"משמאל ניתן להבחין בחופי קרואטיה", נשמעה מהקוקפיט הודעה עניינית של הקברניט, במהלך טיסת אייר פראנס השבוע מתל אביב לפריז. מעניין למה דווקא קרואטיה זכתה לתשומת הלב של הטייס הצרפתי, ואולי היתה זו תרומתו הצנועה לחגיגות הזכייה של נבחרת הטריקולור בגביע העולמי בכדורגל. מה שבטוח הוא שבאותו רגע הטייס היה על גג העולם וקרואטיה לרגליו, כמו במוסקבה ביום ראשון וכמו בכל הימים שבאו אחרי הנפת הגביע. צרפת מסרבת לנחות.
התמונות מפריז השבוע הפכו אותי לצעיר ב־20 שנה. נזכרתי ביולי 1998, בזכייה הקודמת, ההיסטורית, של צרפת במונדיאל. זה היה מדהים - זכייה ראשונה, ועוד במגרש הביתי. ולפי התמונות והסרטונים, החגיגות של 2018 היו לא פחות מלהיבות. צרפת, משולהבת וגאה, חזרה לימי התהילה של פעם, ומה שהתרבות לא יכולה להעניק עוד, עשה הכדור שהוכיח שוב כי הוא ידידו הטוב ביותר של האדם (ושל נשיא צרפת הצעיר, עמנואל מקרון).
זה גביע שכל כולו קונצנזוס. אפילו מצביעי הימין הקיצוני, מתנגדי ההגירה, מתחברים אליו כי חתום עליו המאמן דידייה דשאן, בשר מבשרה של צרפת, כמו מישל פלאטיני. תמיד היה מי שיזכיר את המוצא האלג'יראי של זידאן, אבל השורשים של דשאן מובילים לעיר נאנט, שם היה קפטן בגיל 20. כולם מדברים במונדיאל הזה על אמבפה הצעיר שעוד לא נולד כאשר צרפת זכתה בגביע הראשון, אבל השער של השבועון "ל'אקספרס" סיפר הכל, עם הכותרת ״צרפתי בשם דשאן". זה האיש שצרפת רוצה ביקרו, האיש שהוביל אותה כשחקן וכמאמן לתואר העל של הכדורגל - ענף הספורט ששוב הוכח כי עבור אזרחי העולם הוא הרבה יותר ממשחק כדור.
גם ב"ל'אקספרס" כתבו ש"זה רק כדורגל, אבל זה המון", ומצד שני לא שכחו את ההיבטים הנוספים וציינו כי "האליפות הזאת לא אומרת הרבה על צרפת", בהתייחס לכך שאמנם הדגלים כבשו את כל רחבי המדינה ומילאו את רוח העם בגאווה, אבל בחירות 2017, שבהן כמעט מחצית מהצרפתים הצביעו לשמאל הקיצוני והימין הקיצוני, הוכיחו שהעם לא יתאחד כל כך מהר - גם לא למען דשאן וילדי הפלא שלו.
ב־1998, להבדיל, מיהרו להעניק לזכייה במונדיאל משמעות פוליטית־חברתית. צרפת - הלבנה והשחורה - נראתה אז מאוחדת. אלא שמאז צרפת התפכחה והבינה שאמנם הכדורגל הוא הענף הכי פופולרי, אבל גם לו יש מגבלות. נכון, העובדה שהפעם היה מדובר בנבחרת ולא בכוכבים באה כביכול ללמד שאולי זה הזמן של צרפת להתאחד, אבל כנראה עדיין לא בשלו באמת התנאים לכך, ובין היתר יעידו מראות הביזה של ליל החגיגות.
זיכרונות מהאימפריה
לא רק אני הרגשתי השבוע צעיר ב־20 שנה. צרפת כולה. מסן דני 1998 למוסקבה 2018 עברו מים רבים בנהר הסיין, אבל פתאום אתה חש צעיר יותר, גאה יותר ואפילו אופטימי יותר. גם אם זה ליום אחד. אפילו לשבוע אחד. פתאום הניצחון על קרואטיה מזכיר לצרפתים שפעם הם היו אימפריה. ובשביל זה שווה אפילו להזמין את החברים להרים כוס יין אדום בביסטרו. היין אותו יין, אלא שהמטבע הוא כבר לא אותו מטבע. ב־98' שילמו בפרנקים, עכשיו ביורו. עוד סיבה לאהוב את הגביע הזה. מונדיאל זה גם עניין של זהות לאומית ודומה כי כל אזרחי העולם זקוקים לזה, כמו תרופה נהדרת לגלובליזציה. למישהו יש בכלל ספק אחרי מונדיאל 2018?
זה היה שבוע מטורף בצרפת. נחתי בפריז אחרי החגיגות, אבל יכולת לחוש באדים שהן הותירו. השאנז אליזה והנמל הישן של מארסיי מתקשים לשוב לשגרה. ריח של גביע באוויר. האופוריה השתלטה על הרפובליקה. מקרון, שצנח בסקרים, נראה כמו אוהד ולא כמו נשיא במהלך הניצחון בגמר (2:4 על קרואטיה, למי ששכח). הוא היה צעיר ב־98', נשאר צעיר גם היום וקיבל את המתנה של החיים. איזה נשיא לא רוצה להיות אלוף עולם? שיראק ידע לנצל זאת לפני 20 שנה, מקרון ידע לעשות זאת היום.
המאמן דשאן, למרות הניסיון הרב שלו וקורות החיים המרשימים, יחגוג רק באוקטובר הקרוב 50. אבל הוא עדיין מבוגר בעשר שנים מהנשיא מקרון. המאמן הצרפתי ממוצא בסקי לא אוהב פרסום וגם לא אוהב מצלמות. אשתו אוספת לו את החומרים שנכתבים עליו. הוא חוסך זאת מעצמו. מדהים כיצד המאמן הבסקי לא תואם את תקופתו. הוא עדיין תקוע ב־98' וכבר אז לא חש בנוח עם הפרסום. דור הולך ודור בא ודשאן לעולם נשאר. ככה מרגישה צרפת, ובינינו - מאוד נוח לה להיות מיוצגת על ידי דמות מאוד לא צעקנית כמוהו. דשאן הפך לקונצנזוס בצרפת מפולגת. בזה יש לו יתרון על מקרון.
דור הולך ודור בא ודידייה דשאן לעולם נשאר // צילום: GettyImages
"דדה", כך מכנים את המאמן, הפך לאיש השלישי בהיסטוריה שזוכה במונדיאל גם כשחקן וגם כמאמן, אחרי פרנץ בקנבאואר ומריו זגאלו. השבוע הוא לימד את מקרון ואת כולנו שיעור, ואולי בגלל זה מגיעה לו מדליה נוספת. הוא לא פוחד לשחות נגד הזרם ונגד התקשורת, ואפילו נגד האוהדים. כאשר הבין כי הכוכבים בנזמה, נסרי וריברי הם בעלי אופי בעייתי לנבחרת, הוא הדיח אותם מהסגל - כל אחד בתורו, גם אם אלה היו מאוד פופולריים בקרב נערי הפרוורים. ואכן, ראינו חבורה מאוחדת, עם שחקנים רבים ממוצא אפריקני שהיו גאים לשיר את ההמנון לפני המשחקים. דשאן מבין לא רק בכדורגל אלא גם באנשים.
אבל זה לא צריך להפתיע אותנו. כבר ב־93', בעידן מארסיי האגדית שזכתה בגביע אירופה לאלופות, דשאן הקפטן היה המנהיג. יש לו חיישנים לא רק ברגליים.
ואחרי הכל, כמו שהזכרנו, צרפת מפוכחת היום ומבינה שגם אליפות עולם לא פוטרת את כל הבעיות. זה כמו סם שמשכיח את הצרות לרגע. אולי בגלל זה תהה העיתון "לה פריזיאן" - "כיצד משמרים את הלהבה דולקת?" כיצד לשמר את האופטימיות כדי לשמר את האחדות?
בינתיים זה נראה טוב. לצרפתים היה החודש גם את חגיגות 14 ביולי (יום הבסטיליה), גם גביע עולמי וגם וקאנס. מה אפשר לבקש יותר? אבל משהו אומר לי כי בספטמבר, כשישובו מהחופשות והנשיא יבקש לבצע רפורמות נוספות, יישמעו שוב הטרוניה והביקורת.
ומה אנחנו למדנו מהחודש הנפלא הזה? ששום דבר לא השתנה בעולמנו, וכי מה שהיה הוא מה שיהיה, ובדיוק כמו שרומא היתה הראשונה להבין את חשיבות הגלדיאטורים, העולם הבין היום את חשיבות הכדורגל. אז אפשר לזלזל בו עד כמה שרוצים, אבל לא המציאו דבר שיכול לאחד כמותו את העולם כולו.
ועכשיו יש לנו ארבע שנים להמתין. קטאר תהיה המארחת. איזה כאב ראש למארגנים ולנו אם ישראל תגיע סוף־סוף לטורניר. הנה סיבה מספיק טובה כדי להיות במונדיאל.
ובינתיים, המצרך המבוקש ביותר בצרפת זו חולצה של הנבחרת עם הכוכב השני. ולחובבי האסטרונומיה, שיעור קצר: ברוסיה למדנו כי כוכבים יש לא רק בשמיים. בואו לצרפת ותראו אותם מקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו