VAR. כדי לרדת לסוף דעתה של מערכת ה־VAR, צריך להיות שם כשהיא נכנסת לפעולה. כל חשש לפגיעה בשטף המשחק, לעצירה, להדממה, נעלם ברגע שבו השופט מסמן עם ידיו "טלוויזיה". התהליך שאורך בערך 45 שניות, מותח בצורה בלתי רגילה, ובסופו מתקבל אלמנט הכרחי בספורט: צדק. קחו, למשל, את הרגע שבו הצגה של ניימאר מול קוסטה ריקה נקלטה בעיני המצלמות והובילה לביטול פנדל - היה זה לא פחות מהיסטוריה במונחים של הכדורגל.
בשורה התחתונה, ה־VAR הוא אחד המנצחים הגדולים של הטורניר, למרות חילוקי הדעות. בכנס שערכה פיפ"א בזמן הטורניר, סיפר פיירלואיג'י קולינה, יו"ר איגוד השופטים הבינלאומי, כי 99.3% מההחלטות שהתקבלו בטורניר היו נכונות. וזה העיקר, זה חייב להיות. אפשר אולי להתאכזב מכך שרגעים רומנטיים כמו "יד האלוהים" של מראדונה לא יתאפשרו יותר, אבל אפשר גם לברך על הרצון להשיג יושרה ספורטיבית. בזכות ה־VAR השחקנים לומדים להתעסק בעיקר, משתדלים לשמור על הכללים ומוציאים מהמשוואה את האיש עם המשרוקית. יותר מ־60 משחקים היו בטורניר החשוב מכולם, ורק בשניים עסקו בסיום בשופט.
ה־VAR שינה המון. הוא הוריד דרסטית את כמות הנבדלים, את מספר הכרטיסים האדומים (4 בלבד), העלה את מניין השערים במצבים נייחים (70 מתוך 161 השערים בטורניר) והפך לאלמנט שמביאים בחשבון. ובדיוק כמו שופט טוב, הניצחון הכי גדול של ה־VAR היה הירידה החדה בעיסוק בו ובשימוש בו ככל שהמונדיאל התקדם.
גזענות וארגון. דני רוז סחב צלקת. לפני שש שנים, כשחקן נבחרת אנגליה הצעירה, ספג קריאות גזעניות נוראיות במשחק מול סרביה ביורו עד גיל 21. כל כך נסער הוא היה, שלפני הנסיעה לרוסיה הודיע לבני משפחתו: "אתם לא באים, אני לא מוכן שתעברו את מה שעברתי". אולם שלשום, משפחת רוז היתה ביציע, לראשונה בטורניר. לפני חצי הגמר התקשר המגן לאבא נייג'ל והרגיע: "הכל בסדר, בואו".
לחשש של רוז היה בסיס. גילויי גזענות ברוסיה קיימים כבר שנים, ורק בחודש מארס האחרון ההתאחדות הרוסית נקנסה בעקבות פגיעה בשחקני צרפת במשחק ידידות בסנט פטרבורג. אירועים כמו זה פגעו בכמות הצופים שהרשו לעצמם להגיע לרוסיה. עיתונאים אירופאים מספרים שכמות האוהדים הנמוכה שעשתה את הדרך נובעת לא מעט מאזהרות מסע. "בהתחלה היו פה 1,000 אנגלים, עכשיו קצת יותר", סיפר עיתונאי מה־BBC. מהומות יורו 2016, קרבות חוליגנים רוסים ואנגלים במארסיי הוסיפו לחשש הבריטי. בניז'ני, שם אנגליה שיחקה מול פנמה, גדר שוטרים חיה הקיפה את החבורה הרועשת בכל רגע נתון.
גילויי גזענות לא היו. גם לא הומופוביה. האבטחה המוקפדת עשתה את שלה, וכך גם העובדה שגביע העולם לכדורגל הוא בסופו של יום חגיגה לעשירון העליון. האם התקבלה תמונה מציאותית? סביר להניח שלא, אבל לפחות התמונה הזאת היתה בהירה ויפה.
אירופה מול דרום אמריקה. היה זה בסוף חודש מארס האחרון שנפתחה המלחמה. "0:6!", צייץ חשבון הטוויטר של התאחדות הכדורגל הדרום־אמריקנית, זאת לאחר ש־6 מנציגותיה גברו על 6 אירופאיות במשחקי הכנה - אימפריה. הגביע העולמי המתין שלושה חודשים, והיתה זאת הזדמנות פז להכין את הקרקע לקראת דיון ה"למי יש גדול יותר?" הדיון הזה, למי שלא מכיר, מתחיל בגביע העולם למועדונים ונגמר בגביע העולמי לנבחרות. בשני הפורמטים, התארים מתחלקים בין שתי היבשות בצורה די שוויונית, שמייצרת באופן טבעי תחרותיות. נמדדים שם כמובן מספר הגביעים, אך גם פערי תרבויות, סגנון, כישרון, גאווה לאומית - כל החבילה שבאה עם הכדורגל.
וכפי שקורה לא פעם בעולמנו האכזר, הציוץ העוקצני של חודש מארס חזר החודש לדרום אמריקה בהפוכה. אחרי שברזיל ואורוגוואי הודחו על ידי בלגיה וצרפת ברבע הגמר, נותרו במרוץ לגביע העולמי 6 נבחרות בלבד. כן, שוב 0:6, רק שהפעם לטובת אירופה. אלו מספרים עם משמעות רבה, שכן הם מטים את הכף עוד יותר לצד אחד. הם מספרים שבפעם החמישית בהיסטוריה, חצי הגמר בבעלות אירופית פרטית, וגם קובעים שבפעם הרביעית ברציפות הזוכה תגיע מהיבשת הישנה. כשזו תניף, המאזן יעמוד על 9:12 לטובתה - ו־1:5 ב־20 השנים האחרונות.
ה-VAR בפעולה. ממצטייני המונדיאל // צילום: Getty Images
רוברטו מרטינס, מאמנה הספרדי של בלגיה, נשאל על ידי עיתונאי צ'יליאני: "למה זה קרה?" אבל המאמן המנוסה נאלם דום. מדברים על זה, אבל לא מבינים את זה. בכל זאת, יש הרבה יותר אירופיות מדרום־אמריקניות (5:14), וארבע לטיניות היו בשמינית הגמר. אז בניסיון העיקש להבין, נמצא קו פרשת מים. אמצע שנות ה־90, תחילת שנות ה־2000 - זאת התקופה שבה נפתח פער. הקמת ליגת האלופות והפרמייר ליג וכניסת חוק בוסמן וחוקי פיתוח הנוער הן לדעת רבים הגורמים ליתרון האירופי.
אלכסנדר צ'פרין, נשיא אופ"א, התייחס לעניין; "למרות שכמה מועמדות הודחו או לא העפילו, אירופה הראתה כאן מגוון שנובע מעבודה נכונה". בהתאחדות הדרום־אמריקנית לא הגיבו, אבל כבר תקופה ארוכה שמודעים שם לבעיית התשתיות והארגון - ומישהו שם צריך להתעורר.
מהגרים. 23 מתוך 46 השחקנים שלקחו חלק בחצי הגמר השבוע בין בלגיה לצרפת הם בעלי שורשים אפריקניים. חצי! לאנגליה שחקנים עם שורשים קריביים, כהי עור לצד לבנים, מגוון רחב של דתות ודעות, מיעוטים לצד מעמד עליון - חגיגה של לאומיות, שאותה מציינים על המגרש.
"אנחנו מייצגים את אנגליה המודרנית", הכריז המאמן גארת' סאות'גייט אחרי רבע הגמר, מוסיף לתוך הניצחון המקצועי אלמנט תרבותי־חברתי; "התוצאות הכי חשובות, אבל אנו שמחים שיש לנו אפשרות להשפיע על המדינה גם בתחומים אחרים".
קבלת האחר, סובלנות, יצירת חברה הומוגנית - אלה התחומים שעליהם מדבר סאות'גייט. אנגליה (כמו צרפת) לא תמיד הסתדרה עם מגוון הגזעים, והנבחרת - בוודאי כשהיא מצליחה - משמשת הוכחה חיה שאפשר לחיות באידיליה. גם בצרפת, שלה יש את מונדיאל 1998 כהוכחה ניצחת שיש רצוי ויש מצוי, מקווים שהכדורגל יבהיר שאפשר להסתדר יחד, כי המונדיאל הביתי ההוא, לפני שני עשורים, בניצוחם של צרפתים, אלג'יראי, סנגלי ובני מיעוטים נוספים, לא באמת שינה הרבה; מתחת לפני השטח התמונה נותרה עגומה. הנה רק לפני כמה ימים, בפרברי נאנט, צעיר ממוצא גינאי נורה למוות על ידי המשטרה. אלפים יצאו לרחובות, שרפו מכוניות ומבנים והפגינו במשך ימים. הפער בינם לבין כוכבי הענק שיצאו מהשכונות הקשות בזכות הכדורגל הוא ענק. פעם בשנתיים, יורו או מונדיאל, מתקבלת התחושה ששילובם בחברה הושלם, אך הדרך לשם ארוכה. רק על הדשא לאומיות היא כבר מזמן לא עניין.
גביע העולם לאן? קיים פחד, כמעט קיומי, שגביע העולם לא יהיה יותר אותו הדבר. לא רק בגלל ה־VAR, אלא כי ב־2022, בקטאר, המונדיאל יהיה בחורף ולא בקיץ, וכי ב־2026 יגדל ל־48 נבחרות - אמא'לה, איזה פחד. כי זה המונדיאל שלנו, בשר מבשרנו, אירוע שמחלק את חיינו לרביעיות של שנים, משמש ציר הזמן הברור ביותר. כל אחד יודע למקם את עצמו כשזידאן נגח באותו גמר ב־2006 - לרשת של ברזיל או לחזה של מטראצי - איפה היה כשדייגו עשה מראדונה ואינייסטה עשה מחווה.
ועכשיו, לקחת את הבהירות הזאת, ולבלגן? כמה אכזרי אפשר להיות. להוסיף 16 נבחרות, להגדיל את כמות האפריקניות והאסיאתיות, לשנות את החודש שבו נערכים המשחקים - רק לחשוב על זה גורם לגוף לרעוד באי נוחות. מלחיץ, כן, אבל צריך להירגע. כי המונדיאל הוא גוף חי, מתפתח, משתנה, כזה שיודע להתאים את עצמו לעולם והעולם אליו. פעם הורכב רק מנוקאאוט, אחר כך שלב בתים, מ־16 נבחרות ל־24, ואז ל־32, זוויות צילום, שינויים בחוקת השיפוט, תמיד היה משהו חדש ותמיד הוא התקבל על הדעת המחבקת. גביע העולם חזק מהכל, והחודש האחרון הוכיח את זה הלכה למעשה. ברור שגם בעוד ארבע שנים אנחנו נשב, עם מעילים, נצפה ונתלהב, נחקוק בזיכרוננו אירועים שיעצבו את ימינו.
סיכום אישי. זה היה גביע העולם הראשון שלי. וכמו שאמר צ'יצ'ה, מאמן נבחרת ברזיל, על המונדיאל הראשון שלו: "תמיד זוכרים את הפעם הראשונה". כמי שהיה ביורו, פעמיים, אני מאשר בצניעות את דבריו של האיש שהדריך את ניימאר. הגביע העולמי הוא אירוע שאין שני לו. חגיגה רב־תרבותית ועוצרת נשימה, שמתארת את כוחו המופלא של הכדורגל.
יש מקום לעוד הפתעה אחת. אוהדי קרואטיה // צילום: אי.פי
בשבוע הראשון זו היתה פרו. 36 שנים נעדרה מהגביע העולמי, ולרוסיה הגיעה כדי להציג בפני העולם את גאוותה הלאומית דרך המשחק. עשרות אלפים הגיעו - התחושה היתה של מיליון. היו שם מלימה, מארה"ב, אישה מקוסקו בואכה מאצ'ו פיצ'ו, ובחור מבוגר מכפר נידח, שהציג לראווה צעיפים וחולצות עבודת יד במטרה למכור ולהצליח לשהות כמה שיותר לצד נבחרתו. פרו הודחה מוקדם, אבל התשוקה של המדינה לנבחרת היתה מידבקת.
בכלל, מדברים הרבה על הזהות הלאומית של המדינות האירופיות, אבל אי אפשר להשוות בין היבשות כשזה נוגע לאהדת הנבחרת. במדינות הלטיניות וגם במדינות הערביות - הכדורגל מייצג את המכנה המשותף הגדול ביותר. הנבחרת מייצרת תחושת יחד, והתושבים נשאבים לזה בצורה אבסולוטית. ברוסיה זה כל כך בלט, עד כדי כך שנרשמה אכזבה ניטרלית מההדחה של האוהדים הצבעוניים.
אבל מונדיאל, עם כל הצער, מודד כדורגל. מספרים, סטטיסטיקה. וגם מהבחינה הזאת הטורניר ייזכר לדורות. שלב הבתים היה רכבת הרים שלא עצרה לרגע. כל יום משחקים הטיל פצצה והשאיר אותנו עם פה פעור: ה־3:3 בין ספרד לפורטוגל, טוני קרוס מנצח את שבדיה, דרום קוריאה מדיחה את גרמניה, ארגנטינה שורדת את ניגריה, מחזור ההכרעה של בית 2, סנגל מודחת בגלל כרטיסים צהובים ועוד. גם הנוקאאוט היה מופלא, המון הפתעות, פרידה ממסי, רונאלדו וניימאר, ותחושה של משהו חדש.
בדרך כלל קשה לשפוט מונדיאל בזמן אמת, ולמרות שרוסיה 2018 עדיין לא נגמר, התודעה כבר מפנה לו מקום של כבוד בצמרת הרשימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו