום על תל אביב וגוש דן, יש בו קרוב ל־300 קרבות.
"מצירוף הקרבות הללו אפשר לראות איך האירועים הטקטיים מתחברים לתמונה אסטרטגית של הסרת האיום מעל תל אביב וגוש דן, דרך הכיבוש של רמלה ולוד כחלק מהיציאה של צה"ל מהגנה להתקפה, ועד הרחבת פרוזדור ירושלים. יש כאן הרבה עצים שמהם אפשר להבין את היער.
"דבר נוסף הוא קרבות עשרת הימים, אותם ימי קרבות שבין 8 ל־18 ביולי 1948, למעשה בין ההפוגה הראשונה להפוגה השנייה במלחמה. בקרבות הללו רואים במפות שלצה"ל יש הרבה יותר כוח, וזה קורה מתוך הבנה שאנחנו נלחמים בין הפסקות אש. פתאום מופיעים על המפות הרבה יותר מלבנים ורואים שישראל מבינה שעליה לתפוס את היוזמה בצורה נרחבת יותר".
רואים במפות ביטוי למתחים ולפוליטיקה בתהליך קבלת ההחלטות? הרי זה חלק מכל מלחמה.
"בהחלט היו מתחים ופוליטיקה, הרי אנחנו מכירים את הטענות הקשות על קיפוח, למשל במחסור בשליחת כוחות הגנה ליישובים שלא היו בתנועה הפוליטית ה'נכונה'. מלחמה היא דבר מאוד אמוציונלי ואפילו בשיא הקרבות רואים את האמוציות והמתחים, אבל בסוף אני חושב - ואפשר לראות את זה גם במפות - שיש איזו התעלות מעל הדבר הזה והבנה כללית, מבן־גוריון שמעצב אסטרטגית את המלחמה ועד מפקד הכיתה בשטח, של מה לעשות ומה לא לעשות".
מה למשל?
"למשל לוותר על כיבוש העיר העתיקה בירושלים, ומצד שני להשקיע השקעה אדירה בכיבוש הנגב, כולל הנעה של חטיבות מהצפון. זה נבע גם מרצון שיהיה שטח לעתיד, וגם מתוך הבנה שהצבא המצרי הוא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל בעת ההיא.
"אגב, חלק מההחלטות מצליחות וחלק לא. המלחמה מסתיימת הרי עם 'מותניים צרים' של המדינה באזור קלקיליה וכפר סבא או נתניה וטול כרם, אבל כן מצליחים לפתוח את הנגב ולהרחיב את פרוזדור ירושלים.
"גם את סיום המלחמה אפשר לראות במפות, כאשר בן־גוריון מחליט להפסיק להתקדם ולכבוש עוד שטחים ועושה הכרעה מדינית של קביעת גבולות המדינה ובחירה להפנות משאבים לעידוד ולקליטת עלייה.
"פן חשוב נוסף שנראה במפות הוא זה של הלוחמים והמפקדים בשטח. המח"טים במלחמת העצמאות הם עצמאיים מאוד, וזה חלק מתפיסת האחריות של המפקדים. כל מ"מ יודע שהוא צריך לבצע את משימתו, והמח"טים ממש מעצבים את הגזרות והמרחבים - ובסוף קובעים את גבולות המדינה. להיות מח"ט במלחמה הזו היה חובה וזכות לעצב את המרחב שבו אתה פועל".
כשהוא מדבר על הלוחמים בשטח, ניכרת בפניו של אלון התרגשות. "אבי נלחם במלחמת העצמאות בכמה גזרות", הוא מספר, "ודיברנו על כך כשהייתי כבר מח"ט בצה"ל. הוא אמר לי 'אתם לא תבינו אף פעם מה זה להילחם כשמאחוריך אין כלום, פשוט כלום. אתם היום לוחמים בידיעה שיש חילוץ, עתודה... לנו לא היה כלום. אם מפסידים, התוקפים יכולים לרוץ קדימה באין מפריע. זו באמת היתה התחושה, של מלחמת קיום, מלחמת אין ברירה, מלחמה על הבית. זה כך גם בהיבט המדיני וגם בתחושה של הלוחמים בגזרות השונות. מהחלטה אסטרטגית של בן־גוריון להכריז על הקמת המדינה, תוך כדי הבאה בחשבון של ההשלכות של זה בכל הרמות, עד התחושה של הלוחם או מפקד הכיתה בשטח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו