כשיודיע יו"ר הכנסת ביום רביעי הקרוב על נעילת מושב הקיץ ויציאת הכנסת לפגרה, יהיה זה הרגע שבו יוכל ראש הממשלה לסמן לעצמו את אחד ההישגים הגדולים שלו מבחינה פוליטית. צליחת המושב ללא קביעת מועד לבחירות ופיזור הכנסת היו תחזית שרק לפני חודשים בודדים - מעטים היו אלה שהסכימו להמר עליה. הכנסת תחזור אחרי החגים למה שנראה כמושבה האחרון שממנו תתפזר לבלי שוב, אחרי יותר מארבע שנים וסמוך מאוד למועד הבחירות המקורי.
אולם ההישג המשמעותי יותר של נתניהו הוא לא רק ההליכה לבחירות סמוך למועדן החוקי, אלא האופן שבו נכנס למערכת הבחירות. הליכוד בסקרים מוביל בפער שיריביו זקוקים ללא פחות מנס על מנת לגשר עליו. המחנה הציוני ויש עתיד מתקוטטים על הובלת המחנה הנגדי, אולם הם עושים זאת הרחק מאחור. כבר היום די ברור גם לאבי גבאי וגם ליאיר לפיד שהתחרות ביניהם היא על ראשות האופוזיציה, או לכל היותר על התיק הבכיר בממשלת נתניהו הבאה. נקודת פתיחה לא מי יודע מה למערכת הבחירות הקרובה, אבל נכון לעכשיו איש מהם לא הצליח לפצח את הנוסחה ולשבור את ה"בייס" הליכודי־הימני, ולהעביר קולות ממנו למחנה השמאל.
השנים האחרונות הוכיחו כי אם יש דמות במערכת הפוליטית המבינה היטב את נפש מצביעיה, הרי זה ראש הממשלה. נתניהו יודע לשמר את בסיס התמיכה בו ולמעשה מנהל קמפיין מתמשך, הנפרש כבר כמה שנים, כדי שאיש לא יצליח לחדור למבצר המבוטן שבו הוא יושב כשליט יחיד.
בפעם הקודמת, בחירות 2015, החזיר נתניהו את בסיס מצביעיו ברגע האחרון, ממש בישורת האחרונה לפני פתיחת הקלפיות. בתוך ימים ספורים הצליח הליכוד לגדול דרמטית בכוחו על חשבון מפלגות הלוויין בימין - הבית היהודי, ישראל ביתנו, ש"ס ויחד של אלי ישי שנותרה בחוץ.
לכאורה היה נתניהו יכול לשחזר את ההצלחה גם בפעם הבאה, אולם התוכנית נתקלה בבעיה: מפלגות רבות מדי בימין התנדנדו על סף אחוז החסימה, והסכנה מפני אובדן מנדטים בימין הפכה ממשית. את אובדן יחד היה יכול נתניהו לבלוע, אולם להפסיד במערכת בחירות אחת גם את ש"ס או ישראל ביתנו או שתיהן יחד - זו כבר מכה שעשויה לגרור את איבוד השלטון. תחילה ניסה ראש הממשלה עוד להוביל מהלך של הורדת אחוז החסימה, אבל ליברמן ודרעי התקשו לבלוע את העלבון וסירבו בתוקף.
המפלגה היחידה שנותרה יציבה וללא חשש היעלמות היא הבית היהודי. כך הפך בשבועות האחרונים נפתלי בנט לכרית הסיכות המוצלחת ביותר עבור נתניהו. לעקוץ ולהישאר בחיים. נגיסות קטנות שמחזירות אט־אט את המפד"ל של פעם לגודלה האמיתי וממצבות את הליכוד כמפלגת השלטון הבאה ללא עוררין.
ראש הממשלה לא צריך לתקוף את בנט בשביל לעשות זאת. להפך. לחבק אותו. חיבוק חונק וקטלני. בפעם הקודמת נתן לכולם להבין שבנט הוא המועמד לשר הביטחון בלי קשר למספר המנדטים שיקבל. מצביעי הבית היהודי רבים מיהרו להצביע ליכוד על מנת להבטיח את שלטון הימין.
עכשיו המסר הוא פחות או יותר דומה: הליכוד והבית היהודי הם מפלגות תאומות. עד כדי כך שאיילת שקד יכולה להגיע לליכוד ולקבל את המקום הראשון ברשימה, כפי שאמר לפני שבוע דוד ביטן. אגב, ביטן לא נקב בשמו של בנט לאחר שבדיקות העלו כי בנט אינו פופולרי בשורות הליכוד. שקד כן. הרי לכולם ברור שכל עוד נתניהו בשלטון, לשקד אין שום סיכוי להתקבל למפלגתו ולהשתלב בצמרת. אולם האפקט כבר הושג. אם שקד יכולה לכבוש את הפריימריז בליכוד, כנראה באמת אין הרבה הבדל בין המפלגות.
שומר מסך
המטרה העיקרית של נתניהו היא לא לאפשר לבנט לעקוף אותו מימין. לכן צץ פתאום חוק הלאום והפציע משום מקום. נתניהו הבין שהתנהלות הממשלה בעזה חושפת אותו למתקפות קטלניות מימין. אפילו לפיד וגבאי מצאו הזדמנות להציג אג'נדה ביטחונית לאומית על רקע המחדל המתמשך בגבול הרצועה. ההבדל בינם לבין בנט הוא שלבנט יהיו בבייס כאלה שמסוגלים להאמין. לעומת גבאי ולפיד, שהציגו תוכניות דלות למדי, בנט יכול להיתפס כגורם מיליטנטי שכבר הוכיח בצוק איתן שאין לו שום עכבות בהובלת קו תקיף נגד ראש הממשלה ושר הביטחון.
שליפת חוק הלאום מייצרת סדר יום לאומי, שהכוכבים הראשיים בה הם כולם ליכודניקים: נתניהו שדחף, אבי דיכטר שיזם, יריב לוין שמקדם, אמיר אוחנה, יו"ר הוועדה שמחוקקת, ומונעת חדירה של תכנים אחרים ובלתי רצויים מבחינת ראש הממשלה לראש המהדורות. חוק הלאום יותר משהוא נועד לעגן את יהדותה של המדינה, הוא נועד לשמש שומר המסך של הליכוד, השתלטות מוחלטת על השיח, כשכל היתר משמשים בו בעיקר ניצבים. בעיקר חברי הכנסת של השמאל. בלי זעקותיהם, ספק רב אם היו מצליחים בליכוד במשימתם. בפועל הם התפאורה המושלמת.
סעיף 7 ב' בחוק, המבקש לאפשר ליישוב קהילתי יהודי לשמור על צביונו, עשוי לא להיראות טוב ואולי אפילו בעל ניחוח גזעני, עד שמבינים שמדינת ישראל כולה התייסדה על בסיס סעיף 7 ב'. חוק השבות, המאפשר עליית יהודים בלבד, הוא גם סוג של סעיף 7 ב'. גם מגילת העצמאות וקודם לכן החלטת האו"ם הקובעות כי מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי הם סעיפי 7 ב' גלובליים.
בג"ץ אמנם קבע בשנת 2000 כי משפחת קעדאן הערבית יכולה לגור בקציר למרות החלטת ועדת הקבלה המקומית, אבל התעלם מהעובדה שכבר 70 שנה ועדת הקבלה של המדינה לא מקבלת ערבים לתחומה ללא שום קושי משפטי.
פלפולים משפטיים ישנים כבר עיקרו מזמן מתוכן את המילים ייהוד הנגב והגליל, שהיו פעם חזון ציוני יסודי. כהמשך ישיר לחוק השבות ראתה המדינה צורך מתבקש בשימור הפריפריה הישראלית בידיים יהודיות. לא ממשלות ימין, אלא ממשלות שמאל מובהקות קידמו את הרעיון הזה בלהט. אפילו משרד ממשלתי ייעודי נוסד על מנת להגשים את השאיפה. בין בכירי המכהנים בו היה שמעון פרס, לא בדיוק מחברי מרכז הליכוד.
אבל השנים עברו, ושלטון הפקידים והיועצים המשפטיים הפכו את המשרד החשוב לצינור העברת כספים בפיקוח נמוך, תוך זניחה מוחלטת של הרעיון המקורי שלשמה נוסד. היום המשרד לפיתוח הנגב והגליל לא רק שלא רשאי לפעול למען ייהוד מקומות אלה, אלא אסור לו בתכלית האיסור להפלות או להעדיף אוכלוסייה מסוימת. בתוכנית העבודה השנתית חייבים אנשי המשרד להציג השקעות כספיות גם במגזר הערבי, וכל רעיון שעשוי להביא לעידוד יהודים לעזוב את המרכז ולעבור לגליל או לנגב - נגנז עוד הרבה לפני שלב הביצוע מחמת אי־חוקיות.
ידע להכיר תודה לנתניהו. זאב אלקין // צילום: מרים צחי
חברות ונאמנות
גוברת ההערכה שנתניהו יתמוך במועמדותו של זאב אלקין לראשות עיריית ירושלים. למרות ההכחשות הנמרצות וניסיונות ההתנערות ההדדיים, משה ליאון מתקשה להיפטר מתדמית הבובה על חוט כחומר ביד יוצרו אביגדור ליברמן. חשיפת הקלטת קולו של יועצו של ליברמן בערוץ 2 מדבר על הצורך להעצים דיל בין אלקין ליריביו של נתניהו, על מנת לגרום לראש הממשלה שלא לתמוך בו, אינה מוסיפה כמובן לקו שנקטו ליברמן וליאון.
אותו דיל מדובר מנסה לחבר בין אלקין לבין יולי אדלשטיין - חברים קרובים ששיתפו פעולה לא פעם, גדעון סער - שקשור לאלקין באמצעות משרד הפרסום לרנר־גל־אורן, ובמעטפת רחוקה יותר אף נשיא המדינה ראובן ריבלין. כולם כאלה שסומנו בידי נתניהו כבלתי נאמנים ומחוללי צרות.
גם אם אלקין מחובר בדרך זו או אחרת לאישים המדוברים, לטפול עליו דיל כזה יהיה מעשה מטופש למדי. בגלל חוסר האמינות שבדבר. אלקין יכול לשתף פעולה עם כל אחד כדי לנצח בבחירות בעיריית ירושלים, אבל מכאן להסיק שיפנה את כוחו נגד נתניהו, הדרך ארוכה.
אם יש תכונה המאפיינת את השר לענייני ירושלים היא שמירת נאמנות. כשיועצו הקרוב החליט להתמודד לראשות המועצה האזורית גוש עציון מיהר אלקין להגיש עזרה ויצא מגדרו כנגד כל הסיכויים להביא לו את הניצחון. פשוט כי הוא חבר.
אם ראש הממשלה ייעתר לבקשתו של אלקין ויביע בו תמיכה, אלקין הוא האחרון שלא יכיר טובה. אפילו את ההתרחקות ביניהם בקדנציה הנוכחית, כשאלקין הפסיק לשמש יועצו הפוליטי הקרוב של ראש הממשלה, קיבלו השניים בהחלטה משותפת ובלי נטירת טינה הדדית - עניין נדיר בפוליטיקה אצלנו.
מבחינת נתניהו, אלקין כראש העיר זה מכפיל כוח. כשניהל ניר ברקת מאבק בממשלה על עצירת תקציבים, הוא בחר ללכת על הראש של משה כחלון. את נתניהו השאיר מחוץ לשלטי החוצות וההפגנות של עובדי העירייה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם היה מכהן באותו זמן ראש עיר אחר, כזה שלא נהנה מתמיכה של ראש הממשלה.
לתפארת פוטין
כשהודיעו הנציגים הרוסים שתיאמו את ביקור נתניהו במוסקבה השבוע כי לראש הממשלה יש שני כרטיסים נוספים מלבד ההזמנות עבורו ועבור רעייתו, שמחו אנשי הלשכה שסברו כי נתניהו יבחר בשניים מהם, שיזכו לראות את חצי הגמר הדרמטי בין אנגליה וקרואטיה ביציע ה־VIP באצטדיון העצום בבירת רוסיה.
אבל נתניהו בחר לקחת איתו שני ילדים חולי סרטן, אחת מהם, מיקה ליפסקר. במהלך כל הטיסה וביממה שאחרי, נראו השניים נרגשים וכמי שאינם מבינים מאין זכו לכבוד הרם. את מיקה מלווה משפחת נתניהו כבר שנים. בדרך כלל בלי מצלמות ותקשורת, אלא מאחורי הקלעים, ביקור פה, מפגש שם.
את ראש הממשלה הזמין ולדימיר פוטין לצפות בגמר שיתקיים ביום ראשון, יחד עם שורה של מנהיגים בינלאומיים שאותם הזמין נשיא רוסיה כדי להראות לעין כל את גודלו ותפארתו. נתניהו, שבפעם האחרונה שהתעניין בכדורגל זה הסתיים בשבר, רגל מגובסת וקביים, אמר לפוטין שאם הוא בא לרוסיה הוא מעוניין להיפגש איתו.
בקרמלין השיבו שביום של הגמר לא יהיה זמן לפגישה. אם זה כך, השיב נתניהו, עדיף לבוא לחצי גמר, העיקר שנוכל להיפגש. כך הרוויח ראש הממשלה פעמיים: גם נפגש עם פוטין וגם נחסכה ממנו פגישה אקראית עם אבו מאזן, שדווקא כן יגיע לגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו