"מספיק שכתוב על אדם ששוטר חקר אותו - ועולמו חרב עליו"

"אני אוהב את מה שאני עושה, ושואב מכך סיפוק אדיר", אומר לי עו"ד ירון קוסטליץ כשאנחנו מסיימים את שיחתנו והוא עובר לטיפולו המסור של הצלם. "אני חש שאני עוזר באמת לאנשים. לא יכול להיות סיפוק גדול יותר מלסייע לאדם להוכיח את חפותו".

קוסטליץ אמנם צעיר, רק בן 41, אבל כבר הספיק לתפוס את מקומו בצמרת עורכי הדין הפליליים בישראל. הוא מתמחה בעיקר בעבירות צווארון לבן וייצג בכמה תיקים מפורסמים מאוד, למשל משפטיהם של אביגדור ליברמן, מיכאל צ'רנוי, מנהל רשות מקרקעי ישראל לשעבר יעקב אפרתי (שהואשם במסגרת פרשיית הולילנד וזוכה), וראש עמותת איילים מתן דהן (שהפרקליטות חזרה בה מהטענות העיקריות נגדו). הוא ייצג גם את אנשי עמונה ונתיב האבות בבג"ץ ועוד. לאחרונה הצטרף לצוות ההגנה של שרה נתניהו, אולם הראיון עימו נקבע לפני שנודע על ההתפתחות האחרונה, ובלאו הכי קוסטליץ מקפיד לא להתבטא בתיקים שבהם הדיון עדיין תלוי ועומד. 

 

"יש עשן בלי אש"

ממרומי הקומה ה־31 של מגדל ב.ס.ר 3, ליד קניון איילון, נשקף נוף מרהיב של גוש דן שגורם לך לחשוב שלכל עיר - דחוסה ככל שתהיה - יש חן מסוים במבט מגבוה. לפעמים, הכל עניין של פרספקטיבה. הפרספקטיבה הזו היא מה שמביאה אותנו לראיון הזה, שיעסוק בעיקר במערכת אכיפת החוק והקשיים הקיימים למצוא בה צדק, ובעיקר באנשים - פשוטים ונבחרי ציבור כאחד - שמתמודדים מול מערכות רבות עוצמה בניסיון להגן על עצמם, חירותם ומשפחתם. קוסטליץ יורה את תשובותיו במהירות, שוכח לפעמים שאנחנו בראיון עיתונאי ולא בדיון סוער בבית המשפט, ושמה שעומד על הפרק כעת היא מהירות ההקלדה של העיתונאי ולא חירותו של הלקוח.

"על עינוי הדין חרבה ירושלים", הוא פותח בציטוט מחז"ל, דבר שיחזור על עצמו במהלך השיחה. "הדגש בהקשר הזה הוא על עינוי הדין, ולא על עיוות הדין", הוא מסביר, "עצם העינוי, משיכת הזמן בעניינו של נידון, הוא בעייתי וחמור מאוד. מה שקורה הוא שאיך שנפתחת חקירה הכל מתפרסם בציבור בקול רעש גדול, ואדם משלם מחירים אישיים כבדים מאוד. הציבור לא מתעמק בחזקת החפות, ובדברים האלה מספיק שכתוב על אדם ששוטר חקר אותו - ועולמו חרב עליו. בקהילה שלו מסתכלים עליו אחרת וחייו נהרסים.

"יש משפט נורא שנפוץ בציבור וגם אצל עיתונאים: 'אין עשן בלי אש'", ממשיך קוסטליץ, "זה משפט חמור מאוד שגורם לפגיעה קשה בחשודים, כי יש הרבה פעמים עשן בלי אש, או שהאש בכלל באה מהשדה השכן וכן הלאה. אבל החיים של האדם כבר נהרסים, ואם הוא נבחר ציבור הוא מפסיד את מעמדו ותדמיתו. גם אם הכל נגמר והוא מזוכה, אי אפשר להחזיר הכל לקדמותו. מי ישיב לו את זה?"

אבל מה החלופה? אתה הרי לא רוצה שלא יחקרו. 

"את עינוי הדין צריך לצמצם. זה הכי חשוב. צריך לבצע חקירות ביעילות ובמהירות. ויותר מזה, להגביל את החשיפה התקשורתית שלהן ולמתן אותה. הרשויות חייבות להיות הרבה יותר זהירות בפרסום, וכמו שיש את האזהרות על קופסאות הסיגריות, להוסיף לכל פרסום כזה דיסקליימר ברור בנוסח כמו 'המשטרה קיבלה מידע מודיעיני שמעלה חשד זה או אחר המחייב בדיקה והמשטרה בודקת את החשד. למשטרה חשוב להדגיש שהיא רק בודקת את החשד ואין לדעת מה יעלה בסיום הבדיקה'. תאר לך שהמשטרה היתה משתמשת בהודעה כזו בקביעות, זה היה יכול לשפר את המצב דרמטית". 

מהניסיון שלך, המשטרה באמת מדליפה? הם תמיד אומרים שהסנגורים מדליפים.

"אדבר איתך בעובדות, לא בהשערות. בחקירה של השר ליברמן, העיתונאי יואב יצחק פרסם פרטים מוכמנים ממסמך סיכום פנימי של המשטרה מתוך חקירות של אנשים אחרים, לא של ליברמן עצמו. אני הלכתי עם זה לבג"ץ, כי פה לא היה אפשר לטעון שהסנגוריה הדליפה משום שהמסמך הפנימי לא נמסר לה. לכן ניצחנו. בג"ץ הורה למח"ש לבצע מחקרי תקשורת כדי להבין מי הדליף. כמובן שפעלו בגרירת רגליים ועד שעשו את זה עבר הרבה מאוד זמן וזה כבר נהיה לא רלוונטי, אז אם אתה שואל אותי האם במקרים מסוימים משטרת ישראל מדליפה? בוודאי. 

"זו תופעה חמורה מאוד. לעובד ציבור אסור להדליף. המידע שיש לו הוא לא המידע שלו, אלא המידע של כולנו שנמסר לו בסודיות ומופקד בידיו בנאמנות. כשהוא מדליף אותו הוא עובר עבירה פלילית. זה כמובן משפיע מאוד על הלך הרוח הציבורי וגורם לפגיעה באדם במצב הכי חלש ופגיע שהוא נמצא בו, כי לא רק שהוא לא יודע כלום על מה שמתנהל נגדו אלא גם אסור לו להגיב או לפעול כי יגידו שהוא משבש הליכים וכדומה". 

אז מה הפתרון? שיחקרו עיתונאים?

"המוקד כאן הוא לא העיתונאים שעושים את עבודתם ומפרסמים, אלא הגורמים מתוך המערכת שמדליפים. מי שעובר עבירה הם הגורמים ברשויות, שמשתמשים בחומרים באופן פסול ובניגוד לחוק. צריכות להיות סנקציות חריפות בנושא. אם אדם יידע שעל הדלפה הוא מאבד את משרתו, אנשים לא יעשו את זה". 

בהקשר הזה, מה דעתך על המלצות המשטרה? כאן זה לא הדלפות, אלא דברים שהמשטרה מפרסמת לציבור בעצמה.

"אין ערך משפטי להמלצות המשטרה. היא צריכה להיות גורם שאוסף ראיות, ולא מחווה את דעתו לגבי האיכות שלהן. גם אם היא מחווה את דעתה ברמה הפנימית, אסור לה להפיץ את זה החוצה. זה פסול מאוד. וגם מהזווית של המשטרה עצמה, בסופו של דבר זה פוגע בה כי ההמלצות תמיד יפורסמו בקול תרועה רמה - ואז כשתיק נסגר, הציבור לא מבין מה היה כאן. למשטרה אסור שתהיה אג'נדה והיא צריכה לשמוח כשאנשים מזוכים. כשמתגלה שלא נעברה עבירה זו בשורה אדירה. אוי ואבוי אם המשטרה מתאהבת בשאלות שהיא שואלת בחקירה. אלו דברים שלא יכולה להיות עליהם מחלוקת. דברים בסיסיים".

 

"הציבו עלי אבטחה"

קוסטליץ הוא בוגר "מדרשיית נעם" ששכנה בפרדס חנה, והתגלגל לתחום הפלילי די במקרה. אחרי התיכון הלך לתוכנית באוניברסיטת בר־אילן, ששילבה לימודי משפטים עם תואר שני במינהל עסקים, עשה התמחות אצל עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, ומשם שובץ לתביעה הצבאית הראשית בפרקליטות הצבאית. 

 

להבין מי הדליף. אביגדור ליברמן // צילום: יהודה פרץ

 

"יצא שלמעשה התגלגלתי לתחום הפלילי", הוא אומר, "תחומי העניין שנותנים בצבא לפרקליטים מתחילים לעסוק בהם הם רבים וחשובים. מוניתי לעוזר התובעת הצבאית הראשית, אל"מ עינת רון, כיום נשיאת בתי משפט השלום מחוז מרכז, ושל הפצ"ר דאז ד"ר מנחם פינקלשטיין, היום שופט בית המשפט המחוזי מחוז מרכז. התחום המרכזי שבו עסקתי היה משפטי הסרבנים, שהיו בעלי פרופיל ציבורי ותקשורתי גבוה באותה תקופה".

המדובר הוא בסדרת משפטים שהתרחשו סביב מבצע חומת מגן בשנת 2002. הראשון שבהם עסק בסירובו של קצין המילואים דוד זונשיין לשרת בבית אל, אירוע שבעקבותיו הוקמה תנועת "אומץ לסרב"; והשני במשפטם של חמישה מועמדים לגיוס שסירבו לשרת בכלל בצה"ל. קוסטליץ ייצג את התביעה הצבאית במשפטם של החמישה, וזכה לטבילת אש ראשונה של מערכה בפרופיל ציבורי גבוה.

"סרבנות פוליטית שונה מסרבנות פציפיסטית, שבה האדם שטוען שהוא זכאי לפטור משירות מסרב באופן כללי לשרת בכל צבא שבעולם. צה"ל פוטר פציפיסטים, אם הוא משתכנע בכנות ובאמיתות המניעים שלהם וטענותיהם. בסרבנות פוליטית, שהיא סרבנות סלקטיבית, הצבא נוקט עמדה בלתי מתפשרת - עמדה מחויבת לפי הדין. זונשיין, למשל, טען שהוא מוכן לשרת בכל גזרה, רק לא ביהודה ושומרון. צה"ל ראה את התופעה הזו בחומרה רבה וזונשיין, שהיה איש מילואים, נשפט בדין משמעתי ל־35 ימי מחבוש. אחרי זה הוא עתר לבית המשפט העליון, שם עתירתו נדחתה".

איך התקשורת התייחסה לזה אז?

"אז לפחות, ואני מקווה שגם היום, היה קונצנזוס בחברה הישראלית לגבי הסירוב לשרת בצה"ל מטעמים פוליטיים שהוא דבר פסול מכל וכל. ח"כ אבשלום (אבו) וילן ממרצ יצא חוצץ נגד סרבנות מהטעמים הללו". 

במשפט השני, משפטם של חמשת הסרבנים, קוסטליץ נתקל ביחס עוין יותר. "משפט הסרבנים השני עסק בחמישה צעירים שכולם הגיעו ממשפחות הקשורות למק"י וחוגיהם, שסירבו להתגייס מטעמים פוליטיים", הוא נזכר, "מי שייצג אותם היה עו"ד דאז דב חנין, והם תקפו אותי גם אישית בטענה כי כ'חובש כיפה' אני מוטה כביכול נגד הטעמים הפוליטיים שלהם. במהלך המשפט אפילו שלחו מכתבי איום אלי וליועמ"ש, שבהם נטען שאני פושע מלחמה ושאעמוד לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג. זה הגיע עד לפרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל ונאלצו להציב עלי אבטחה". 

בסופו של דבר הורשעו הסרבנים, וישבו שנה במאסר. "אני חושב שזה גדע את התופעה הזו", אומר קוסטליץ, "אם צה"ל היה נכנע להם, הוא היה צריך להיכנע ב־2005 גם לסרבנות מימין, וזה היה גרוע מאוד. צה"ל עמד על עקרונותיו הממלכתיים, ובצדק. אין מקום לסרבנות בצה"ל מכל טעם פוליטי כלשהו, מימין, מהמרכז או משמאל. צה"ל הוא אל־פוליטי ועל־פוליטי". 

 

"אין עוול גדול מ'שמועות'"

קוסטליץ השתחרר מהצבא ב־2005, בדרגת סרן, והצטרף כשותף למשרדו של וינרוט, שם ניהל בעיקר תיקי צווארון לבן והתדיינות אזרחית. ב־2014 פתח משרד עצמאי, יחד עם שותפו עו"ד יואב סגל.

מכל התיקים, איזה היה הכי דרמטי עבורך?

"התיק מרכזי בחיים שלי, גם מבחינת הזמן וגם מבחינת התוצאה, היה של מיכאל צ'רנוי. המשפט התנהל 11 שנים - מכתב האישום ב־2004 עד הזיכוי ב־2015. גם החקירה שלפני כן היתה ארוכה, היא התחילה כבר ב־2001. זה היה עבורי מיקרוקוסמוס של המערכת המשפטית". 

בסוף שנות ה־90, על רקע חשש שהמאפיה הרוסית תעלה לארץ ותתחיל להשתלט על מוסדות מדינה, נערכו מעקבים אחרי צ'רנוי. ההאזנות בוצעו בשנים 

2001-1997, באמצעות מכשיר ציטוט שהותקן על ידי שוטרי היחבא"ל בשולחן משרדי, מתוך חשש שצ'רנוי גורם נזק ממשי למדינה. בסופו של דבר, לאחר 58 אלף הקלטות(!), הוגש נגדו כתב אישום כלכלי בטענה שהעמיד לרשות גד זאבי 643 מיליון דולר כדי שהלה ירכוש קרוב ל־20 אחוזים ממניות בזק, תוך שמעורבותו של צ'רנוי לא מדווחת כחוק. 

"צ'רנוי וזאבי טענו כל הזמן שמדובר היה בהלוואה", אומר קוסטליץ, "הלוואה שהיתה מגובה בתיווך של עורכי דין. המשפט נמשך שנים, ובסוף צ'רנוי זוכה. המדינה לא ערערה על התוצאה, ויותר מזה, כבר בסוף החקירה ב־2004, עוד לפני הגשת כתב האישום, התגלה שבטוח שלא נגרם נזק למדינה. הסיבה שחקרו היתה השתלטות על מניות בזק, ובחקירה התגלה שזה לא היה. כל מה שנשאר נגע לדיווח על העסקה לרשויות ולבנקים. השופט ביקר בפסק הדין את המשטרה והפרקליטות ואמר שאם התברר שהחשד שבגינו הוא נחקר לא הניב דבר, מדוע לנהל על זה משפט פלילי? הרי בדיון כלכלי יש כלים רבים נוספים מחוץ לכותלי בית המשפט, כמו קנס מנהלי וכדומה, ולא בהכל צריך להשתמש בפטיש חמישה קילו של המשפט הפלילי. 

"זה מתחבר לכוח העצום שיש בידי התובע. הוא יכול לסיים תיק מחוץ לבית המשפט, למשל בקנס מנהלי, אבל הוא צריך להשתמש בכלים האלה בשום שכל ובעיקר בענווה. התביעה צריכה לבחון את הראיות החדשות שהסנגוריה מציגה לה בנפש חפצה, ואפילו לשמוח שהנאשם או ההגנה הציגו ראיות חדשות ואפשר לסגור את התיק".

נחשפת לתופעה דומה גם בתיק ליברמן?

"אצל ליברמן זה אפילו יותר חמור. חקרו אותו השכם והערב מאז שהיה מנכ"ל משרד רה"מ ב־1996. ב־2004 נפתחה נגדו חקירה חדשה, שבגינה נמנע ממנו לקבל את תפקיד השר לביטחון הפנים. ב־2008, לאחר ארבע שנים של חקירות ללא הפסקה, עתרנו לבג"ץ בדרישה שיחליטו אם להעמיד לדין או לסגור את התיקים. ב־2008 היועמ"ש מזוז סגר תיק אחד, אבל החקירה נמשכת. 

"רק ב־2011 החליט היועמ"ש וינשטיין לסיים את הסאגה. הוא הזמין אותנו לשימוע בפרשה המכונה 'מיכל ליברמן', והטענה היתה שליברמן עירב את תפקידיו הציבוריים והפרטיים והרוויח כסף שהלך לחברות שהיו רשומות על שם בתו. בשימוע הצגנו מסמכים וראיות ששללו את כל החשדות. כל העסקים דווחו כדין הן לבנקים והן לרשויות המס ואין שום בעיה. היועמ"ש השתכנע וזה נסגר בלא אשמה בכלל - כלומר אין כאן עבירה פלילית. כל ההכנסות התקבלו בתקופות שבהן ליברמן לא היה ח"כ או שר. הוא המקרה הקלאסי של 'אין עשן בלי אש'. עד היום, למרבה הצער, נשמעות טענות שהוא 'איכשהו' יצא מזה.

 

זוכה אחרי שנים ארוכות. מיכאל צ'רנוי // צילום: גדעון מרקוביץ

 

"אין עוול גדול יותר מה'שמועות' הללו. הן הסכנה הכי גדולה שיש בחברה מתוקנת, כי איך יכול היום ליברמן להתגונן מפני השמועה שאומרת שסגרו לו את התיק 'סתם'? אין דבר רחוק יותר מהאמת מזה. הפרקליטות לא מקבלת החלטות כלאחר יד, ישבו באותו שימוע פרקליטים בכירים רבים והגיעו למסקנה שאין כאן עבירה פלילית. גם מהתיק האחרון - מינוי השגריר בן אריה - הוא יצא זכאי במשפט. איך יכול אדם להתגונן מפני השמועות הללו בכלל? סוגרים לו תיק ועדיין מרחפת מעליו עננה. מה הוא יכול לעשות נגד זה?"

אבל זה לא מקרי, הרי הפרקליטה אביה אלף, שליוותה את החקירה, כתבה ספר שלם על זה. לא מקרי שיש עננה, מישהו מתחזק את העננה הזו כל הזמן.

"אני חושב שזה חמור מאוד. סגרו נגד אדם תיק, למה שזה ירדוף אותו אחרי זה?" 

מה אתה אומר על פרשת גל הירש? המינוי שלו סוכל והוא בחקירה תלויה ועומדת כבר שלוש שנים.

"איש לא יחלוק שהמינוי שלו סוכל בשל החקירה, זו עובדה פשוטה. המינימום המתבקש הוא שהחקירה תסתיים במהרה. הוא בינתיים כבר שילם מחירים כבדים מאוד. מה שעצוב הוא שאין לו מה לעשות. אל תשכח שבשל הכוח הרב שבידי התביעה יש חשש שאם הוא יפעל הוא עלול להרע את מצבו. אם אדם שעניינו נמשך שלוש שנים יגיש עתירה לבג"ץ, מדוע החקירה לא נסגרת, יש סיכוי מסוים שיגישו בסוף כתב אישום נגדו. לעיתים אדם מעדיף להיות תלוי בין שמיים לארץ ולא להסתכן בכך שיתרסק לארץ".

 

"עד מדינה - לא בבית ספרי"

מה דעתך על מסמך יצחקי, המכיל על פי הפרסומים אוסף של מידע מכליל על חברי הכנסת?

"אני לא אוהב להתייחס לדברים שאני לא מכיר ושאנחנו יודעים עליהם מהתקשורת, אבל אני יכול להגיד אמירה כללית שאם בדברים שמפורסמים יש ממש, הם צריכים להדיר שינה מכל אחד ואחד מאיתנו". 

בחודשים האחרונים נפתחו חקירות נגד מתמודדים ברשויות מקומיות, ואנחנו שומעים גם על סגירת תיקים. האם יש כאן ניצול של המשטרה למטרות פוליטיות?

"חלק מזה הוא דבר טבעי. כשאדם יוצא לאור השמש, טבעי שיצוצו כלפיו טענות, נכונות ולא נכונות. לפעמים יכול להיות שהאינטרסים הם פסולים, אבל חובת המשטרה לבדוק כל תלונה. הפתרון לבעיה היא לזרז את הבדיקה ולסיים את ההליכים מהר, כדי למנוע מהחקירות והבדיקות הללו לפגוע במתמודד שרץ. אנחנו שומעים בעת האחרונה על סגירת תיקים רבים, וזה נובע מהנחיה של פרקליט המדינה לחתוך עניין בדברים האלה. צריך לדעת לסגור ולא להשאיר תיקים תלויים באוויר לאורך זמן". 

מדוע אתה לא מייצג עדי מדינה?

"יש לי את הפריבילגיה לבחור את מי אני מייצג ואת מי לא. מדובר באדם שעשה עבירות עצמאיות, הוא ראוי לעונש והוא קונה את חירותו על ידי זה שהוא מוכר מישהו אחר. זה לא החינוך שקיבלתי. לא בבית ספרי. אני אומר את זה ללקוחותיי כבר בתחילת הדרך. אם יש מחשבה ללכת לכיוון של עד מדינה, אני לא שם, שייקח עו"ד אחר. דבר נוסף הוא שאני משתדל להזדהות עם הלקוחות שלי, להיות אמפתי ולהאמין ללקוח שלי. בדרך כלל עד מדינה משנה את גרסתו, פעם אחת אומר כך ופעם שנייה אומר אחרת. איך אני יכול לדעת מתי הוא דובר אמת?"

אולי זה קצת קשה... נסיים במשהו אופטימי?

"הייתי שנים רבות תובע צבאי, אני מבניה של המערכת, מאמין ומבקש לשפר ולהועיל מבפנים. אני אופטימי במובן הזה, חושב שדברים משתפרים. אף פעם לא האמנתי שיש רשע או זדון במערכות האלה, אלא שיש גורמים שקשורים לאינרציה של מערכות ולגלגלי הביורוקרטיה, שמביאים לטעויות. אני חושב שאפשר לתקן את הדברים האלה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו