12 שעות ואוקיינוס אחד הפרידו בין שני הנאומים. ביום שני היועץ האמריקני לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, דיבר ב"אגודת הפדרליסט" בוושינגטון. למחרת, שרת החוץ האירופית פדריקה מוגריני נשאה את דברה בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג, צרפת.
"ארה"ב תשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להגן על אזרחיה ועל אלה מבעלות בריתנו, מפני תביעה בלתי מוצדקת של בית משפט לא לגיטימי", תקף בולטון באופן חסר תקדים את בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
"אם בית המשפט ירדוף אותנו, את ישראל, או בעלות ברית אחרות, לא נשב בשקט. לא נרשה לבית הדין או לארגון אחר להגביל את זכות ישראל להגנה עצמית", אמר יד ימינו של טראמפ ואיים בסנקציות אישיות על בכירי בית הדין בהאג.
בישראל מיעטו להגיב על הדברים האלה של בולטון, אך כגודל השתיקה כך גודל ההוקרה. בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ה־ICC, הוא אחד האיומים הקשים ביותר המטרידים את ראשי המדינה. הסכנה שישראלים יועמדו לדין בהאג מרחפת כלהט החרב המתהפכת מעל קברניטינו ומפקדינו. בחזית אחת, חיילים וקצינים עלולים להיות מועמדים לדין על פעולות שביצעו בעת השירות הצבאי. בחזית שנייה, כל אישור של תוכנית בנייה בירושלים המורחבת, בגולן או בשומרון, עלול להיות מוגדר על ידי בית הדין כפשע מלחמה. זו העמדה הרווחת במיליה המשפטי הבינלאומי - התחום, בה"א הידיעה, שבו משפט ופוליטיקה מתערבבים.
ישראל אמנם נוקטת לאורך השנים פעולות מסוימות כדי למנוע התערבות של בית הדין בהאג, ואולם כמו בכל הליך משפטי אין לדעת אם יספיקו. לכן, נדרשה שכבת הגנה נוספת וזו סופקה עכשיו על ידי טראמפ ובולטון. שכן אין דומה מגננה משפטית של מדינה קטנה במזרח התיכון לאיומים מפורשים של מעצמת העל האחת והיחידה בעולם. כיוון שכאמור בית הדין בהאג, כמו המשפט הבינלאומי בכלל, מנקז יחדיו משפט ופוליטיקה, אין ספק שהאיומים האמריקניים משפיעים. גם כך המוסד מנסה כבר שנים לשפר את הלגיטימציה הבינלאומית שלו. אירופה המערבית ויפן מאחוריו, אך ארה"ב לא חברה בו ומדינות רבות תוקפות את גישתו ומדיניותו.
אז אמנם בית הדין אמר בתגובה לנאום בולטון ש"ימשיך בדרכו ללא מורא", אבל גם בהאג יודעים שאם אתה יורק על אמריקה היא נרטבת, אך אם אמריקה יורקת עליך אתה טובע.
ללבות את מדורת השנאה
חצי יממה לאחר שבולטון נשא את דברו, נאמה מוגריני בפני הפרלמנט האירופי. גם היא התייחסה למשפט, לצדק ולישראל, אך הכיוון שלה, איך נאמר, היה מעט שונה. "בית המשפט העליון של ישראל דחה את עתירות תושבי הכפר הפלשתיני חאן אל־אחמר (מדובר בכפר בדואי; א"כ)... הפינוי מנוגד למחויבות של ישראל לחוק ההומניטרי הבינלאומי (הטעיה, בג"ץ שדן בעתירות כמעט עשור מחויב לחוק הנ"ל; א"כ)... פינוי הכפר והרחבת ההתנחלויות באזור גם יאיימו קשות על עצם היכולת של פתרון שתי המדינות להתקיים (לא נכון; א"כ). מדיניות ההתנחלויות של ישראל מנוגדת לחוק הבינלאומי (אף טריבונל משפטי לא קבע זאת, אלא רק גופים פוליטיים; א"כ)". ובהודעה רשמית הוסיפה מוגריני שלפינוי חאן אל־אחמר יהיו "השלכות רציניות".
בין מוגריני לבולטון הפריד אפוא האוקיינוס, ולא רק במובן הגיאוגרפי. היבשת שבשמה היא מדברת גם בעוד אלף שנים לא תפרע את חובה ההיסטורי לעם היהודי. ובכל זאת, שרת החוץ האירופית עומדת בחזית העוינות לישראל, מערבבת פוליטיקה עם משפט וצדק, כמיטב מסורת הצביעות האירופית. בימינה היא שולחת מהגרים אפריקנים לטבוע בים או להיטבח בידי מליציות לוביות. בשמאלה היא מטיפה מוסר לישראל. רק לישראל.
האירופאים, שחייבים לנו כל כך הרבה, מדברים גבוהה גבוהה, אך כדרכם מלבים נגדנו את מדורת השנאה. ארה"ב, שלא חייבת לנו דבר, מספקת בשם הצדק והחירות מטריית הגנה שלא היתה כמותה בהיסטוריה. זהו הפער הבלתי ניתן לגישור בין אירופה לאמריקה.
בתקופת טראמפ המרחק בין אירופה לאמריקה הולך ומתרחב ולא רק בנוגע אלינו. ובכל זאת, אפשר כבר להמר מי ייצא מנצח. אמריקה לא צריכה את אירופה. אירופה, לעומת זאת, דווקא צריכה את אמריקה. במוקדם או במאוחר, כפי שקרה פעמיים במאה הקודמת, היבשת הישנה תזעיק את החדשה. רק צריך לקוות שהדבר לא יקרה בנסיבות של מלחמת עולם.
בולטון השלים את המלאכה
בנאומה העוין של מוגריני משפט אחד בכל זאת מדויק. "פתרון שתי המדינות נמצא תחת איום רציני, יותר מאי פעם". אכן, ההודעה האמריקנית על סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון, מנחיתה על התנועה הלאומית הפלשתינית מכת מוות.
כדי להבין את עוצמתה צריך לחזור הרבה אחורה. מראשית הקמתו ב־1964 ועד הימים האלה, חיפשו אש"ף, יאסר ערפאת ואחריו אבו מאזן, תמיכה בינלאומית. האירופאים הצבועים יישרו איתם קו בשנות ה־70, וכפי שהתברר אחר כך עשו זאת כחלק מעסקת פרוטקשן על מנת שאש"ף לא יבצע מתקפות טרור ביבשת.
היחידה שסירבה בשנים ההן לתת לגיטימציה לרוצח היהודים הגדול ביותר מאז השואה, היתה אמריקה. כיאה למדינה עם ערכים, הטרור לא היה מקובל עליה והיא סירבה למגעים כלשהם עם אש"ף. למעט משרד מידע קטן בניו יורק וכמובן קשרי מודיעין, היחס האמריקני לאש"ף היה חרם.
הקשיחות האמריקנית עשתה את שלה והיתה אחד המניעים של ערפאת להצהיר בשלהי 1988 כי הוא מתנער מדרך הטרור ומכיר בישראל. הנשיא רייגן, שכבר עמד לסיים את כהונתו ובדיעבד נודע שבאותה עת כבר התחיל לסבול מדמנציה - נפל בפח.
"אנו מחויבים לישראל ולמעשה עושים זאת למענה. אש"ף נענה לדרישות הוותיקות שלנו ולכן הוריתי למחלקת המדינה לפתוח איתו בדיאלוג", הצהיר רייגן ב־14 בדצמבר 1988. אמנם בהמשך הדיאלוג הושעה אבל ההכרה האמריקנית כבר נעשתה. חמש שנים אחר כך, כשרבין חתם על אוסלו, ממשל קלינטון שדרג את המשרד של אש"ף בארה"ב לכדי משלחת רשמית. אובאמה ב־2010 העלה אותו קומה נוספת בסולם הדיפלומטי.
עם הרוח הגבית של אובאמה וכשאירופה המערבית מחזיקה להם אצבעות, הפכו הפלשתינים במחצית הראשונה של העשור לגורם שכל העולם מכרכר סביבו. סיוע כספי, אהדה מורלית ותמיכה מדינית ותקשורתית הקיפו אותם מכל עבר. השיאים היו שניים: החלטת עצרת האו"ם להכיר בפלשתין כמדינה לא חברה ב־2012, ומחיאות הכפיים הבלתי נשכחות של החלטה 2334 במועצת הביטחון - לב מורשת אובאמה שניסתה להכתים את ישראל ולקבע פרמטרים לכל הסכם עתידי.
עד שהגיע טראמפ. כבר בסוף 2017 איימו טראמפ ושר החוץ הקודם, רקס טילרסון, שלא יאריכו את מנדט הנוכחות של אש"ף בוושינגטון. הם עשו כך גם בתגובה לחרם הפלשתיני על הממשל, אך גם משום שאש"ף הפר חוק אמריקני מפורש האוסר על הרשות הפלשתינית לפנות למוסדות בינלאומיים כגון בית הדין בהאג. אלא שהפלשתינים לא שעו לאזהרות ועוד לא הבינו שטראמפ מתכוון למה שהוא אומר.
השבוע בא בולטון, והשלים את המלאכה. בסגירת המשרדים של אש"ף - טראמפ, בולטון וכל אנשי הנשיא גלגלו את העניין הפלשתיני במנהרת הזמן, 30 שנים לאחור, ממש עד לאייטיז. דברים שהפלשתינים והעולם חשבו למובנים מאליהם - כמו מדינה פלשתינית או סמי־שגרירות על אדמת אמריקה - נשמטו מהם כאילו השמש יכולה לא לשקוע והלילה לא לבוא.
טראמפ בעט אותם לתחתית החבית ולמעשה מטיל ספק בעצם הלגיטימיות של מה שמכונה "המאבק הפלשתיני". עד כדי כך גדולה התפנית וזהו הפועל היוצא של תנועת המלקחיים הבולטונית, בסגירת משרדי אש"ף מכאן והאיום על הבית הדין בהאג מכאן.
ילד מוקף בצעצועים
ישראל בכל הסיפור הזה היא כמו ילד מוקף בצעצועים שלא דמיין לקבל. ההכרה בירושלים והעברת השגרירות, קיצוץ התקציבים לאונר"א, קיזוז כספי משכורות הטרור, ההימנעות הטוטלית והעקבית מביקורת ישראל, ובימים האחרונים סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון והאיומים על בית הדין הבינלאומי בהאג, הם רק חלק מהרשימה, וטראמפ עוד לא סגר שנתיים בתפקיד.
אלא שחלק גדול מהצעדים האמריקניים בוצעו מעל ראשה של ישראל, בלי שידעה או העזה לבקש ואולי אף בעת שחלק מנציגיה אפילו התנגדו קלות אך לא העזו לומר. אחרי הכל, ממשל טראמפ טוחן עד דק את כל הפרדיגמות בנוגע לסכסוך של הפלשתינים עם ישראל. הגישה הנועזת הזו מותירה ללא מילים את מי שעד תמול שלשום נחשבו כאן למומחים מספר בתחומי הסכסוך והשלום.
ולא רק אנשי תעשיית השלום עומדים נבוכים לנוכח שפע המתנות של הדוד מאמריקה. גם הימין הישראלי, ובכללו זה המיוצג בממשלה, לא ממש יודע מה לעשות עם כל הטוב הזה. נתניהו, המתגאה בצדק על כך שעמד מול הגלים של אובאמה, מתקשה לרכוב על הגל של דונלד טראמפ.
במקום לחייך בלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך, הממשלה צריכה להניח על שולחנו של הנשיא טראמפ רשימת צעדים היסטוריים ובלתי הפיכים שיעגנו לתמיד את האינטרסים החיוניים לנו ביהודה ושומרון. הראשון שבהם, חיבור ירושלים למעלה אדומים. ראש הממשלה נתניהו, וגם קודמים לו, הכירו בחיוניות הבנייה באזור E1, ככלי לשימור ירושלים לנצח. עד היום, בהחמצה בלתי מובנת, הממשלה לא הציגה לממשל טראמפ תוכנית ברוח זו. כך העיד לפי תומו, שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן, בראיון שהעניק ל"ישראל היום" לפני שבוע.
ולא רק ירושלים. ממשלתו הראשונה של נתניהו קיבלה ב־1998 החלטה המגדירה את השטחים האסטרטגיים של ישראל ביהודה ושומרון. זה הזמן להציג אותם לאמריקנים. ומה שעוד כדאי לעשות הוא להרוג סופית את המדינה הפלשתינית. טראמפ הרי הצהיר בתחילת כהונתו שלא אכפת לו אם הפתרון יהיה של מדינה אחת או שתיים.
כיוון שעסקת המאה שלו לא מתקדמת, ולאחר שהובהר שהנשיא לא נרתע מלהעמיד את הפלשתינים במקומם, הגיעה השעה שישראל תיסוג סופית מרעיון שתי המדינות. ראש הממשלה נתניהו מתחמק מאז תחילת כהונת טראמפ מאמירה ברורה בנושא, ולכן גם לא מבקש מטראמפ הצהרה מחייבת. אבל זו ההזדמנות ומי יודע מתי תשוב.
לטראמפ נותרו במקרה הגרוע שנתיים בלבד בבית הלבן. כשם שהוא תומך נלהב של ישראל, כך זה שיבוא אחריו עלול להיות עוין במיוחד. לכן, נתניהו חייב לנצל את התקופה שנותרה כדי לבצר מדינית את ישראל כך שמחליפו של טראמפ לא יוכל לגעת בנו לרעה. אך כדי שזה יקרה, אין די בצפייה פסיבית במתרחש. נתניהו הפעם חייב ליזום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו