חגיגות 70 שנים למדינת ישראל סיפקו הזדמנות נהדרת להעלות על נס את ההצלחה של המדינה היהודית בהתמודדות עם הבעיות השונות, שהמשמעותית שבהן היתה הביטחון וההישרדות הפיזית. האתגר הכלכלי שניצב בפני המדינה היהודית הצעירה נדחק הצידה, ולא בצדק.
תערוכת "הצד הציוני של המטבע" שמוצגת בימים אלה ב"הרצלילינבלום", מוזיאון פרטי לבנקאות ונוסטלגיה תל־אביבית, שופכת אור על ההישרדות הכלכלית של ישראל בשש השנים הראשונות, הישרדות שנראתה בעיני הצופים מן הצד בלתי אפשרית.
מתכנני התערוכה ביקשו להציג את הדרמה הכלכלית שליוותה את ראשיתה של מדינת ישראל כעלילת סרט סוחפת, עם סצנות המעוררות את כל מגוון הרגשות - מתח, פחד ואפילו חיוך קומי. גיבורי הסרט הזה הצילו, פשוטו כמשמעו, את ישראל מפשיטת רגל, אבל הם לא היו גיבורי על. נכון שהיו בהם כלכלנים ובעלי תפקידים, כאלה שייקראו כעבור זמן "קברניטי המשק", אולם רוב גיבורי העלילה היו אזרחים פשוטים, אנשים קשי יום שסחבו על גבם נטל כבד של הקמת כלכלה עצמאית יש מאין.
את התפאורה הראויה לדרמה הכלכלית של ישראל יוצרים צילומים נדירים וחפצים אופייניים לתקופה. פריטים היסטוריים מקוריים שנאספו, מסייעים להראות את שהתרחש. אחד הפריטים שכאלה הוא "פנקס תלושים", אוגדן של כרטיסים לקבלת המזון בתקופת הצנע. חבורת נערים שעמדה לידי התקשתה להבין את משמעותו. "מה, מישהו קבע אז כמה גבינה נאכל?" תמה אחד מהם.
אקלים ותזונה
המציאות הכלכלית של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות היתה קשה ביותר. למלחמת העצמאות היתה משמעות כבדה עבור המשק, וההוצאות למימונה היו גבוהות. גלי העלייה עם הכרזת המדינה היו אמנם מקור לשמחה, אבל דרשו כספים רבים לקליטת העולים, אשר לרוב הגיעו ללא הון ורכוש של ממש. "אם לבטא זאת במילים פשוטות", אומר ד"ר דן גלעדי, היועץ המדעי של התערוכה, "קופת המדינה היתה ריקה".
כדי לאפשר את חיי היומיום הוחלט על מדיניות הצנע, שהונהגה מחודש אפריל 1949. הלכה למעשה, זה בא לידי ביטוי בצריכה מדודה של מזון. כל אזרח קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי קצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס תלושים אישי.
"הקיצוב מבטיח מזון לכל", זעקו הכרזות הרשמיות, שאחת מהן מככבת בתערוכה. מדיניות הצנע לא היתה פופולרית, ונדרשו מאמצים ממשלתיים כדי להסביר את נחיצותה. "צמצום בצריכה חסך מטבע חוץ יקר מפז, שהרי את רוב המזון ייבאו אז מחוץ לארץ", מסכמת יהודית בן לוי, אחת מאוצרות התערוכה, "וכמו כן, שמר את מחירי המזון הבסיסי ברמות נמוכות".
מוצגי התערוכה פורטים את המילים הכלליות האלה לפרטים ועונים על השאלה "מה אכלו בישראל של ימי מלחמת העצמאות?" בהכנת תפריט הצנע נעזרו בשירותים של מומחה אמריקני לתזונה, אך הצעתו הותאמה לתנאי האקלים הישראלי.
המנות שחולקו לציבור מיולי עד ספטמבר 1949 הכילו כ־2,600 קלוריות בממוצע. מה היה בתפריט? 12 ביצים לנפש לחודש, 200 גרם גבינה רזה ו־100 גרם גבינה מלוחה, חצי קילו דגים קטנים, 750 גרם בשר, וסוכר בכמות של 58 גרם ליום. לסוגים מסוימים של אוכלוסייה ניתנו תוספות - נשים הרות קיבלו רבע עוף, וילדים חפיסת שוקולד אחת לחודש. כל הסל הזה עלה בערך שש לירות, שהיו בהישג ידו של כל שכיר.
בין שלל המוצגים בקיר התערוכה שעוסק בצנע אני מוצא לפתע מודעת פרסומת לחליפות ומתפלא כיצד היא מתיישבת עם קיצוב המזון. "רצינו להראות שמעבר לצנע היו פה חיי מסחר", אומרת האוצרת שירלי גורן, "רק מתי מעט יכלו להרשות זאת לעצמם".
לדברי ד"ר גלעדי, האקלים הכלכלי הושפע על ידי ההיקף העצום של העלייה. העלייה ההמונית התרכזה בשלוש וחצי השנים הראשונות לאחר הכרזת המדינה. האוכלוסייה הוכפלה, ואף יותר, עם עלייתם של 700 אלף יהודים. אין דוגמה לעוד מדינה שחוותה תהליך דומה, או אפילו משהו שמתקרב לממדים כאלה.
גלעדי, שההיסטוריה הכלכלית של ישראל היא תחום מחקרו, מדגיש את התפקיד הייחודי של בן־גוריון בהקשרים הכלכליים: "בן־גוריון אמר שהוא לא למד כלכלה ולא מבין בה, אבל ההחלטות העקרוניות שלו תמיד היו הגורם שהשפיע על הכלכלה יותר מכל דבר אחר. המדיניות של עלייה המונית ללא מגבלות היתה פרי ההחלטה של בן־גוריון לבדו. טענו באוזניו שזרם העולים העצום יגרום לאסון כלכלי, אך בן־גוריון כפה את דעתו על כולם. להכרעה משמעותית כל כך היתה השלכה ישירה על עניינים כלכליים".
שורשי האלתור
יתרונה הגדול של תערוכת "הצד הציוני של המטבע" במבט הכפול שלה: העניין בקברניטים שעיצבו את המסגרת הכלכלית משתלב בה בטבעיות עם העיסוק בחיים החומריים של האזרח הפשוט. לצד ההחלטה הגורלית של בן־גוריון לפתוח את שערי הארץ לכל יהודי, עולים קשיי הקליטה. "אנחנו מפרטים כאן את הפרופיל של עולה - בלי שפה ובהרבה מקרים בלי כישורי תעסוקה מתאימים, את עבודות הדחק שהוצעו לעולים, את התנאים במעברות ועיירות הפיתוח", מסכמת גורן.
צד ההוצאות הוא רק חלק אחד מן התמונה הכוללת. כדי לקלוט עלייה, לקיים את יישוב הארץ ולהתמודד עם אויב חיצוני, דרושות הכנסות, והתערוכה עוסקת רבות גם בהיבט הזה. ענף היצוא הגדול של ישראל בשנותיה הראשונות היה יצוא פירות הדר, ומאמצים רבים הושקעו בפיתוחו. בשנת 1948 ישראל מכרה לחו"ל 3.5 מיליון תיבות הדרים, ובשנת 1954 המספר עלה ל־8.1 מיליון. סך ההכנסה הלאומית מחקלאות זינק מ־20 מיליון לירות ישראליות בשנת 1949 ל־194 מיליון בשנת 1954. אך כל זה לא יכול להספיק, משום שצורכי המדינה חייבו הוצאות גבוהות בהרבה.
כרזת חלוקת מזון, 1948
איך מאזנים את שורת ההוצאות הגבוהה עם שורת ההכנסות הצנועה? הלוואות, כמובן. אבל איך לשכנע מוסדות בנקאיים להלוות כספים למדינה במלחמה? לד"ר גלעדי יש תשובה: "כשישראל התקבלה לאו"ם היא היתה המדינה ה־59 בשורותיו. עוד כ־150 קמו יחד עימה או אחריה. בין כל 150 המדינות האלה אין עוד מדינה שעמדה בכל התחייבויותיה הבינלאומיות. ישראל משנתה הראשונה עמדה בקפדנות בהחזר של כל הלוואה. ישראל הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי".
לעיתים היה מאוד קשה לעמוד בהחזרי ההלוואות. גלעדי מספר על מקרה אמיתי שהתרחש בשנת 1951, ובו ישראל היתה צריכה לעמוד בפירעון של שטר חוב בארה"ב, והכסף לכך לא היה. כדי לעמוד בהתחייבות הזאת עלה הרעיון לנצל את הפרש השעות בין החוף המזרחי לחוף המערבי.
הישראלים ביקשו לשלם את החוב בלוס אנג'לס, וכך קיבלו כמה שעות נוספות לגיוס הכסף. בשעות אלה אותר פתרון יהודי מסורתי, מעין גמ"ח: לקבל הלוואות ללא ריבית מיהודים מקומיים ולשלם את החוב בדיוק בזמן. אם מישהו מחפש את השורשים ליכולת האלתור הישראלית, הוא מוזמן למצוא אותם בסיפור הזה.
ההכרעות של בן גוריון
התשתית להתנהלות הזאת הונחה על ידי שר האוצר הראשון של ישראל, אליעזר קפלן. גלעדי טוען בתוקף ששמו של קפלן הוצנע ורוב התשבחות ניתנו לשר האוצר השני לוי אשכול, בשעה שהקרדיט מגיע לשניהם במידה שווה: "בזכותם, ובזכות המנכ"ל הראשון של משרד האוצר דוד הורוביץ, המשק הישראלי עשה את צעדיו הראשונים בתנאים שקשה להעלות על הדעת.
"לפעמים המצוקה הגיעה לכדי קוריוז. בשנת 1951 הגיעה לישראל אונייה שנשאה משלוח דלק. הדלק נדרש בדחיפות, אבל כסף לא היה. הורוביץ דיבר עם נציג החברה שסיפקה אותו וביקש לדחות את התשלום בכמה ימים, כדי שבינתיים שלטונות ישראל ימצאו מקורות לתשלום. הנציג השיב שהוא מסכים לדחייה בתנאי שהורוביץ יחתום על התחייבות אישית שהמדינה תשלם לו.
"הורוביץ הופתע תחילה, שהרי הוא היה בסך הכל פקיד מדינה עם משכורת צנועה. אבל תשובת הנציג הזר לא יכלה שלא לשכנע אותו: 'אתה נראה לי ג'נטלמן ואדם הגון, ואני סומך עליך יותר מאשר על תקציב מדינת ישראל'". לצד ההלוואות מבנקים הקימה המדינה הצעירה את "מלווה העצמאות והפיתוח", שמקובל לקרוא לו "הבונדס". "גם במיזם הזה הקול המכריע היה לבן־גוריון", מפרט גלעדי.
"זו היתה מהפכה בשאלה איך לממן את המפעל הציוני. לא רק תרומות יהודים אלא מכירת איגרות חוב ממשלתיות. מתנגדיו של בן־גוריון טענו שאף אחד לא יקנה את איגרות החוב, אבל עובדה שזה עבד".
תעוזה לא פחותה נדרשה כדי לחלום במלחמת העצמאות ובשנות המצוקה שאחריה על תשתיות שראויות למדינה מפותחת. בניית תחנות כוח, סלילת מאות קילומטרים של כבישים - כל זה נעשה בשש השנים הראשונות, שהיו קריטיות להמשך ההתפתחות של ישראל. רשת הכבישים של המדינה היהודית צמחה בתקופה הקצרה הזאת ב־31 אחוזים.
פרק אחר מוקדש להופעת המטבע של המדינה הצעירה. בפברואר 1948 ניתקה הממלכה הבריטית את הלירה הארץ־ישראלית משוק הלירה שטרלינג, מה שהיה עלול ליצור אי ודאות מוניטרית. בתגובה תוכננה בחשאי הנפקת מטבע עצמאי, הלירה הארץ־ישראלית החדשה.
אין זה עניין של מה בכך להנפיק שטרות כסף למדינה שטרם הוכרזה עצמאותה. השטרות הונפקו בארה"ב על ידי בנק אנגלו־פלשתינה, ובמשך חודש היה אפשר להחליף בהם את השטרות המנדטוריים בשער של אחד לאחד. המהלך עבר בהצלחה. החששות הכבדים מפני כאוס מוניטרי התבדו, והאמון במטבע הישראלי החדש היה גדול כל כך שאפילו ערבים באזורים שלא היו בשליטת צה"ל ניסו להמיר בו את השטרות המנדטוריים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו