חודש הרמדאן

שלושה מחברי רשימתו פרשו בגלל איומים • את בנו הפעוט ניסו לחטוף • אבל ד"ר רמדאן דַבָּש מצור באהר מבטיח להישאר במרוץ - ולהפוך לחבר מועצת עיריית ירושלים הערבי הראשון ממזרח העיר • בראיון עימו הוא עונה לאיומי המופתי: "זה הוא הבוגד; אני מנסה לעזור לעם שלי"

לוקח מהקוראן את הדברים שמחברים. רמדאן דבש, השבוע בירושלים // צילום: אורן בן חקון // לוקח מהקוראן את הדברים שמחברים. רמדאן דבש, השבוע בירושלים

אם לא יתנקשו בחייו של ד"ר רמדאן דַבָּש; אם לא יחטפו את ילדיו, או יפעילו עליו סחיטה מהסוג שלא ניתן לעמוד בה; אם ביום הבחירות לעיריית ירושלים, בעוד כחודש ימים, תצליח ישראל להעניק לתושבי מזרח העיר תחושה שהם מוגנים מאיומי אלימות וטרור; ובעיקר - אם חמאס ופת"ח ייכשלו בתוכניותיהם "להדליק" את הר הבית דווקא בשבוע הבחירות ולחולל שם מהומות - בבחירות המוניציפליות הכי מותחות שהיו בירושלים עד היום יירשם כנראה עוד אירוע היסטורי. דבש, יו"ר המינהל הקהילתי בצור באהר, עשוי להפוך בעוד כמה שבועות לחבר המועצה הערבי הראשון ממזרח ירושלים שנבחר לכהן כחבר במועצת עיריית הבירה.

האיומים על דבש, שמבקש להפריד בין "הפוליטיקה הגבוהה" לבין "הצרכים המוניציפליים של תושבי מזרח העיר", אינם תיאורטיים. שני מועמדים אחרים, האחד מורה משועפט והשני, עזיז אבו סארה מוואדי ג'וז, כבר גנזו את תוכניותיהם לרוץ למועצה, אחרי שאוימו על ידי ארגוני הטרור ופעילי הרשות הפלשתינית במזרח העיר. 

שלושה מחברי רשימתו של דבש למועצת העיר - "ירושלים עירי" - מחקו עצמם מהרשימה. האחד התבקש לעשות כן על ידי קרובי משפחתו שמועסקים על ידי הרש"פ ברמאללה, לאחר שהובהר שקרוביו עשויים לאבד את מטה לחמם. השני "שוכנע" על ידי משפחתו, חמולה מכובדת בירושלים, "שלא לעשות להם בושות", והשלישי - אוים ישירות. למרות זאת, משובצים ברשימה של דבש למועצת העירייה 13 איש, אך למעט מספר 2 שלו - מוחמד רביע, תושב ג'אבל מוכאבר, בעל חברת ותיירות - דבש לא חושף שמות נוספים. הוא לא רוצה להסתכן בעוד איומים ולחצים.

רמדאן דבש מכונה בתקשורת המזרח־ירושלמית משת"פ ובוגד. על פרסום מודעות בחירות בעיתונים הללו - אין בכלל מה לדבר. החרם עליו מוחלט. לפני כשלושה שבועות ניסו אלמונים לחטוף את בנו התינוק בן השנתיים. רכב ובו שני אנשים חנה ליד ביתו בצור באהר, הנהג נותר ליד ההגה. חברו התקרב לבית משפחת דבש וניסה לפתות את הפעוט בדברי מתיקה. האם הבחינה במתרחש, ופרצה בצעקות. הרכב נמלט. דבש משוכנע שהאירוע קשור לסירובו לסגת מההתמודדות על מקום במועצה. את האיומים והקללות נגדו בפייסבוק ובהודעות ווטסאפ, הוא כבר הפסיק לספור.

כלכלית, קשה לאיים על דבש. מדובר באיש אמיד ומקושר, בעל חברת בנייה וכאמור - יו"ר המינהל הקהילתי בצור באהר. הוא נולד שנה לפני מלחמת ששת הימים בכפר שמול קיבוץ רמת רחל, מצידו הירדני של הגבול שחצה את ירושלים; בן למשפחה ענייה ובה 14 ילדים. 

את הצעצועים הראשונים שלו דבש זוכר היטב, הוא ליקט מערימות הזבל במורדות ההר, שעליו הוקמה לימים שכונת הר חומה. הוא ואחיותיו הגיעו לשם רכובים על גבי חמורים. מאז הוא עבר כברת דרך ארוכה. כילד הוא ניקה רצפות בבתי מלון, ואחר כך מלצר בהם. במקביל למד ללא הפסקה. תחילה בבית הספר היסודי הנוצרי טרה סנטה בבית לחם, אחר כך בתיכון ראשדיה במזרח ירושלים, ולבסוף ב"אורט הנביאים". היום, עם תואר ראשון בטכניון ותואר שני ממוסקבה וקישינב, דבש הוא דוקטור להנדסה אזרחית - מרצה בתחומו בכמה מכללות ומחזיק משרד פעיל לשירות הנדסי ותכנון ובנייה. 

 

"לדרוש ולא להתבכיין"

את דבש (52), אב ל־12 ילדים וסב ל־10 נכדים, פגשתי בפעם הראשונה בשיח משותף שתושבי רמת רחל וצור באהר ניסו לקיים ביניהם, בנוכחות נשיא המדינה ראובן ריבלין. התירוץ למפגש היה השקת ספרו של אליעזר יערי, "מעבר להרי החושך". יערי, תושב שכונת תלפיות, תיעד שם מסע היכרות אישי שערך אל השכנים הערבים באזור דרום ירושלים ובכלל זה צור באהר. 

דבש הבהיר באירוע כי פילוסופיית החיים שלו היא "לדרוש ולא להתבכיין". ריבלין סיפר לדבש על אביו, המזרחן פרופ' יוסף יואל ריבלין, שתרגם את הקוראן לעברית, והכיר היטב את התרבות הערבית. דבש הביע תקווה שגם הציבור היהודי הרחב יכיר את התרבות המוסלמית, כפי שהוא וחבריו מכירים את הצד היהודי.

"אני ישראלי־פלשתיני", הוא מצהיר בראיון ל"ישראל השבוע", "אחרי אוסלו, כשהבנתי שההסכם הזה מביא רק נזקים ולא משנה מציאות, הגשתי בקשה להתאזרחות. מאז 1995 אני לא רק תושב מדינת ישראל כמו מרבית תושבי מזרח ירושלים, אלא גם אזרח של מדינת ישראל. האזרחות שלי היא ישראלית. הלאום שלי הוא פלשתיני".

מה יותר?

"ישראלי. אני לא מאמין בחלוקת ירושלים, מקבל את העובדה שהיא בירת ישראל ולא מתרגש שהשגרירות האמריקנית עברה לכאן. לחלק את ירושלים - זה בלתי אפשרי היום פרקטית. השכונות הערביות והיהודיות שזורות זו בזו. האל גזר עלינו לחיות יחד, וזה לטובה. התלות של שני הצדדים זה בזה ברמה הכלכלית והתעסוקתית היא לטובה. כולם מרוויחים ממנה. 

"מה שבלתי נסבל הם הפערים האדירים בין מזרח למערב בין השכונות היהודיות לבין השכונות הערביות. לכן אני רץ למועצה. את זה אני שואף לשנות. רבים מערביי מזרח ירושלים מבינים זאת, אבל הם חוששים ופוחדים, ומאוימים. אני מקיים עשרות חוגי בית, שבכל אחד מהם משתתפים בין 100 ל־300 איש. אין שם אחד שמוכן לחיות תחת שלטון הרשות הפלשתינית. כולם מבקשים לשמור על תעודת התושב הכחולה הישראלית שלהם. אני לא מבקש מהם שיתגיירו, לא שילכו לצבא ולא שישנו את הלאום הפלשתיני. כל מה שאני מבקש מהם הוא שייקחו את גורלם המוניציפלי בידיהם, ויאפשרו לי ולחבריי ברשימה להשיג עבורם תקציבים".

מה הכי דחוף לך לשנות במזרח ירושלים?

"אם אבחר אדאג קודם לשלושה תחומים: תכנון ובנייה - אי אפשר להשלים עם הביורוקרטיה העירונית שמונעת מהתושבים (גם מהיהודים) לבנות. חייבים להגדיל את שטחי הבנייה ואחוזי הבנייה בשכונות הערביות, כדי שלאנשים יהיה היכן לגור כחוק, ולא כעבריינים. 

"התחום השני הוא החינוך - יש מחסור של 2,000 כיתות לימוד בעיר, ויש מתח מובנה בין תוכנית הלימודים והבגרות הישראלית לבין תוכנית הלימודים הפלשתינית. אני מציע לגשר על המתח הזה באמצעות יצירת תמהיל חדש של שתי התוכניות. התמהיל הזה יציג לתלמידים את נקודות המחלוקת של הסכסוך הלאומי והדתי מכל הצדדים ויחשוף אותם לכל העמדות. התוכנית תימנע מלהציג רק צד אחד של הסיפור. אם הדבר תלוי בי, מפקחי החינוך במזרח ירושלים שכולם ערבים מהצפון - ילכו הביתה. שיפקחו בצפון. כאן צריך למנות מפקחי חינוך ערבים מירושלים, לא מהצפון. 

"התחום השלישי הוא תשתיות. אין סיבה שבשכונות מזרח ירושלים לא יזרמו מים באופן סדיר. צריך לטפל גם בביוב, בכבישים, במדרכות, בגני שעשועים. בצור באהר, שאליה הצלחתי להביא בשנים האחרונות לא מעט תקציבים, עדיין רק 60 אחוז מבתי הכפר מחוברים למערכת הביוב והיתר חיים על בורות ספיגה. אין מגרשי ספורט, אין בריכות שחייה. אין גן ציבורי".

 

מחפש דמות מגשרת

המופתי של מזרח ירושלים כינה אותך בוגד.

"שמעתי. הוא נתן פסק הלכה, אבל אני מחזיק ב־22 פתוות שקיבלתי מהמופתי בניו יורק, שאחראי על מיליוני מוסלמים. הן מלמדות שכדי להיות אדם טוב אתה חייב לעזור לעם שלך. אני מנסה להיות אדם טוב. מה שהמופתי כאן עושה, זה להפריע לאנשים להיות אנשים טובים. אם מישהו בוגד - זה המופתי. לא אני. לפני כמה חודשים הוא נסע לטורקיה וישב שם עם האיראנים והטורקים והשמיע דברי בלע נגד מדינת ישראל, ואף אחד לא עצר אותו. אז אולי הוא משתף הפעולה? לעומת זאת, אחרי שהציתו לנו את המתנ"ס בצור באהר, נמנעתי מלמסור למשטרה את שמות המציתים. פשוט הלכתי אליהם ולרש"פ והסברתי להם איזה נזק איום הם גורמים לתושבים שם. זו דרכי - הסברה ושלום. לא בגידה".

אתה מוסלמי אדוק? מבקר באל־אקצא? 

"לא כל שבוע, אבל כן, מגיע לשם פעמים רבות".

הנוכחות היהודית שם מפריעה לך?

"כל עוד יש רגישות וכבוד הדדי בין הדתות ונמנעים מאלימות ומפרובוקציות - לא מפריע לי. אלוקים בחר דווקא את הנקודה הזאת - ירושלים, כקדושה לשלוש הדתות, ומבחינתי זה סימן שהוא מבקש לחבר אותנו, ולא ליצור ריב. מי שדוקר, ויורה, ודורס וזורק אבנים, לא משיג דבר. הוא מחלל את הדת. זו אינה הדרך. הערבוב של דת ופוליטיקה מייצר טרור. שאנשי הדת יעסקו בדת והפוליטיקאים בפוליטיקה, בפוליטיקה של שלום".

אנשי הדת בצד המוסלמי משתמשים בדת כדי להצדיק טרור. לא פעם הם מסתמכים על הקוראן.

"בקוראן יש ביטויי כבוד רבים ליהודים. בקוראן, בני ישראל ובני יעקב מוזכרים עשרות פעמים בהקשר חיובי. הקוראן מספר גם כיצד אלוקים הבטיח לעם ישראל את התורה ואת הארץ. נכון שיש בקוראן גם ביטויים קשים מאוד נגד היהודים. אני מעדיף לקחת משם את הדברים שמחברים. כשהקוראן מדבר על היהודים כעל קופים וחזירים, זה לא על כל היהודים, אלא רק על קבוצה אחת מהם שחטאו".

 

"הכי טוב". ניר ברקת // צילום: אורן בן חקון

 

דבש פעל בעבר במסגרת הליכוד, ואף הגיע למסדרונות הכנסת בניסיון להחתים ח"כים על הצעת חוק שתנציח את זכרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, באמצעות יום זיכרון. "הרב קוק", מסביר דבש את החיבור הלא מצוי בינו לבין דמות הרב והוגה הדעות, שנחשב לאחד מאבות הציונות הדתית, "היה איש של שלום, שניסה לקרב בין ערבים לבין יהודים, הוא עמד בקשר עם האמיר פייסל, ועם ראש עיריית ירושלים וחבר הוועד הערבי העליון נשיב נאששיבי. למדתי על כך מספר על הרב קוק שחבר יהודי נתן לי לקרוא. זה פתח לי את העיניים".

אתה מזהה דמות מקבילה בצד הערבי שאתה מעריך אותה ושנכון להנציח אותה באותו אופן?

"לצערי לא. הקו השולט היום באסלאם שולל התקרבות בין היהודים לבין המוסלמים, שולל גישור. אני עדיין מחפש את הדמות הזאת".

 

"רוצה תיק בינוי או חינוך"

לפני שבועות אחדים פרסם משרד הפנים את מפת נקודות ההצבעה במזרח ירושלים. יאיר אסף שפירא ממכון ירושלים למחקרי מדיניות גילה שעבור 182 אלף הבוחרים המזרח־ירושלמים נקבעו 6 נקודות (כתובות) הצבעה בלבד, לעומת 187 במערב העיר, עבור כ־400 אלף הבוחרים היהודים. בעקבות כתבה שפורסמה ב"ישראל השבוע", עתר דבש לבית המשפט המחוזי, ומשרד הפנים הגדיל את מספר נקודות ההצבעה ל־21 (הן יכללו 152 קלפיות). זה עדיין מעט, בהשוואה למערב העיר - נקודת הצבעה לכל 2,140 יהודים, לעומת נקודת הצבעה לכל 8,650 ערבים.

למרות זאת דבש מרוצה: "בהתחשב בכך שרק אחוזים ספורים מבעלי זכות הבחירה הערבים השתתפו במערכות הבחירות הקודמות - זה שינוי גדול והתקדמות יפה".

אם תיבחר, תצטרף לקואליציה?

"רק לקואליציה. אופוזיציה היא בזבוז זמן".

איזה תיק אתה חולם לקבל?

"הייתי רוצה לקבל תיק משנה מיוחד למזרח ירושלים, במעמד של סגן ראש עיר, או לפחות לקבל תיק בינוי מפוצל, שיאפשר לי לקדם בנייה ותכנון במזרח העיר. תיק נוסף שחשוב בעיניי הוא תיק החינוך של מזרח העיר".

כמה קולות אתה מעריך שהבוחרים יעניקו לך?

"רק בצור באהר־אום טובא, שם אני משמש יו"ר המינהל הקהילתי, חיים 40 אלף איש ויש כ־18 אלף בעלי זכות בחירה. מהם אני מעריך שאקבל לבטח מושב אחד. מעבר לזה יש לי תמיכה גם בבית חנינא, בשועפט ואפילו בג'אבל מוכאבר. זה אמנם כפר שממנו יצאו לא מעט מפגעים, אבל הרוב המכריע של התושבים שם מחפשים את השקט והפרנסה, ואת השירותים העירוניים, ולא קרבות ומלחמה. כך ששני מושבים ואפילו שלושה - זה לא בשמיים. יש נסיבות שאינן בשליטתי, שיכולות לשנות את האווירה במהירות, למשל אירועים באל־אקצא, אבל אני מתפלל שכולם ינהגו בחוכמה".

דבש יודע עד כמה הרחוב המזרח־ירושלמי קל להסתה ודליק. גם בכפרו, צור באהר יש נוכחות של חמאס. גם שם נחשפו בעבר התארגנויות טרור. "יש עשרות אלפי כלי נשק בשכונות מזרח העיר", הוא אומר, "כמעט אין בית שאין בו נשק. מזרח ירושלים מלאה בנשק וגם בסמים. הנשק לא מופנה בדרך כלל נגד היהודים, אלא לקטטות בין חמולות. זו מציאות משוגעת. המשטרה לא פועלת מספיק. החברה האזרחית שלנו צריכה להתעשת ולהחרים כל מי שמחזיק בנשק לא חוקי ונוהג באלימות".

ארבעת המועמדים לראשות העיר - אלקין, לאון, ברקוביץ' ודייטש, מחזרים אחר דבש. בקרב הצמוד שהם מנהלים ביניהם, כל אחד מהם היה שמח לתוספת כוח של עוד כמה אלפי מצביעים מהמגזר הערבי, אבל דבש, כמו פוליטיקאי טוב, מצהיר ש"כולם ראויים". רק ניר ברקת, ראש העיר הפורש, מקבל ממנו מחמאה גדולה ומפורשת: "מכל ראשי הערים שכיהנו בירושלים מאז 1967, ברקת היה הטוב ביותר עבור מזרח העיר והצליח להשיג עבור ערביי העיר יותר תקציבים מאשר קודמיו, למרות שהוגבל על ידי הממשלה".

סקר שערכו אנשיו במזרח העיר העלה ש־40 אחוזים מהנשאלים מכירים את דבש, ל־80 אחוזים חשוב לשמור על תעודת התושב הישראלית שלהם וכמעט 100 אחוזים מתנגדים שהרשות הפלשתינית תשלוט במזרח העיר. בראש סדר העדיפות של רוב הנסקרים נמצאים שלושה תחומים: תכנון ובינוי, חינוך ותשתיות. דבש סבור שזו עוד הוכחה לכך ש"אחרי 51 שנה, לא ניתן להחזיר את הגלגל במזרח ירושלים לאחור, לא ניתן לחלק את העיר, ושצריך לפעול לתיקון בתוך המנגנון העירוני, למען התושבים, בלי לעסוק בפוליטיקה הגבוהה. את זה אני משאיר לממשלות של שני העמים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר