איימן דין עמד במטבח של מטה אל־קאעידה בקאבול והכין צ'יפס. העצבים שלטו במקום. היו אלה הימים שלפני פיגועי 11 בספטמבר, ובארגון החליטו לשמור על זהירות מקסימלית לקראת הפעולה, וכתבו על הדלתות והקירות: "אתה צריך לדעת רק את מה שאתה צריך לדעת".
"טיגנתי את תפוחי האדמה, והדבר הבא ששמתי אליו לב זו קת של אקדח שמוצמדת לי לעמוד השדרה", הוא נזכר. "מישהו התגנב מאחוריי בלי ששמתי לב, ואמר: 'אנחנו יודעים מי אתה. זה נגמר. בוא איתי בשקט, תספר לנו הכל, והכל ייסלח. אם תשתף פעולה, נחוס על חייך'".
אלא שדין מיהר להתעשת, לא היסס, ומייד הסתובב אל האיש שמולו, שאותו הכיר משורות הארגון, ואמר בתקיפות: "אתה יודע שלכוון אקדח לאח בתוך הארגון זה אסור לחלוטין, אתה יכול להיות מגורש על זה. תזיז את האקדח שלך, ועכשיו. שלא תעז לכוון אלי את האקדח, או שאדווח עליך".
שתיקה ארוכה נרשמה. דין השתדל שלא למצמץ, ואז לפתע הסתכל עליו אותו אדם, ואמר: "סליחה, זה לא אישי, אמרו לי שאני צריך לעשות בדיקות רנדומליות". דין נשם לרווחה, ובאל־קאעידה נרגעו גם הם. היה מדובר בבדיקות אקראיות לחלוטין שערכו בארגון כדי לאתר מרגלים. "בבדיקות האלה", הוא מספר, "נמצאו חמישה מרגלים - שניים לירדנים ושלושה למצרים - וכולם הוצאו להורג. עד אותו רגע במטבח, מעולם לא ידעתי שאל־קאעידה עושים בדיקות כאלה".
אלא שכאן לא הסתיים האירוע המצמרר. "אותו בחור, שכבר התרצה, אמר לי בעודו מחזיק את האקדח בידו: 'עומדים לתת לאנשים עם סיווג קורס שיימשך ארבעה ימים בנושא של איתור מרגלים, ואני רוצה שגם אתה תהיה שם'. ואני בתגובה אמרתי לו - 'כמובן, אגיע'. האירוניה. לפעמים אתה חייב לדעת לשמור על הפה. וזה מה שעשיתי".
איימן דין (39) בחור אמיץ. המשקפיים שלו, החיוך הרחב ופרצי הצחוק - מטעים לחלוטין. הוא אמנם מעיד על עצמו כ"חנון", אלא שאותו חנון שימש במשך שמונה שנים (1998-2006) מרגל של ה־MI6 בתוך ארגון אל־קאעידה, שבאותם ימים היה בגדולתו.
דין הבריח אל שורות הארגון טלפונים לווייניים שניתנו לו על ידי ארגון הביון הבריטי, במה שהיווה "אוצר מודיעיני של ממש", כלשונו, שככל הנראה מנע פיגועים רבים. כך גם עקבו והאזינו הבריטים לשיחות, ובכך זוהו שותפים, תורמים ומגייסים של הארגון.
לא חששת שבארגון יבינו שמצותתים להם?
"המפעילים שלי אמרו לי שגם אם הם יבדקו ויבדקו, ושוב יבדקו, הם לעולם לא יגלו שהם תחת מעקב. MI6 היו ממש מקצוענים ואמרו לי, 'תסמוך עלינו, לא נשקפת לך שום סכנה'. בטחתי בהם. וכך היה".
ההבדל בין חיים למוות
הוא נולד וגדל בערב הסעודית, וכיום גר על הקו - בין אירלנד, בריטניה ודובאי. הוא נשוי במשך כארבע שנים, ואב לילדה בת כשנתיים. הוא הגיע לארץ כדי לשאת דברים בכנס הבינלאומי השנתי ה־18 של המכון למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה.
כילד היה למדן וחקרן, ובשעה שרוב הילדים התעניינו בספורט או במכוניות, התעניין דין בפוליטיקה, תיאולוגיה והיסטוריה. "זה היה קצת מוזר לילד, בפרט לילד סעודי", הוא מודה. אבל דין מעולם לא היה מושא להצקות בבית הספר. "היו לי חמישה אחים, לשניים מהם היתה חגורה שחורה בג'ודו. אז אף אחד לא חשב להתעסק איתי. הייתי החנון הכי מוגן בבית הספר".
"הם היו ממש מקצוענים". מטה ה־MI6 בלונדון // צילום: GettyImages
כבר כילד חשב להיות אימאם, ובגיל 12 כבר זכר את כל הקוראן בעל פה. אבל דין, שמספר כי הוא מאמין בגורל, בכלל לא היה אמור להגיע לאפגניסטן. הוא היה אמור להיות מת, עוד הרבה לפני המקרה שבו ניצלו חייו בזכות חדות לשונו וקור הרוח שהפגין.
"אמי נפטרה משבץ כשהייתי בן 12. אבי נפטר בתאונת דרכים כשהייתי בן 4. הייתי אמור להיות איתו במכונית בדרך לבית קיט שבו תכנן לבלות רק איתי בסוף השבוע. אלא שמוקדם יותר באותו היום נחתכה לי הרגל מחתיכת זכוכית במטבח, ונשארתי בבית. כבר ארזתי את התיק והייתי מוכן לגמרי לנסיעה, וחתיכת הזכוכית הזאת הצילה לי את החיים. עד היום אני חושב שאלוהים עובד בדרכים מסתוריות. חתיכה קטנה של זכוכית היתה ההבדל בין חיים למוות".
המוות של הוריך השפיע על המסלול שבחרת בחיים?
"ללא כל ספק. הם היו עבורי מצפן מוסרי. אחרי שאמי נפטרה הפכתי ליותר ויותר דתי כדי למצוא תשובות, ולהבין איך להתמודד עם אבל ואובדן. אני זוכר שקראתי את סייד קוטב, הוגה דעות מצרי ומנהיג בתנועת האחים המוסלמים, בספר שנקרא 'בצל הקוראן'. לקח לי שנתיים לסיימו.
"הסיבה שקראתי אותו היא שאחד ממוריי לימד אותי שקוטב כתב את הספר במשך תשע שנים כשהיה בכלא במצרים. הוא כתב את הספר מתוך הכאב והבדידות, קצת כמוני, ואני לקחתי משם כל מילה. זה ספר שמלא בכעס. עבורי זה היה מסע כדי להתמודד עם הכאב האישי שלי, ומסע לעבר אידיאולוגיה אסלאמית גלובלית".
בגיל 16 עבר דין מערב הסעודית כדי להילחם במלחמת בוסניה, בעקבות מורה נערץ שלימד אותו מתמטיקה ונהרג בקרבות. "אני זוכר ששיבחו את המורה הזה, והסבירו לנו את הקונספט של הקרבה, והגדילו לומר כי עבור אותו מורה ההקרבה היא מתוקה הרבה יותר, כי היה לו הכל והוא החליט לוותר על הכל. ופתאום שמעתי את המילה 'שהאדה' ובאותו משפט שמעתי גם את המילה 'ג'יהאד'. ג'יהאד, שהאדה, הקרבה. זה הדהד בי כל כך חזק, שכשאחד מחבריי החליט זמן לא רב לאחר מכן לנסוע לבוסניה, הצטרפתי אליו".
אלא שהמלחמה הסתיימה בדצמבר 95', ודין עזב לטורקיה. בזמנו הוא פגש אדם "כריזמטי מאוד, חיוך גדול, שאמר לנו בזמן חתונה של אחד מחברינו, ש'אסור שהאויב יכתיב לנו היכן נילחם. מדוע אנחנו נלחמים רק בשוליים של העולם המוסלמי?' וזה היה חאלד א־שייח' מוחמד, הארכיטקט של 11 בספטמבר.
"הוא אמר לנו - 'המלחמה בבוסניה עומדת להסתיים. לאן תלכו? צ'צ'ניה? לא רעיון טוב'. הוא הציע לנו ללכת לאפגניסטן, וציין שאפשר להתאמן שם ולקבל כישורים מועילים לקרב שעוד עומד לבוא. וכך היה".
"מסרים פשוטים ויעילים"
בגיל 17 הגיע דין לאפגניסטן, וחודשיים לאחר מכן הגיע גם אוסאמה בן לאדן שגורש מסודאן. "כל אל־קאעידה הגיעו אחריו. אני זוכר שהלכנו לראות אותו בפעם הראשונה, באוגוסט 96'. ידענו כבר מי הוא ואת ההיסטוריה שלו. דמיין שצ'ה גווארה מגיע פתאום. זה היה אותו אימפקט. אבל כשהגענו לפגוש אותו, אני חייב לומר שלא ממש התרשמנו.
"אנשים לא מבינים, אבל כשבן לאדן הגיע לאפגניסטן עם אנשים נוספים מהארגון, הם היו קומץ של פליטים. זה לא הבן לאדן שהיה לבוש היטב, עם הטורבן האלגנטי. לבושו היה מרושל, בוודאי שלא מגוהץ, שערו היה פרוע, וכל המתחם היה בבלאגן אחד גדול. הם ממש לא נראו האנשים שבתוך חמש שנים ישנו את מהלך ההיסטוריה. איש לא חשב שזה יהיה כך".
מה הוא אמר לכם?
"הוא האמין שתהיה מלחמה שאולי תתחיל באפגניסטן אבל תסתיים בירושלים. הוא הבהיר לנו שאנחנו כאן כדי להגשים חזון. הוא אמר, 'כן, אנחנו בנקודה הנמוכה ביותר, אבל בקרוב נתעלה ונתרומם'. הוא דיבר כמו רופא שמבטיח לפני הניתוח שהוא יעשה עבודה טובה, למרות שאתה לא בטוח אם יש לו תעודה או לא. וזה עבד".
מה בעצם היה סוד הכריזמה שלו?
"הוא קרא את המחשבות שלך, ידע בדיוק מה שאתה חושב, ואז כבש אותך עם מסרים פשוטים שכוללים נבואה וחזון שיש להגשים. כל כך פשוט, וכל כך יעיל".
איך הגבת כששמעת שהוא חוסל?
"הרגשתי הקלה. אמרתי לעצמי, 'תודה לאל שזה בוצע'. הוא איננו, ואני מקווה שגם המסרים שלו והכריזמה שלו ייעלמו איתו ביחד".
משאלת לב סמויה
שנה עברה מאז אותו רגע שבו פגש דין את בן לאדן ועד שנשבע אמונים לארגון. לאחר מכן, הוא הוכשר במעבדת חומרי הנפץ של ארגון הטרור, ולמעשה בילה חלק ניכר מהתקופה שלו באל־קאעידה במחנה של אבו חבאב, שהיה אחראי, בין השאר, לפיתוח של חומרי נפץ מיוחדים, כאלה המבוססים על רעלים כימיים וביולוגיים. החומרים שפותחו במעבדה שלו בזמנו גבו את חייהם של מאות ישראלים, ואף נעשה בהם שימוש בפיגועים רבים בעולם, דוגמת הפיגועים ברכבת התחתית של לונדון ב־2005.
"אם מפקחי בריאות היו מגיעים לשם - הם היו מקבלים התקף לב", הוא אומר. "התעסקנו שם בכימיקלים כמו תפוחי אדמה, בלי ציוד מגן, מסיכות, בלי כלום. כאילו יש לנו משאלת לב סמויה למות. מה שכנראה היה נכון בזמנו.
"אמרו לי - 'אנחנו לא רואים אותך בתפקיד קומנדו, אתה חנון. אתה מאוד זהיר, וצריך אנשים כאלה במעבדה הזאת. שם תצליח היטב'. היינו שם ארבעה תלמידים, ואבו חבאב אמר לנו ביום הראשון: 'הסיבה היחידה שאתם ארבעה, היא שכמות גדולה מכך תגביר את הסיכוי לתאונה'. הוא הדגיש בפנינו - 'הטעות הראשונה שלכם היא גם האחרונה. אז בבקשה - תהיו זהירים'".
סיפור הכיסוי המושלם
שנה אחרי שהושבע לשירות הארגון, הגיע המפנה שגרם לו להתגייס ל־MI6: הפיגוע בשגרירות בניירובי ב־1998, שבו נהרגו 223 אנשים ונפצעו כ־4,000. "אחד מחבריי, שהגיע איתי לראות את בן לאדן בפעם הראשונה, היה זה שהסיע את הוואן אל תוך השגרירות", הוא נזכר.
"זה היה שוק בשבילי - כדי להרוג 12 דיפלומטים אמריקנים נהרגו יותר מ־220 אזרחים חפים מפשע ונפצעו אלפים. לא מצאתי אף פתווה (פסק הלכה מוסלמי שניתן על ידי מופתי; ר"פ) שמצדיקה את זה. לאחר הפיגוע הזה התחלתי לפקפק האם אני בצד הנכון של ההיסטוריה. המצפן המוסרי שלי כיוון לכיוון אחר לגמרי, והחלטתי שאני רוצה לעזוב".
"המידור היה כ"כ גדול". התאומים בפיגועי 11 בספטמבר // צילום: אי.פי.אי
דין הגיע לקטאר כדי לקבל טיפול רפואי ובמטרה לעבוד כמורה, אך שם למעשה גויס ושימש, ככל הנראה, אחד המרגלים הבודדים שהיו למערב בתוך הארגון. בין השאר, הוא התבקש "לשים עין" על המחנה של אבו חבאב, ולעקוב אחר הנעשה באל־קאעידה, וכמובן להכניס לארגון, כאמור, את הטלפונים הלווייניים.
את היציאות הרבות שלו מאפגניסטן לבריטניה הסביר באמצעות סיפור כיסוי של עסק לייצוא תבלינים, דבש, מלח ואגוזים, כאשר את הרווחים חלק עם אל־קאעידה.
"היתה לי סיבה ממש טובה להיות בפנים ובחוץ כל הזמן, בלי שאף אחד ישאל אפילו שאלה אחת", הוא מספר. "אבל ב־2001 דברים הפכו מכוערים. חזרתי מבריטניה, ופתאום מצאתי שאני בחקירה מול ארבעה אנשי אל־קאעידה. שאלו אותי, 'אתה בא והולך כל הזמן, למה?' אמרתי להם שאני עושה עסקים, והם התחילו לשאול עם מי. נתתי להם את השמות, הראיתי להם אישורי מסחר והעברות כספים, אבל הם לא נרגעו. רק כשהראיתי להם את המעטפות עם הכסף שהבאתי, הם האמינו. הם רצו חלק מהרווחים ולהשתתף איתי בעסקים. אחד מהם אמר לי בעצב - 'חשבתי שאתה חבר שלי. אם יש הזדמנות עסקית חשבתי שתבוא גם אלי'".
אבל השמירה על סיפור הכיסוי לא היתה הקושי היחיד של איימן דין. "אפגניסטן זה חור שחור, כשאתה נכנס אתה נעלם, כשאתה יוצא - אתה נולד מחדש. כשחזרתי לשם בפעם הראשונה מקטאר - אמרתי לעצמי, 'אלוהים, האנשים האלה היו חברים שלי ועכשיו הם המטרות שלי'.
"זה הצריך ממני משמעת ויכולת להדחיק את מערך האמונות החדש שלי, ולאפשר לאמונות הישנות להיות על פני השטח. זה לא היה קל. אמרתי לעצמי, 'כשאני כאן, כמנגנון הישרדות אהיה מוג'אהד, באמת. ואם מישהו ישאל אותי משהו - אענה כפי שמצפים ממני ואעמיד פנים שאני מאמין בזה'. זו היתה הדרך היחידה שלי לשרוד".
הבעיה החדשה של המערב
במהלך עבודתו כמרגל מנע דין לפחות ארבע מזימות ל"פיגועים רציניים", ובהם ניסיון לבצע פיגוע בנשק כימי ברכבת התחתית של ניו יורק; זאת, נוסף על מידע רב ויקר ערך שהעביר לביון הבריטי. לאחר שנחשף בשנת 2006 בתקשורת האמריקנית במה שהוא מכנה "טיפשות מוחלטת", עבר לעבוד בתחום הבנקאות, בין השאר כיועץ בתחום הטרור הפיננסי. כיום הוא משמש יועץ בתחום הביטחון.
מה המאפיין החשוב ביותר שמרגל זקוק לו?
"אני יודע שזה נשמע כנגד כל היגיון, אבל אם אתה רוצה להוציא מידע מאנשים ולהישאר בחיים - אף פעם, אבל אף פעם, אל תשאל שאלות. זה הדבר הכי חשוב בריגול. כדי לגרום למידע להגיע אליך, אתה צריך להיות איש שיחה טוב, להיות סבלני ולדעת שאם לא קיבלת את המידע היום, תקבל אותו מחר; והכי חשוב - תהיה מועיל. מכיוון שאנשים ידעו שאני טוב בהכנת פצצות ביקשו ממני עזרה, וכך גם נתנו פרטים רלוונטיים על פיגועים".
אז איך קרה שלא עליתם בזמן על 11 בספטמבר?
"המידור היה כל כך גדול. כדי למנוע את 11 בספטמבר היית צריך 12 מרגלים, וכל אחד במחלקה אחרת באל־קאעידה".
מה המחיר האישי שאתה משלם אחרי שמונה שנים תחת כיסוי?
"הפכתי לסוכרתי בגלל זה, כי הדחקתי את הרגשות שלי. זה מחיר קטן שמשלמים על הצלת חיים. אני תמיד אומר לאנשים - אם הייתי מוכן למות בשביל אל־קאעידה, זה יהיה צבוע מצידי אם לא אסכים לסכן משהו בקרב נגדם".
מתי לאחרונה הרגשת בסכנה אמיתית?
"אמנם רוב האויבים שלי מתים או בכלא, אבל יש שתי פתוות על הראש שלי. בספטמבר 2016 עמדתי לנסוע לחתונה של אחיין שלי בבחריין. יומיים לפני, אשתי אמרה שהיא לא מרגישה טוב לגבי זה. ואז המשפחה שלי התקשרה ואמרה ששירותי הביטחון בבחריין התקשרו אליהם ואמרו שיש מזימה להרוג אותי. אבל אני לא יכול לחיות את חיי בפחד כל הזמן, אחרת לא תהיה בהם הנאה. יש לי הומור, אני אוהב להיות בחו"ל ולטייל. זה גם הופך את מלאכת המעקב אחריי לקשה יותר".
"הבעיה של אל־קאעידה היום - מנהיגות". בן לאדן // צילום: אי.פי
מה נשאר היום מאל־קאעידה ועד כמה אתה משייך את מצבם לפעולות שלך?
"הפעולות שלי היו חלק מתמונה גדולה יותר. אתה לא יכול להרוג רעיון. אל־קאעידה כיום במצב טוב יותר מאשר לפני שלוש שנים, אז הם היו בתחתית. הם התחילו ללמוד מדאעש. הבעיה של אל־קאעידה היום היא המנהיג שלהם, איימן א־זוואהירי. הוא חסר כריזמה לחלוטין. יש לו כריזמה של דג מת, עם כל הכבוד לדג המת.
"הדבר החדש באל־קאעידה הוא חמזה בן לאדן. הוא רק בן 29, כריזמטי, ומשתוקק לנקום את מות אביו. אחריו צריך לעקוב. אם הוא לא ייהרג בשלוש השנים הקרובות, הוא הולך להיות בעיה גדולה".
ומה לגבי דאעש? אתה מודאג מהם?
"האידיאולוגיה שלהם תמשיך כמו אש מתחת לעפר. בעתיד, אם תהיה הידרדרות בעיראק או בסוריה, נוכל לראות תחייה שלהם".
מה דעתך על המצב בישראל?
"אין מלחמה בין אסלאם למערב. המלחמה היא בתוך האסלאם עצמו. הקרב אינו בין דתות וגזעים, אלא בין אלה שמאמינים במדינה לאומית ובין אלה שלא. ישראל יכולה למצוא עצמה במצב מיוחד, לצד מדינה לאומית כמו ערב הסעודית, כוויית, מצרים, ירדן - ונגד אידיאולוגיות שמאכילות קבוצות כמו חמאס, חיזבאללה, דאעש, אל־קאעידה ואחרים".
מדוע אתה מסכים להתראיין מסביב לעולם?
"כי הנרטיב הוא שיש מלחמה בין האסלאם למערב. אבל יש יותר אנשים שנלחמו נגד טרור מתוך האסלאם, מאשר טרוריסטים שצמחו מהאסלאם. הקול הזה לא ברור ואני רוצה שהוא יישמע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו