זה לא פשוט להקרין סדרה על ראשי ממשלה, חלקם מן העבר הרחוק, בפריים טיים. ערוץ עשר, או - כדי לדייק - מנכ"לו, יוסי ורשבסקי, החליט להמר. הוא השקיע מאמץ גדול בהפקת סדרת טלוויזיה ארוכה על ראשי ממשלה בישראל, שכוכבה האמיתי הוא רביב דרוקר, המראיין, המסביר, העורך.
ההימור התברר ככדאי. למרות שמדובר בסדרה דוקומנטרית, היא הפכה לסיפור הצלחה מביא "רייטינג". מתברר שהצופים מסוקרנים לדעת מי, באמת, הנהיג אותם, למי, באמת, הצביעו הם והוריהם, והאם מדובר באנשים ראויים, או שהכותרת "ראש הממשלה" סינוורה והסתירה את האמת המזהירה הרבה פחות. מבחינתי מדובר ב"אנטי מחיקון" של המדינה. דרוקר לא נמנע מלחלוק שבחים, כאשר זה נראה לו הוגן, אבל הוא מסיר, בלי שום סנטימנט, שכבה אחרי שכבה של איפור, ומציג את האנשים החשובים ביותר בישראל כפי שהיו.
הסדרה מציגה את מה שהם הסתירו כל עוד היו בחיים. את אהובותיו של בן־גוריון ואת מי שקנה עבורו את הספרים המרובים. את מחלת הסרטן של גולדה מאיר, את הדומיננטיות של מרים אשכול ואת אהבהביו של אשכול הצנוע והישיר כל כך. את קריסתו של רבין כרמטכ"ל, בימי ההמתנה המפורסמים שלפני מלחמת ששת הימים, קריסה שהוצגה, בלי שום בושה, על ידי רופאו, כ"הרעלת ניקוטין", ואת המאניה דיפרסיה של בגין, שמחלתו הוסתרה במשך חודשים ארוכים על ידי כל מקורביו, עד שהוא עצמו הכריז "איני יכול עוד"; את הימים הרבים שבילה בבתי חולים ואת היומן הריק שלו.
דרוקר חושף עד כמה מקריות היו ההחלטות ההיסטוריות, שעיצבו את חיינו עד היום: ההחלטה להגיע, במלחמת ששת הימים, לתעלת סואץ, שהתקבלה על ידי הפיקוד בשטח, בניגוד להנחיית שר הביטחון משה דיין; ההחלטה לפתוח חזית מול סוריה, באותה מלחמה, כתוצאה מלחץ חברי מפא"י בקיבוצי הצפון; והגעת צה"ל לביירות, במלחמת לבנון הראשונה, בניגוד להחלטות הממשלה ובניגוד להודעותיה. דיין "עובד" על אשכול, שרון "עובד" על בגין, קיסינג'ר "עובד" על גולדה. וכל כך מכמירת לב היא הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לעבוד על המנהיגים שלנו, "יודעי הכל".
מינוי עוקף מלחמה
הסדרה, שהפרק האחרון שלה ישודר בשבוע הקרוב ויעסוק בשמעון פרס, חושפת בלי כחל וסרק את חוסר ההתאמה של חלק מן האנשים החשובים הללו לתפקידיהם. גולדה מונתה לתפקיד רק משום שמפלגת העבודה לא רצתה להיכנס למלחמת עולם בין המועמדים הטבעיים הרבה יותר - משה דיין מרפ"י ויגאל אלון מ"אחדות העבודה". היא היתה כבר זקנה וחולה, מנותקת ממציאות שנות ה־70, היא זו שהכריזה ש"הפנתרים השחורים" לא נחמדים, הודיעה שאין עם פלשתיני, ודחתה, בזלזול, ב־1972 הצעה להסכם עם מצרים שהיה יכול לחסוך לנו את הנוראה במלחמות ישראל.
רבין היה כישלון בתקופת כהונתו הראשונה, בגין היה כישלון בתקופת כהונתו השנייה, ומתברר (לפחות עד לשעה שבה נכתבים הדברים) כי ההצלחה הגדולה היחידה שלנו היתה דווקא האדם הראשון בסדרה: האיש המצחיק הזה, עם הקול המנסר, הקומה הנמוכה, השיער הלבן שנזקק מעט מאוד לתספורת והברט המגוחך שחבש לראשו כאשר נפגש עם חיילים.
"לעבוד" על ראשי ממשלה. משה דיין // צילום: אילן ברונר
רבים מן הדברים המוצגים בסדרה היו מה שנקרא "ידועים לכולם". כלומר: בסביבה הפרלמנטרית והתקשורתית ידעו משהו על כך. היו שמועות. היו חשדות. קשה "ליפול מן הכיסא". אבל בשום מקום זה לא הוצג בדרך כל כך חדה, ועם זאת - לא מרושעת, הנזהרת מרכילות לשמה. דברי תא"ל (מיל') עזריאל נבו, המביעים חרטה על הסתרת מצבו האמיתי של בגין בפני הציבור, היו, בעיניי, השיא של חשיפת האמת בדיעבד.
האישה שמאחוריו
לוי אשכול הפתיע אותי בסדרה. זהו ראש הממשלה היחיד שמעולם לא פגשתי בו אבל מרחוק חיבבתי אותו כמישהו שהביא לארצנו את הנורמליות, לאחר הסיסמאות של בן־גוריון והעברית הקריינית של שרת. אשכול, בעיניי, היה סמל לנורמליות, לרוח טובה. אהבתי את הנונשלנטיות שבה איפשר להעלות ארצה את עצמות ז'בוטינסקי, את הדיבור הישיר שלו (חוץ מן הגמגום ההוא בנאום לרדיו, שבו הוא תפס אותי, נדהם, במדבר צין, עם טרנזיסטור מצ'וקמק), את ההיגיון הבריא, את חוש ההומור ואת העובדה שהוא האיש שבנה, במידה רבה, את ישראל המודרנית של שנות ה־60, האהובה עלי.
דרוקר סדק בי את הדימוי הזה. אשכול שלו הוא נחמד וחלש, שאשתו הצעירה מנהלת כמעט כל צעד שלו, המתקשה מאוד להחליט והמאבד את דרכו כאשר לידו עומד גנרל עם רטייה, המחליט עבורו אם הממשלה תצא למלחמה עם סוריה או אם להיכנס לעיר העתיקה בירושלים, ואשר אינו מסוגל להשתמש בתמיכה הפוליטית העצומה שהיתה אז למפלגת השלטון כדי להכריע את גורלה של ישראל לפני הסיפוחים וההתנחלויות, למרות שדיבר באופן ברור על השאלה הדמוגרפית ועל סכנת אובדן הרוב היהודי. אם מוסיפים לכך את "המיתון" המופרז שספיר והוא הביאו עלינו ב־1966, מתבהרת תמונה פחות מזהירה של האיש החביב הזה.
לצמצם שגיאות
הסדרה של דרוקר מעלה הרהורים רבים גם אצל מי שבילו חלק ניכר מחייהם בחדרים ההם בירושלים. ראשית - המנהיגים, גם הצנועים שבהם, משתדלים ליצור תדמית של אנשים אחרים. לרובם יש שלדים בארון, והם אינם ממהרים להציג אותם. חשוב לחשוף זאת עוד כשהם נמצאים בתפקיד, ולא רק כשאינם בחיים. אחרי הכל - הם קובעים את גורלנו במידה רבה.
שנית - נכון שחברי המעגלים האינטימיים בממשלה, ובעיקר ראש הממשלה, הם בעלי מידע רב יותר מזה שיש לציבור הרחב, אבל העובדה שיש בידיהם מידע אינה אומרת שהם יודעים כיצד להשתמש בו לטובת הציבור. חשוב ליטול עם קורט מלח את הכרזותיהם של המנהיגים ("טוב שארם א־שייח' משלום", "אין עם פלשתיני", "אין פרטנר").
ושלישית - מזל שראש הממשלה איננו פועל לבדו. שרים בממשלה, חברי הכנסת, השופטים, העיתונאים ואחרים מסוגלים לאזן אותו, להעיר לו, להביא לשינוי דעתו. מישהו יכול לכנות זאת "בעיית משילות". אחר יאמר שרק כך אפשר לצמצם את שגיאותיו של העומד בצמרת. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
