שיעור בדו־קיום

יהודי, ערבי, חילוני וחרדי נפגשים בבית מדרש באבו גוש ללימוד תורה וקוראן. זו היתה יכולה להיות התחלה של בדיחה, אך זו התרחשות אמיתית שמתקיימת לאחרונה - מאז שנפתח בית המדרש של מרכז "הינם" לסובלנות חברתית.

בלב אבו גוש, המקום שהפך לסמל של דו־קיום, הוקם מרכז "הינם" שמבקש לקדם סובלנות בין אנשים שונים, מרקעים שונים. במבנה אבן עתיק בן 150 שנה, הנפרס על פני 500 מטרים רבועים, פועלים בית מדרש, מדרשה, מרכז כנסים ותרבות ומחלקת מחקר, ולאחרונה מגיעים לשם אנשים רבים לשיעורים שנועדו לקרב בין האוכלוסיות השונות. 

אחד המשתתפים בשיעורים של בית המדרש הוא ישראל כהן, בן 32 מירושלים, נשוי ואב לשלושה. כהן למד בישיבות החרדיות המוכרות "אור אלחנן" ו"מיר", לאחר מכן הלך ללמוד תואר ראשון בפילוסופיה, וכעת הוא נמצא בתפר שבין עבודת התזה לדוקטורנט ומתמקד, איך לא, בפילוסופיה של ההלכה. כשהוא נשאל מה לבחור מישיבות חרדיות ותואר ראשון בפילוסופיה, עונה כהן בפשטות: "סקרנות", ומוסיף: "הפילוסופיה משלימה באיזשהו אופן את מה שלמדתי בתורה ובהלכה". 

לבית המדרש הגיע ישראל בעקבות אחיו, שהעביר שם שיעור לאחרונה. "מה שנעשה שם מעניין מאוד", הוא אומר, "יש יהודים וערבים, חרדים וחילונים, וכולם יושבים יחד ולומדים מתוך ניסיון לזהות נקודות ממשק בין המסורת היהודית למסורות מקבילות, למשל האסלאם. לפני שבוע, למשל, דיברנו על האופן שבו מתעצבת ההלכה הספרדית מול האתגרים שאפיינו את ארצות האסלאם, וזה קו מחבר מעניין מאוד. למדנו תשובה של הרב משאש, רב ממרוקו, לאיזו סוגיה הלכתית - ובשיעור ישבו מוסלמים ויהודים, דתיים ולא דתיים, מוסלמים דתיים ומוסלמים לא דתיים, שכולם עם מחויבות למסורת. ראינו איך התשובה צומחת ומתפתחת מתוך ההקשר ההיסטורי של החיים בארצות האסלאם, שם היהדות או היהודים היו פחות מאוימים מאשר בארצות אשכנז". 

לדברי ישראל, "הסיפור הפוליטי נשאר בחוץ, מגיעים ולומדים מתוך אמונה שהפוליטיקה עלולה ללכלך את היחסים הטבעיים בין בני אדם באשר הם. השארנו בחוץ את חוק הלאום וחבריו ואנחנו פשוט מגיעים ולומדים יחד, מה שמייצר אווירה חיובית. כמובן שאי אפשר להתעלם לחלוטין מהמטענים הפוליטיים, אבל אנחנו מנסים לא לעסוק בזה, אלא לעסוק בלימוד. כשמסיימים שיעור כזה אנחנו מוצאים גשרים אפשריים ונושאים משותפים הרבה יותר ממה שהעיסוק הפוליטי מזמן לנו".

 

"הקוראן דומה לתנ"ך"

גם בצד הערבי התחושות דומות. נאיל זועבי, בן 47 ואב לארבעה המתגורר בכפר נין שליד נצרת וב־14 השנים האחרונות מנהל בית ספר, הוא פעיל חברתי שבניגוד ללא מעט מחבריו תומך בשירות לאומי. לבית המדרש הגיע דרך היכרות אישית עם מנהל מרכז "הינם", ירון קנר. 

"אני מחנך את התלמידים שלי לאהוב בני אדם, לקיום משותף במדינת ישראל ולהקשבה והכלה של האחר", אומר נאיל, "תפיסת העולם שלי היא שהאחר הוא האחר והאני הוא אני, אבל אין בינינו התנגדות וחייבים להיות בקשר אחד עם האחר. הערכים שכתובים בקוראן הם ערכים של צדקה, חמלה, אהבה, הקשבה. אנשים חושבים שיש שם רק תכנים פונדמנטליסטיים של פורעי חוק, אבל הקוראן לא כזה. במפגשים האלה אני מספר שהקוראן מעביר מסר של שלום".

 

אתה לא רואה חרדי, ערבי או מתנחל, אלא בן אדם. ירון קנר // צילום: אורן בן חקון

 

נאיל היה אחד ממוסרי השיעורים במקום. "בשיעור שלי השתתפו  ערבים, יהודים, סטודנטים, מורים, חרדים וחרדיות, ודיברתי על המשותף בין הקוראן לתנ"ך", הוא מספר, "יש הרבה ערכים משותפים, אפילו הסיפורים בקוראן ובתנ"ך דומים, וכשהתחלתי להגיד פסוקים מהקוראן החרדים לא הבינו מאיפה אני מקריא, כי גם בקוראן מופיעים הסיפורים על אברהם, משה, יעקב ועוד. סיפור עקידת יצחק מוצג בקוראן בדיוק כמו שהוא מסופר בתנ"ך, רק בלי השם של יצחק".

גם נאיל מרגיש שהמתח הפוליטי נשאר בחוץ. "אנחנו מנותקים מזה ומתנערים מזה. אני חושב שמתיחות פוליטית נוצרת בגלל פוליטיקאים שרוצים לשרוד, ואנחנו לא שם. אני מרגיש בנוח לשבת וללמוד איתם. הדת היא דבר נפלא ומלא ערכים והיא מחברת בין אחד לשני. הקוראן וגם התנ"ך מדברים על איך לכבד זה את זה. הבעיה שלנו במדינה היא שאנחנו לא מספיק מכירים זה את זה. נכון שזו מדינה קטנה, אבל האוכלוסיות השונות עדיין לא מכירות זו את זו. כדי להכיר באמת צריך לשבת ולדבר, רק אז כל המחסומים נופלים".

 

"האג'נדה היא שאין אג'נדה"

ירון קנר, מנהל מרכז "הינם", מסביר כי "בית המדרש באבו גוש הוא בית מדרש לסובלנות המושתת על שלושה עקרונות. הראשון הוא שהלומדים והמלמדים בו הם ממגוון זהויות: ערבים, יהודים, דתיים, חילונים וחרדים - כולם מוזמנים ללמוד וללמד. המאפיין השני הוא שנושאי הלימוד מגוונים ואין שומרי סף מבחינת מה רשאים ללמוד בו. כל נושא שתרצה ללמוד וללמד, מכל דת, עדה, זרם או תרבות, אפשר ללמוד. המאפיין השלישי הוא שאין אג'נדה לא למגזר ולא לקו פוליטי, אלא האג'נדה היא שאין אג'נדה. זה מאפשר לכולם להרגיש שזה מקום שמתאים להם".

לדבריו, "לבתי המדרש הוותיקים, בין זה החרדי או זה של היהדות החילונית, הרפורמי או החרד"לי, יש קו מסוים ואם אתה לא בקו הזה, לא תרגיש שייך. לנו אין קו מובהק, כדי שזה יהיה לכולם. אף אחד לא אורח של מישהו. אנחנו מאמינים שהיכרות משמעותית בין שונים היא הכלי האפקטיבי ביותר לקידום חברה סובלנית ומכבדת. 

"בעבר ניסו פרקטיקה של מפגשים קצרים בין בעלי זהויות שונות, כמו מפגשים בין תיכון דתי וחילוני. כשהייתי תלמיד נעשה דבר כזה, אבל זה לא קידם שום דבר. נפגשים למשך שעה וחצי לוויכוח, שבו אנשים באים לנצח ומתחדדים יותר בעמדות ובראייה המתייגת וגם לא ממש פתוחים להקשיב ובעיקר מתמקדים בטענות שלהם. כל מעגלי השיח ואוהלי ההידברות כבודם במקומם מונח, אבל יש קומה שנייה של היכרות אחרת בין שונים, שאוספת רבדים שונים של עולמו של האחר, הדת, המורשת, המשפחה, האתגרים. 

"על ידי היכרות מהסוג הזה אתה מפסיק לראות את החרדי, הערבי או המתנחל, ורואה קודם כל בן אדם שגם אם אתה חולק עליו, אתה לא שונא אותו והשיח ממילא רך ומכבד יותר והיחס אמפתי ואנושי. השאיפה היא שבית המדרש הפתוח יקרב בין אנשים שונים, כל אחד לעולמו של השני, ויגביר את ההיכרות ביניהם. סביב אותה היכרות אנשים יהפכו להיות קצת יותר סובלניים אחד כלפי האחר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו