יש ענף שלם בעיתונות הבינלאומית העוסק בזכותן ויכולתן של ערים ומדינות לארח אירועי ספורט בינלאומיים. הוא כולל תסריטי אימים על אי־מוכנות המתקנים ותסריטי בלהות אחרים, במיוחד בשנים האחרונות, כשאירועים ניתנים למדינות מתפתחות כלכלית - ברזיל, רוסיה, דרום אפריקה, פולין ואוקראינה. במקרה של רוסיה, הפחדים נבעו ממהומות של חוליגנים, מהגרועים שיש, וגם מהמתיחות הקשה בין הקרמלין למערב. "חבל, הרבה אנגלים לא הגיעו לכאן דווקא כשהנבחרת שלנו טובה", אומרת לי סנדרה אחרי המשחק בין ספרד למרוקו. היא הגיעה עם חברה וילדיהם לרוסיה, וטרחה לציין כי התנדבה בקיבוץ דגניה לפני הרבה שנים - היא זוכרת שישראל לא כל כך טובה בכדורגל.
אז את מי שלא הגיע במחאה על זכויות הלהט"ב ברוסיה - אם יש אנשים כאלו - צריך לשבח. אבל מי שלא בא בגלל ששמע משר החוץ שלו גינויים כלפי הקרמלין, או שמע על גדודי חוליגנים המחכים לו לקרבות רחוב - יש לי המלצה: אפשר להוציא לפעמים את הראש מהאינטרנט או סתם לנסות להיזכר בכל תסריטי הזוועה שסיפרו לו לפני טורנירים קודמים. היכן האנשים שלא הגיעו לאצטדיונים באוקראינה ופולין? איפה חולי ה"זיקה" מהאולימפיאדה בריו? ומה עם קורבנות מכת הפשע שציפתה למבקרים במונדיאל דרום אפריקה? והספורטאים שנאלצו לפרוש, כי התחרו בתנאי זיהום האוויר בסין?
לחלופין, היכן העיתונאים המערבים שירימו את היד ויגידו - כתבנו שטויות. מיחזרנו סיפורים אינטרסנטיים. המציאות היא כמובן שלאוהדים זו חוויה של פעם בחיים. הם שרים ושותים ופוגשים אנשים מכל העולם. וכשהאוהד הרוסי הפטריוט הלאומן נתקל באוהד האנגלי, הוא מיישיר אליו מבט ואומר לו מפורשות: "קיין זה הסקורר הכי גדול שלכם, לפחות מאז ליניקר״.
בוחרים צד
ובארבעה ימים קיבלנו שני גמרים עולמיים, כי למונדיאל יש רבדים לאומיים עמוקים מאוד, רק שהם לא קשורים לארגון המשחקים. קלינינגרד, עיר גרמנית בשם קוניגסברג, מקום הולדתו של הפילוסוף עמנואל קאנט, היא מובלעת רוסית בין פולין לליטא. באופן מוזר - בניגוד לוולגורגרד (סטלינגרד) וסנט פטרבורג (לנינגרד) היא שמרה על שמה - על שם ביורוקרט קומוניסט. התיירות הרגילה שלה היא כמעט באופן בלבדי רוסים, שבאים לרצועת חוף מדהימה ביופייה של לשון חול לבן אל תוך הים הצפוני. מצוין למי שאוהב לטבול במים בטמפרטורת 14 מעלות.
העיר התייצבה לחלוטין מאחורי נבחרת סרביה, לקראת משחקה המכריע מול שווייץ. ניצחון לסרבים והם בשלב הבא. תוצאה אחרת - כפי שאכן התרחשה - שלחה את סרביה לקרב הישרדות כמעט חסר סיכוי מול ברזיל. הסיבות? אולי קרבה אתנית־סלבית. אולי קרבה דתית־אורתודוקסית. אולי אחוות עשירים פחות מול עשירים יותר. אולי המדינות הללו, שמרגישות שהעולם מחפש אותן ולא מכבד את רגשותיהן הלאומיים, התחברו. ״רא־סי־יה - סר־בי־יה״, צועקים ההמונים ביציע, שמתפוצץ מאושר כשאלכסנדר מיטרוביץ' מעלה את סרביה ליתרון בדקה החמישית.
הסרבים - שוד ושבר! - מערבבים פוליטיקה עם ספורט. הם קוראים קריאות בדבר שייכותה של קוסובו לסרביה, והשחקנים השוויצרים ממוצא אלבני או ממוצא יוגוסלבי - שזה רוב השחקנים השוויצרים - זוכים לשריקות בוז מיוחדות. שווייץ אוספת כדורגלנים כמו כסף זר, כמה מהמשובחים שלהם. אבל הקהל הסרבי לא יצחק אחרון.
כמעט נענש על פטריוטיות. שאקירי // צילום: רויטרס
קבוצתו תפסיד במגרש ותפסיד במגרש הפוליטי. את שער השוויון הנפלא כובש גרניט ג׳אקה - שחקן ממוצא אלבני־קוסוברי - בבעיטה פנטסטית מחוץ לרחבה. עכשיו הסרבים צריכים ניצחון והלחץ עליהם הוא לתקוף. כשהם לא זוכים לחסד של ערעור וידאו אחרי פנדל די ברור לטובתו של מיטרוביץ׳, הקהל שלהם זועם. חוץ מלקלוט אלבנים, שווייץ היא הבית של פיפ״א, וחשודה טבעית בעזרה ממסדית.
אבל ליופיו של הכדורגל יש אלמנט מרגיע. הסרבים יפסידו את המשחק משער של שרדאן שאקירי, קוסוברי גם הוא. יחד עם ג׳אקה הוא יחגוג את שער הניצחון בתנועת מחווה לנשר האלבני. פיפ"א אפילו איימה להרחיק את השניים. הכדורגל ששיחקו השוויצרים בחצי השעה האחרונה מנטרל את תחושת חוסר הצדק. הסרבים מודים בתשואות אדירות לנבחרתם שיורדת מנוצחת. אולי בסתר ליבם הם יודעים שגורל קוסובו, אם לא הוכרע כבר, לא באמת יוכרע על מגרש הכדורגל.
שירת המקופחים
האמת היא שחיכינו למשחק שני שקט יותר. אוהד הספורט אומר לעצמו, שמצד אחד עוד יום עבודה לספרד, בדרך למאבק על הגביע עצמו, בעוד מנגד מרוקו כבר בחוץ, אחרי הפסדים לאיראן ופורטוגל - מה כבר יכול להיות? אלפי מרוקאים, ממרוקו, מצרפת, מבלגיה, מספרד ומשאר אירופה, בשירה אדירה ודגלים, כובשים את מרכז קלינינגרד. ואם את הגביע העולמי הם כבר לא ייקחו, זו הזדמנות להציג את טענותיהם לעולם. את ההמנון ודגלי ספרד ומרוקו הפרושים במגרש הם מקבלים בשירת "שפיפ״א תזדיין". הם כועסים כי לא קיבלו ערעור וידאו לפנדל שהגיע להם מול פורטוגל וטוענים שהווידאו משרת רק את הנבחרות הגדולות. בנוסף, פיפ״א הצביעה שגביע העולם של 2026 יהיה (במשותף) בארה"ב, במקסיקו ובקנדה, אחרי שהן התמודדו על האירוח מול מרוקו. כשהמרוקאים שרים ״א־לה, מא־רה״, מכים בתופים, אתה לרגע רוצה מונדיאל שם. הרי עד 2026 בוודאי ישרור שלום, מרוקו זה קרוב ואיזו אווירה! אבל כל עוד המדינות הקטנות והמתפתחות ילחצו להגדלת המונדיאל - ב־2026 הוא ימנה כבר 48 נבחרות - הן יגדילו את סיכוייהן לשחק ויקטינו את סיכוייהן לאירוח.
בזמן שהמרוקאים מאוכזבים ביציעים, במגרש נותנת נבחרתם קרב שייזכר לדורות מול הסופרסטארים הספרדים. חאליד בוטייב מעניק למרוקו יתרון, לפני שאיסקו ישווה. הלחץ הספרדי גובה מאמצים עצומים מהמרוקאים, שמוצאים תעצומות נפש, מצילים כדור מקו השער - ותשע דקות לסיום יוסף אין־נסירי מחזיר להם את היתרון בנגיחה. תשע דקות מניצחון מפואר. האצטדיון בשירה אדירה. מעטי הספרדים רק מתפללים להימנע מהדחה מביכה, למרות שהם יודעים כי כוכבי נבחרתם כבר היו בעשרות מצבים מסובכים. ספרד מבצעת אז קרן קצרה, ובסיומה נוגח יאגו אספס את השוויון. המרוקאים עוד חוגגים את פסילת השער, אבל ערעור הווידאו הופך את ההחלטה. מרוקו מרוסקת.
עכשיו יהיה בלאגן, חושב הצופה הניטרלי. המרוקאים חשבו שפיפ"א תדפוק אותם והיא עשתה זאת. הם נראים מפחידים לפני שהם שואגים: "ספא־סי־בה, רא־סי־יה" (תודה לרוסיה) - ויוצאים לרקוד בעיר. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו