רצח העם הארמני, בשנים 1918-1915, התאפיין בצעדות מוות, במעשי טבח המוניים ובפעולות גירוש רחבות היקף שביצעו הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית. הממשלה העות'מאנית הקימה 25 מחנות ריכוז עבור הארמנים ששרדו את צעדות הגירוש. הם מוקמו לאורך האזור שמוכר כיום כגבולות של טורקיה עם עיראק וסוריה.
"השיטה הקצרה ביותר להיפטר מהנשים ומהילדים שהיו מרוכזים במחנות השונים היתה לשרוף אותם", כתבו לימים עדים בתצהירים שהגישו. הקונסולים של ארה"ב ואיטליה תיארו כיצד הוטבעו בים השחור עשרות אלפי ארמנים, ובהם נשים וילדים.
איתן בלקינד, איש מחתרת ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, צפה בבעתה בכ־5,000 ארמנים שנקשרו יד אל יד והועלו באש באמצעות טבעת קוצים שהקיפה אותם, "צרחות האומללים והלהבות עלו יחדיו לשמיים", רשם בלקינד. שני רופאים מהעיר טרבזון העידו שילדים ארמנים הומתו בגז רעיל במבנה ששימש בית ספר. מאות חוקרים הסכימו לאורך השנים כי רצח העם הארמני אכן התרחש, אבל הטורקים מתעקשים עד היום שמדובר ב"טרגדיה" או ב"מלחמת אזרחים", אך לא ברצח עם.
30 מדינות הכירו באופן רשמי באירועים הללו כרצח עם ובהן רוסיה, גרמניה, איטליה, צ'כיה, דנמרק, ברזיל, צרפת ולמרבה האבסורד - אפילו סוריה. גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני שבו הושמדו על ידי הטורקים בין 1.2 ל־1.5 מיליון ארמנים. מדינת ישראל, לעומת זאת, נמנעת עד עצם היום הזה מהכרה פורמלית ברצח העם הזה, שלפחות על פי חלק מהחוקרים התרחש כחלק ממדיניות ואידיאולוגיה מתוכננת של העות'מאנים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים.
אפילו השתלחויותיו של ארדואן בישראל והידרדרות מערכת היחסים עם טורקיה בשנים האחרונות, לא הביאו לשינוי במדיניות הישראלית. גם לא העובדה שהעם היהודי עצמו חווה את השואה הגדולה והאיומה.
רק השבוע נדחה הדיון בחוקים להכרה ברצח העם הארמני בוועדת השרים לענייני חקיקה. את החוקים הגישו הח"כים איציק שמולי מהמחנה הציוני ואמיר אוחנה מהליכוד, ומשרד החוץ הוא שהמליץ על דחיית הדיון בהם, "כדי שלא לסייע לנשיא הטורקי ארדואן בבחירות שיתקיימו בטורקיה ב־24 ביוני".
"היינו צריכים להיות הראשונים להכיר ברצח העם הארמני". פרופ' אסא כשר // צילום: אריק סולטן
אלא שההימנעות הישראלית מהכרה ברצח העם הארמני אינה עניין טקטי. כבר עשרות בשנים שישראל נמנעת מלהכיר ברצח העם הזה, בשל מה שמוגדר "אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל", ורצון "לשמר את מערכת היחסים והקשרים עם מעצמה אזורית כטורקיה".
בקונפליקט המובהק הזה, שבין מוסר ואינטרסים, גברו עד היום האינטרסים. במערכת החינוך הישראלית מקפידים עד היום להשתמש במושגים כמו "טרגדיה" או "פוגרום" בהקשר הארמני, ונמנעים משימוש במינוח "שואה" או "ג'נוסייד". משרד החינוך גנז בעבר תוכנית לימודים על השמדת עם במאה ה־20 שכתב פרופ' יאיר אורון, מכיוון שאחד מפרקיה עסק ב"ג'נוסייד הארמני". אורון, אגב, היה האיש שחקר ואיתר את דברי היטלר לקציני הס"ס, ערב שואת העם היהודי באוגוסט 39', כאשר שאל אותם: "מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים?"
בעבר נכנעה הטלוויזיה הישראלית ללחצי משרד החוץ ונמנעה מלשדר את סרטו התיעודי של תיאודור באגושיאן "מסע לארמניה". בפעם אחרת צונזר טקסט מפורש מדי, שהכינה נעמי נלבדיאן להקראה בטקס הדלקת אחת המשואות בהר הרצל, שהזכיר את "השואה הארמנית". בפעם אחרת אפילו פנה שמעון פרס, בעת שכיהן כשר חוץ, לליגה נגד השמצה, והפציר בה למתן את החלטת הארגון שקבעה קטגורית שטבח הארמנים היה רצח עם. כשטורקיה ביטלה כמה עסקאות נשק עם צרפת, לאחר שזו הכירה ברצח העם הארמני, זכתה בהן למרבה המבוכה דווקא ישראל, שהקפידה להימנע מהכרה כזו.
"לא מתוך סגירת חשבון"
הפילוסוף פרופ' אסא כשר, שעוסק בסוגיות של מוסר, לחימה ומדיניות, ואף היה שותף לחיבור הקוד האתי של צה"ל, סבור שהמועד הנוכחי אינו מתאים להכרה ברצח העם הארמני. "הדבר דומה למי שחובש מסכה מוסרית על פנים לא מוסריות", אומר כשר, "הכרה ברגע כזה, באצטלה מוסרית כביכול, ממש אינה משכנעת. הרי ברור לכל שאיננו מתכוונים למוסר, אלא לסגירת חשבון עם ארדואן בעיתוי שבו המריבה עימו נמצאת בשיא".
כשר תומך, עם זאת, בכך שישראל תכיר ברצח העם הארמני בעיתוי אחר, שמנותק ממערכת היחסים הקשה הנוכחית עם טורקיה. "אנו היינו צריכים להיות הראשונים להכיר ברצח העם הארמני", הוא אומר, "היה עלינו לעשות זאת מזמן; להתנגד באופן נחרץ לכל סיפור שעולה ממנו אבק של השמדת עם. אנו נוטים לדבר על השואה כאירוע יחידי. לא נכון לנהוג כך. השמדת עם היא השמדת עם. בשל לחץ טורקי נמנענו מהכרה ברצח העם הארמני. זו תקלה קשה. היינו צריכים להוביל את המערכה להכרה הזו, ולדעת שיש מחירים, אבל שבסופו של דבר השכר מצדיק את הנזק".
מה השכר?
"השכר הוא שאנו כמדינה מביטים בראי, ורואים מולנו ישות מדינית שמכבדת את כבוד האדם, בלי גמגומים ובלי חשבונות, כפי שצריך. לאורך שנים אנו זועמים ובצדק על בעלות הברית שלא נקפו אצבע, לא בדיבור, וודאי שלא במעשה, מול השמדת העם היהודי. זה היה בלתי נסבל, ואנו איננו רשאים לשתף פעולה עם דברים בלתי נסבלים ובלתי מוסריים שכאלה, גם כשאין מדובר בנו. אין אינטרס שמצדיק התעלמות מהחובה לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם. טורקיה לא תשמח - אז היא לא תשמח. צריך למצוא את ההזדמנות הנכונה לעשות זאת".
פרופ' אפרים ענבר, מייסד מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים וכיום נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, מסויג מ"ההשקפה המוסרית" ביחסים בינלאומיים. "אנחנו חיים במציאות בינלאומית קשה. לא כולם נחמדים וצריך לעבוד עם מה שיש, לא להתעסק עם ההיסטוריה. תמיד צריך להשתדל להיות מוסריים, אבל האינטרס הלאומי הוא שקובע. ארדואן בא, וארדואן ילך בשלב כלשהו, וטורקיה תישאר מעצמה אזורית ומדינה שמאוד חשוב לנו לשמור על קשר עימה.
"אני לא מבין את הגחמה הזאת", אומר ענבר, "יש לנו היום יחסים מצוינים עם הגרמנים למרות העבר הנאצי של המדינה הזאת, והתגברנו על כל העכבות, כי גרמניה יכולה לעשות דברים בשבילנו. מוסר זה טריטוריה שונה, וכך גם בעניין הטורקי, מה עוד שהיום ארמניה - אם מישהו שכח - היא חברה ובעלת ברית של האיראנים. הכנסת אינה צריכה לעסוק בשואה הארמנית. מה שחשוב יותר הם האינטרסים שלנו בטורקיה".
נשק תמורת נפט
ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, ממרכז דיין באוניברסיטת ת"א, מונה חלק מהאינטרסים של ישראל ביחסיה עם טורקיה. "נפח המסחר בין המדינות עומד על היקף של 4.2 מיליארד דולר", מסביר ינרוג'ק, "בנוסף, יש שמיים פתוחים מעל טורקיה שמאפשרים לנו טיסות קצרות ליעדים כמו רוסיה והמזרח הרחוק; תוכנית שטרם מומשה להעברת גז טבעי מקידוחי לוויתן ותמר לטורקיה ומשם לאירופה; וגם עניין אזרבייג'ן, שישראל מספקת לה נשק במלחמה שלה מול ארמניה על חבל נגורנו־קרבאך".
סיפור אזרבייג'ן דורש ביאור: לפי פרסומים זרים - אזרבייג'ן קונה מישראל נשק, מערכות הגנה אוויריות ומטוסים ללא טייס. ישראל מקבלת בתמורה נפט אזרבייג'ני רב, באמצעות צינור שעובר דרך טורקיה וגאורגיה. שורשי הסכסוך על חבל נגורנו־קרבאך מרחיקים שנים רבות ליריבות בין הארמנים הנוצרים לבין האזרחים המוסלמים באזרבייג'ן. התפרקות בריה"מ הותירה בתוך שטחה הריבוני של אזרבייג'ן אזור עם רוב ארמני, שמבקש להצטרף לארמניה. אזרבייג'ן המוסלמית, שמקיימת קשרים טובים עם ישראל, היא גם שכנה של איראן - האויבת הגדולה של ישראל. ככל שהיחסים עם טורקיה מידרדרים, גדלה חשיבות אזרבייג'ן לישראל. לפי פרסומים שונים, שתי המדינות מקיימות ביניהן קשרי מודיעין הדוקים.
"מבחינת השפה וההתנהגות", מסביר ינרוג'ק, "האזרים הם טורקים. ברגע שנכיר ברצח העם הארמני - נפגע גם בהם. הם רואים בכך השמצה. הגרסה שלהם, ממש כמו הגרסה של הטורקים, היא שהיתה מלחמה: הארמנים רצו עצמאות, היו להם כנופיות. הם הרגו אותנו - ואנחנו הרגנו אותם. זה הנרטיב הטורקי והאזרבייג'ני. לכן הכרה ברצח העם הארמני תפגע גם ביחסים שלנו עם אזרבייג'ן".
עדויות מצמררות. ארמנים מגורשים בזמן מלחמת העולם הראשונה
ד"ר ינרוג'ק סבור שכל עוד טורקיה אינה מנתקת את היחסים עם ישראל - על ישראל לדבוק באינטרס הביטחוני והלאומי ולשמור על היחסים עם טורקיה מכל משמר. הוא מציע לישראל שלא לבחון כל העת את טיב היחסים עם הטורקים וארדואן, ולהסתפק בשימור היחסים עימה בדומה לדרך שבה אנו מסתפקים בשימור מערכות היחסים עם מצרים וירדן.
"טורקיה מבחינתנו אינה עוד מדינה כמו צרפת או יוון, אלא מדינה מוסלמית, וזה המזה"ת", הוא אומר, "כאן הכללים אחרים. אם נכיר ברצח העם הארמני - שאיני מכחיש אותו - נהפוך את כל הטורקים שלא שונאים אותנו - ויש הרבה כאלה - לשונאים מובהקים שלנו".
היכן נמצאת יהדות טורקיה בסיפור הזה?
"הם שלחו מכתב לכנסת כדי לחסום את המהלך של ההכרה ברצח העם הארמני. זה כאב ראש גדול מאוד מבחינת הקהילה היהודית שם, שמונה כ־13 אלף נפש".
"מה עם סוריה? ואפריקה?"
יאיר צבן היה השר הראשון בממשלות ישראל שמרד בהחלטות הממשלה והגיע כבר לפני 23 שנה לטקסי יום הזיכרון לרצח העם הארמני. צבן, כיום בן 87, מזדעזע עדיין משרבוב המילה "אינטרסים" כטענת נגד להכרה ישראלית אפשרית ברצח העם הארמני.
"האם כה מהר נשתכחה מאיתנו העובדה שטענת האינטרסים ליוותה אותנו בימים השחורים ביותר של הנאציזם, כאשר התחננו לעזרה, והסבירו לנו שאינטרסים כאלה ואחרים אינם מאפשרים להיענות לזעקתנו?" שואל צבן, "כיצד נישא פנינו לחסידי אומות העולם ולצאצאיהם, שלהם היו ממש אינטרסים קיומיים, ישירים, שלא להסתיר יהודים ולהצילם, והם העדיפו את המצפון על פני האינטרס הקיומי שלהם?"
צבן חוזר אל דברים שאמר בנימין נתניהו כסגן שר חוץ בעניין רצח העם הארמני, ב־8 בנובמבר 1989. "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה", הוא מצטט את נתניהו של פעם, "ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הן מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".
לחדול את השיעבוד לאינטרסים. יאיר צבן
צבן אף מתייחס למי שמתרעם על ההשוואה לשואת העם היהודי ואומר כי "ההשוואה חייבת להידחות בזעם רק במקרים שבהם היא מיועדת להפחית בחומרת נוראותה של השואה... גם מי שמעצים את ייחודה של השואה על פני מקרים אחרים של רצח עם אינו פטור מהשאלה: נניח שכך. מה זה אומר באשר ליחסך למקרים אחרים של רצח עם?
האם כבן לעם שעבר את הפרשה החמורה ביותר של רצח עם, יש לך הנחה כלשהי בהתייחסות לרצח עם אחר, ואולי להפך - דווקא ממך נתבעת גישה מחמירה יותר גם בהתייחסות אליו?" הוא מצטט משירו של נתן אלתרמן "אינטרסים", וקורא ל"חסידי הריאליזם הבריא" לחדול "לעבוד לפסילים הקרויים אינטרסים", כהגדרתו של המשורר.
אלא שפנחס אביבי, לשעבר שגריר ישראל בטורקיה, מזהיר מפני גישה מעין זו של צבן. "ארדואן הוא תופעה חולפת", מבהיר אביבי, "לפניו וגם אחריו נשאר העם הטורקי, והכרה שלנו ברצח העם הארמני פוגעת בציבור הזה. אם נעשה זאת עכשיו נפסיד פעמיים - גם כי ארדואן יגיב קשה ונצא ניזוקים, וגם כי הארמנים והעולם כלל לא יעריכו זאת מבחינה מוסרית, אלא יפרשו זאת כנקמנות ישראלית בארדואן על רקע המריבה עימו.
"להכיר עכשיו - זו זילות של הכרה בפשעים מהסוג הזה, כפי שזו זילות לדעתי לדבר, כפי שעושים כמה פוליטיקאים, על 'שואת' העם הארמני, כי את השואה שעברה עלינו אי אפשר להשוות לשום דבר אחר. אני גם לא מבין למה דווקא נתפסו לרצח העם הארמני לפני מאה שנה. מה עם רצח העם בסוריה, שמתרחש עכשיו? מה עם רצח עמים שלמים באפריקה בדורנו אנו?"
אביבי טוען כי מעל הכל, "שימור היחסים עם טורקיה חשוב לנו מאוד, היום ובכל תקופה אחרת. אנחנו שתי מדינות דמוקרטיות עם אינטרסים זהים. ביסוד הדברים - לשתינו, איראן גרעינית היא בעיה, לשתינו מה שקורה בסוריה היא סכנה בפתח הבית. יש לנו אינטרסים ביטחוניים שפוגשים לא פעם זה את זה, ויש לנו מערך יחסים כלכלי עמוק שלא נכון ולא כדאי לוותר עליו. חרם כלכלי או התרת עסקות יפגעו בשני הצדדים. גם בטורקים, אבל גם בישראלים. צריך לזכור זאת".
להנמיך ציפיות מול טורקיה. ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו