ההתגוששות בין בנט לליברמן בענייני ביטחון היא כרגע הרעידה היחידה במכון הגיאולוגי. זה אפילו לא עימות, אלא משהו בין התגוששות למשחק מקדים. אתה לא מרגיש את הרעידות על הפסים המבשרות על דהרת רכבת הבחירות. הנחת העבודה בסביבת ראש הממשלה היא בחירות בדרך, בין מארס למאי 2019. לא זוכר בדור האחרון מערכת בחירות שחצי שנה לפניה הכל כל כך שקט.
אבל שר הביטחון אביגדור ליברמן משוכנע כי בכל מקרה מערכת הבחירות הקרבה תעמוד בסימן איכווייסווס נגד גודזילה - ההצגה הגדולה בתבל, וכולה בתוך הימין. הבעיה היא שהשולחן הביטחוני עמוס צלחות: מתיחות בגבול עזה, דו"ח בריק, מינוי הרמטכ"ל הבא, והמערכת הצפונית. לא מצב בריא כשכל התפריט הזה מוגש ערב בחירות.
ליברמן מאשים את שר החינוך נפתלי בנט בכך שהשמיע את צלצול הגונג לבחירות תוך כדי פגישת נתניהו־טראמפ באו"ם. באותו מעמד החזיר הנשיא טראמפ את סוגיית פתרון שתי המדינות, וברור שרק בצלאל סמוטריץ', בנט, ושולי מועלם יושיעו את עם ישראל מהצרה הזאת. אחר כך הפכו בלוני חמאס לבלוני הניסוי של ערב הבחירות, ובנט התייצב בעמדת הנץ הביטחוני.
ייתכן שבנט צודק בעניין חיסול משגרי הבלונים, אך הוא טועה בעניין כיבוש צפון סיני. ליברמן משוכנע שהצהרותיו של בנט נובעות משיקולי בחירות, וכי צה"ל מנהל מדיניות צבאית נכונה ונוקשה בעזה. אפשר לשאול את הפלשתינים.
בצמרת הביטחונית בטוחים שהשתוללות ההמונים מדי שבוע על הגדר היא למעשה מאבק נגד מרד פנימי שהולך ומתעצם נגד חמאס. יכול להיות שזה נכון. זו גם היתה ההערכה ערב האינתיפאדה השנייה, הקטלנית: עומדת לפרוץ התקוממות, והפעם נגד ערפאת. אבל האש אכלה בנו שלוש שנים וחצי.
ליברמן מציב מול בנט וסמוטריץ', כפי שהוא ממתג את יריביו, עמדה קוטבית בנושא הפלשתיני המדיני. בעוד אלה מציעים אזרחות לתושבי שטח סי, ליברמן אומר "אני לא מאמין בהסדר עם הפלשתינים. אלא בהסדר כולל עם מדינות ערב הסוניות". הפלשתינים, אחרונים בתור, כנגזרת להסדר הכולל. מבחינתו, הבעיה היא ערביי ישראל המחזיקים פספורט ישראלי בכיס ודגל אש"ף ביד.
אבל הסיפור העיקרי הוא כיצד לטפל בדו"ח בריק ובמינוי הרמטכ"ל בצל המתיחות הפוליטית. שלילת המועמדות של האלוף זמיר בגלל שהוא מועדף על רה"מ נתניהו, כך לפי התקשורת, היא לא רצינית. ליברמן רוצה לקיים על דו"ח בריק דיון בקבינט הביטחוני, למרות שעמדתו כיום היא שבריק טועה וצה"ל מוכן למלחמה יותר מאי פעם בעבר - לפחות מאז מלחמת ששת הימים.
חוקה בהבל פה: לפני כמעט 40 שנה אהרן ברק נכנס לבית המשפט העליון, והחל במהפכה חוקתית שסדקה את הדמוקרטיה הישראלית • הנשיא ריבלין רמז על כך אשתקד, ועכשיו מאמר מכונן מחזק את ההבנה הזו
בית המשפט העליון נשען היום על כוח. לא על עקרונות, לא על החוק. זו התפתחות שלילית מבחינת כל מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית, שבית המשפט העליון הוא נדבך חשוב בה.
הדוגמה הבולטת לבעיית הכוח של בית המשפט היא הדיון הציבורי, התלוש ברובו, סביב סוגיית הביקורת השיפוטית על חוקי יסוד. השיח הוא כזה: האם חוק יסוד מדינת הלאום של העם היהודי הוא "חוקתי"? ומנגד, האם עצם הדיון בבקשה לפסילת החוק הוא "חוקתי"? כל זאת כאשר לישראל אין בכלל חוקה. אנחנו נמצאים אפוא במחוזות האבסורד, שאליהם הוליך נשיא בית המשפט העליון בדימוס ברק.
ברק הצטרף לבית המשפט העליון ב־1979, לפני קרוב ל־40 שנה. הוא הפך את בית המשפט העליון לנקודת התורפה של הדמוקרטיה הישראלית. הוא ידוע באמירה שלו, שאותה מצטטת נעמי לויצקי בספרה "העליונים", כי הדמוקרטיה בישראל שברירית. שזו דמוקרטיה חלשה.
לא ידוע לי אם ברק היה שקוע אי פעם בחשבון נפש על מעשיו ותוצאות מעשיו. ניסיונו היה יכול ללמד אותו שהדמוקרטיה הישראלית אכן שברירית. משום שהוא כמעט לבדו חולל הפיכה שיפוטית בישראל, התנתק כמעט לחלוטין מהעבר המפואר של אבות המשפט בישראל, המציא בהבל פה "חוקה" למדינת ישראל.
מלומדי משפט אומרים שאם היית מכנס את כל צמרת המשפטנים והפרופסורים בישראל ברגע שלפני מינויו של ברק לעליון, ב־79', ושואל אותם על בית המשפט העליון ומפעל הפסיקה המפואר של שמעון אגרנט, משה לנדוי, יואל זוסמן, אלפרד ויתקון, חיים כהן, יצחק כהן, משה זילברג, בנימין הלוי וחבריהם לאורך שלושה עשורים - הם לא יכלו אלא לגמור את ההלל על נס האבות המייסדים. אז מהיכן נולד הצורך לנתץ את מפעל החוקה הבלתי כתובה של קודמיו ולהמציא "חוקה" על בסיס שני חוקי יסוד דלילים? יותר מכך, כיצד עלה בידו של אוטוקרט משפטי לחולל את ההפיכה שלו בלי שמסביב נשמעה ביקורת וללא התנגדות מערכתית, אלא רק זעם ציבורי שברק התעלם ממנו?
פרופ' מני מאוטנר מאוניברסיטת תל אביב פרסם לאחרונה את מאמרו הגדול "הגנה על זכויות ליברליות נוכח מלחמת תרבויות בין חילונים לדתיים" בספר השנה של ישראל על זכויות האדם. זה כנראה המאמר החשוב ביותר שאני לפחות קראתי בשנה האחרונה. פרופ' מאוטנר ממוטט לחלוטין את הבסיס החוקתי להתנהלות בית המשפט העליון בעידן ברק, שנמשך עד היום. זאת מהטעם הפשוט ששני חוקי היסוד שהתקבלו ב־92' אינם בגדר חוקה לישראל, למרות שברק השתית את מעשיו המנוגדים לחוק על הטיעון שהכנסת כוננה חוקה.
לפני כשנה (23 באוקטובר 2017) נאם הנשיא ראובן ריבלין את הנאום הזכור שבו תקף את הממשלה ואת "אובדן הממלכתיות". מעטים שמו לב שבתוך ההתקפה על הממשלה החביא הנשיא ריבלין אמירה הרבה יותר קשה נגד התנהלותו של בית המשפט העליון הפולש לתחומי הרשות המחוקקת: "לפני כעשור עמדתי בפני... (הנשיא) ברק והתרעתי שההכרזה על המהפכה החוקתית היתה למעשה הכרזה על הפיכה". ריבלין התריע בפני "זליגה לתחומה של רשות אחרת, (ובכך) מחוללים מציאות של דמוקרטיה כאוטית... היה מי שכינה זאת מהפכה אולם אני מוצא בתהליך זה 'הפיכה של ממש'".
כתב מאוטנר: "טענת ברק כי על ידי כינון חוקי היסוד של 1992 הכנסת הפעילה חוקה היא שגויה מבחינה חוקית. שני חוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק) לא מתקרבים אפילו כדי להיחשב למה שמוכר במושג חוקה, ודאי לא במובן שהדבר נתפס על ידי האמריקנים. וברק הסמיך את שני חוקי היסוד למושגים האמריקניים".
העובדה שקבוצה של אינטלקטואלים, כמעט כולם משפטנים שזו בעיה בפני עצמה, מנהלים עכשיו שיח שוצף על זכות בית המשפט לפסול חוק יסוד, רק תערער את אמון הציבור באליטה שהתגייסה לדחוף את בית המשפט העליון במדרון ההרס העצמי. מאוטנר קובע במאמרו כי מי שדרדר את מעמדו של בית המשפט הוא ברק בעצמו, וכך גם פגע בנתיב הפסיקה הליברלית בישראל. יבוא יום ומישהו יחקור כיצד משפטן כריזמטי בודד הצליח לבצע את מהלך ההפיכה החוקתית שלו.
אינטלקטואל עם אמינות: ההיסטוריון הגדול וולטר לקויר, שהלך לעולמו השבוע, זרח גם בלי האקדמיה, ניבא את כל ההתרחשויות שאחרי הקומוניזם, ומעולם לא פסק לאהוב את ישראל
וולטר לקויר, ההיסטוריון הגדול שנפטר ביום ראשון ערב החג בביתו בוושינגטון, מצטרף לעוד שני ענקים של חקר ההיסטוריה שהסתלקו השנה. אלה הם ברנרד לואיס וריצ'רד פייפס. שלושתם היו יהודים. שלושתם תומכי ישראל בלתי מעורערים ולא מתנדנדים.
לקויר נבדל מלואיס ופייפס ברקע הישראלי שלו. הוא עלה ארצה בגיל 17, בשנת 1938, ערב ליל הבדולח, יליד העיר ברסלאו הפולנית־גרמנית. הוא חי כמה שנים בקיבוץ הזורע ואחר כך בתקופת מלחמת העצמאות הפך לכתב של עיתון "על המשמר". בהמשך שימש כתב חוץ של העיתון עד סוף שנות ה־60. לקויר עזב את ישראל בשנות ה־50, אך המשיך להחזיק דירה צנועה בבית דירות במושבה הגרמנית בירושלים. הקרדיט שלו בעיתון היה בשמו העברי - זאב.
לקויר בולט בכך שהגיע למעמדו הרם למרות שמעולם לא החזיק בתואר אקדמי. מיוחסת לו האמירה כי אם אתה כותב ספר אחד, אתה נחשב למלומד ראוי. אם כתבת שניים, אתה גאון. כתבת שלושה ספרים אתה שרלטן. הוא כמובן היה יצירתי עד ימיו האחרונים, וספרו האחרון התפרסם לפני שלוש שנים. כנראה העובדה שלא עשה דוקטורט וכמובן גם לא פוסט־דוקטורט אפשרה לו להימלט מהמסלול המחותחת של הפרסומים האקדמיים, ולהתרכז במחקר ובכתיבת ספרים אמיתית.
סמכות שקטה. וולטר לקויר צילום: GettyImages
הוא היה מסוג האנשים שאתה רק יכול לשמוח שיצא לך להיפגש איתם באופן אישי, אפילו אם רק פעם אחת. הרושם שהשאיר הוא של סמכות שקטה ותחושה שמה שאתה מקבל ממנו אמין לחלוטין. אך ידע גם לעקוף שאלות רגישות בצורה אלגנטית, שלא לומר דיפלומטית. כששאלתיו אם זה נכון שמלומד ישראלי ידוע שירת בתקופת לימודיו באוניברסיטה בש.ב, אמר וולטר: "כולם היו אז בש.ב". נדמה לי שהוסיף שגם הוא הסתובב בתחילת שנות ה־50 בירושלים עם אקדח.
ספרו הראשון היה על "הקומוניזם במזרח התיכון". במשך השנים יצר לעצמו שני בסיסים למעמדו: מנהל ספריית וינר בלונדון וראש המכון ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון. עד היום ספרו על "ההיסטוריה של הציונות" (1972) נחשב לטוב ביותר בתחום. בסוף שנות ה־70 פרסם את "ההיסטוריה של הטרור". לקויר ניפץ את המיתוס המקובל גם היום, בייחוד בישראל, כי מקורו של הטרור בעוני. לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם מאמר גדול בכתב העת "קומנטארי" (יחד עם אדוארד לוטוואק) על יחסי ישראל־ארה"ב בעקבות המלחמה, ויצר את הנרטיב האנטי־קיסינג'רי של התקופה.
במשך עשרות שנים נחשב לקויר בין שני או שלושת המומחים הגדולים לבריה"מ ולאירופה. הוא צפה בשנות ה־90 שברוסיה הפוסט־קומוניסטית יעלה משטר לאומני עם נטיות דיקטטוריות, כמו זה שפיתח ולדימיר פוטין. המומחיות שלו בעשור האחרון היתה לצפות את שקיעתה ומותה של אירופה. הוא כתב ב־2007 את "ימיה האחרונים של אירופה: הספד ליבשת ישנה". ידיד שטען בפניו בעת פרוץ מלחמות הבלקן באמצע שנות ה־90 כי זו תחילתה של מלחמת עולם חדשה - נענה על ידי לקויר כי המלחמה לא תתפשט כיוון שמדינות שבהן אין יותר משני ילדים במשפחה לא יוצאות למלחמות.
בראיון ל"דר שפיגל" ב־2013 אמר כי "זה בהחלט מפחיד לראות את חוסר האונים של האירופאים אל מול הסערות המתקרבות. אחרי שהיתה מרכז העניינים המדיני, היבשת הישנה מסתכנת עכשיו בכך שתהפוך לכלי משחק". קשה להאמין שהוא אמר זאת בצער. זה היה כשנתיים לפני גל פיגועי דאעש ופלישת המסתננים המוסלמים למערב אירופה.
אחד הספרים המיוחדים שלו הוא "הסוד הנורא" (1980), שבו ניסה להגיע לחקר האמת לגבי מתי נודע לעולם על אושוויץ, או על ההשמדה ההמונית; הוא בדק את המידע גם לגבי הנהגת היישוב בארץ ישראל. עם לכתם של לואיס, פייפס ולקויר, אנחנו נידונים ללחך קש במתבן של היסטוריונים "חדשים", מקומיים בעיקר.
ירושלים ממשיכה לשלם: תאגיד השידור "כאן" היה אמור כבר לעלות לבירה - אבל לך תתווכח עם טאלנטים שחתומים על עבודה בתל אביב
מהזמנת עובר ושב של "תחקירן" אלמוני נודע לי שערוץ הכנסת קיים. אבל לא בבית ספרנו. כלומר, לא בכנסת, ודאי שלא בירושלים. אלא בהרצליה - בירת הנצח של התקשורת המצולמת. וזה מזכיר לי שאף אחד לא יודע למעשה מתי יעבור תאגיד השידור "כאן" לירושלים. או בניסוח שאלתי: "איפה זה כאן?"
לפני שנתיים, בסתיו 2016, קבע שופט בית המשפט העליון רובינשטיין כי "היה הכרח מנדטורי למצוא הסדר בירושלים סביר לתקופת הביניים; לא ייתכן כי ירושלים כולה אינה יכולה להכיל צורך זה - אבסורד שאינו מתקבל על הדעת. (יש לזה מחיר) ראויה ירושלים לשלמו..." התאגיד פועל בניגוד לחוק שמכוחו הוא קיים (סעיף 92א') ובניגוד לפסיקת בג"ץ.
עו"ד אמנון לורך הוא שהפנה את תשומת ליבי למרד השקט הזה. יש לא מעט "טאלנטים" של התאגיד שהחוזים שנחתמו איתם מותנים בעבודה בתל אביב. מהתאגיד נמסר שלוח הזמנים למעבר נקבע ממש בימים אלה. אבל עובדי התאגיד הם כמו רכבת ישראל: הם מתנגדים למעבר לירושלים והכריזו על סכסוך עבודה. זה חלם או שמא אולפני קן הקוקיה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו