לא בלי משה

ימי הביניים באירופה היו הזמנים הגדולים של השארים המקודשים. מסדרי נזירים התגאו במסמרים חלודים שפילחו את גוף המשיח, וסחרו בחתיכות עץ מהצלב הקדוש. ז'אן קלווין, אבי הקלוויניזם, קבע אז כי נוכח המספר העצום של כנסיות הטוענות כי הן מחזיקות בפיסות עץ מהצלב, מדובר במספיק עץ כדי לבנות ספינה בינונית.

ב"דקמרון" מספר בוקצ'יו על נזיר בשם צ'יפולה, שמכר נוצה מכנפי המלאך גבריאל, שנשרה בחדרה של הבתולה מרים בשעת ההתעברות האלוהית. אבל שום מסמר, פיסת בד מבגדיו או קוץ יבש מכתר הקוצים שהיה לראשו של ישו, לא השתווה למרדף הבלתי מתפשר אחר הגביע הקדוש של השאריות - עורלתו.

על פי אמונתם, ישו לא נקבר בשום מקום, אלא עלה לשמיים קומפלט. אולם לקראת המאה החמישית לספירה, צצה האמונה שישו דווקא כן השאיר משהו פיזי בעולם - את העורלה שלו. בחג המולד של שנת 800, האפיפיור לאו השלישי הכתיר את קרל הגדול לקיסר הרומאים, ובתמורה קיבל ממנו במתנה את העורלה, שאותה קיבל קרל, על פי טענתו, מידי מלאך. אישוש לטענה זו התקבל בסוף המאה ה־14, כשבריגיטה הקדושה משבדיה ראתה בחזיונה את הבתולה, שאישרה כי העורלה וחבל הטבור בוותיקן מקוריים.

באותה שעה, היו בעולם הנוצרי 18 מקומות שונים - כנסיות, מנזרים וכו' - שטענו בתוקף שהם מחזיקים בעורלה. בסוף המאה ה־17, הספרן של הוותיקן, התיאולוג ליאו אלטיוס, כתב בלטינית את החיבור "דיון בעורלה של אדוננו ישוע המשיח". במאמרו גרס הספרן המלומד כי העורלה של ישו הפכה לטבעות סביב הכוכב שבתאי, בשעה שישו נכנס לגן עדן. כבוד. ב־1900 הוציא הוותיקן צו האוסר לעסוק בעורלה, הכולל סכנת סילוק מהכנסייה. ב־1954 הוחמר העונש הצפוי, ויום ברית המילה של ישו הוצא מלוח השנה הקתולי. ב־1960 הוחלט לשנות את שם היום ל"יום שמונת הימים".

אתם חייבים להודות, בתור יהודים של זמננו, כי העיסוק הנוצרי בעורלה של בחור יהודי מלפני 2000 שנה די משעשע. בזמן אמת, היהודים היו פחות משועשעים. בשיא הסגידה הנוצרית לעורלה, יהודים נטבחו בהמוניהם במסעות הצלב. היהדות, להבדיל, מתנגדת להגשמה בסגנון מקברי. המוות טמא. אמנם כיום - כבעבר, אגב - לא חסרים משתטחים על קברים, אבל איש לא מחזיק בשערה משפמו של דוד המלך. לא בכדי, מקום קבורתו של משה רבנו לא נודע.

והינה, אנחנו מגיעים מעורלות לפסח. לאן נעלם משה מההגדה? איך ייתכן שהגיבור המרכזי של העלילה, האיש שעמד באומץ מול מלך מצרים ודרש "שלח את עמי", פשוט נמחק מסיפור ההגדה למעט משפט אחד, בדברי ר"י הגלילי, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"?

אם להודות באמת, ההגדה של פסח משעממת. לא דומה לתנ"ך בשום דרך. אין בה הוד קדומים, אלא סיפור ביורוקרטי על מצה ועל נוטריקונים של מכות על ים. זה לא חיבור סוחף ומרגש על חירות. למה? כי אין צורך. עצם נוכחות עם ישראל בעולם ההיסטורי היא סיפור של חירות וגאולה, שלאחריה חורבן, שעבוד, חירות וגאולה.

וכבר קבע המשורר היהודי־גרמני (המומר) היינריך היינה: "מאז יציאת מצרים, החירות מדברת במבטא עברי". משום שסיפור יציאת מצרים העניק השראה לאוליבר קרומוול, מנהיג הפרלמנט במלחמת האזרחים האנגלית; לאבות האומה האמריקנית, במלחמת האזרחים; ולעבדים השחורים של אבות האומה האמריקנית, שביקשו להשתחרר מעול העבדות.
ורק אדם אחד נעדר מהמסיבה בסדר - משה רבנו.

חג הפסח נחוג מימי בית ראשון ועד חורבן בית שני, על פי הכללים במקרא: העלאת קורבן וקריאת סיפור יציאת מצרים, כולל חלקו של משה. לאחר חורבן בית שני וביטול "קורבן הפסח", החל המסע לכתיבת ה"הגדה לפסח", שהתגבשה סופית במאה הרביעית לספירה, בדורות הרביעי והחמישי של האמוראים.

בהתחשב בעובדה שמקומו של משה היה ידוע ומרכזי, נדרשה סיבה מספיק חשובה לנכש אותו מהסיפור שבו שימש גיבור מרכזי. וכאן חוזרת העורלה של ישו לתמונה. בתקופה זו, גברה התעמולה הנוצרית שהעמידה את ישו כדמות אלוהית מרכזית, כתוצאה מהתפשטות האמונה הנוצרית. היהודים, אומה מוכה אחרי מרידות קשות, מתמודדים עם דת "אחות", הנצרות, שזוכה לעדנה.

המאבק היהודי בנצרות כלל את הכנסת ברכת "המינים" לתפילת שמונה־עשרה, ואת הוצאת עשרת הדיברות מהתפילות. הנוצרים אימצו גם את פסח ומנהגיו, מתוך הערצה למשה כמסמן מקדים לישו. ההגדה המתגבשת מבטלת את סיפור "משה השליח", המקביל ל"ישו בן האלוהים" אצל הנוצרים. אצלנו היהודים אין שילוש, ויש רק שחקן אחד - הקב"ה.

מותו של משה כאחד האדם, קל וחומר שמקום קבורתו לא נודע, מתקשר להוצאתו מההגדה. אין למשה סימני אלוהות, והוא אינו נקרא למרומים ל"כיסא הכבוד" כמו ישו. תם ולא נשלם, כי השבוע קראתי מאמר של פרופ' יוסף שיטרית, וגיליתי כי יהודי מרוקו (ויהודי מערב אלג'יריה באזורים הסמוכים למרוקו) פותחים עד היום את סדר פסח בטקסט קצר בערבית־יהודית, שבמרכזו עומדת דמותו של משה רבנו. את הטקסט הם אומרים ב"יחץ" שלפני קריאת ההגדה.

"כך חצה האל את הים לאבותינו לשתים עשרה דרכים, כאשר יצאו בני ישראל ממצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם, עליו השלום; הוא הושיע אותם והציל אותם מעבודה קשה למנוחה, ומעבדות לחירות. שלח אותו, יתעלה שמו כדי שינהג אותנו היום גם כן באותה הדרך; יאסוף את קהילותינו לבית קודשו החרב, ויציל את שבויינו מגלות זו למען שמו הגדול והקדוש".

הטקסט על משה רבנו התגבש בסוף המאה ה־13 או בתחילת המאה ה־14, בשעה שהקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובאנדלוסיה הורשו לחזור ליהדותן, לאחר יותר מ־120 שנה שבהן אולצו היהודים לחיות כאנוסים, בהוראת שושלת אל־מוואחידון (בחלק מהזמן הותר להם בביתם לחיות כיהודים).

ב"איגרת השמד", הרמב"ם, שברח בעצמו משלטון האונס של אל־מוואחידון, התיר לומר את ה"שהאדה", הצהרת האמונה האסלאמית, במקרי פיקוח נפש. לפי פרופ' שיטרית, הדמות המרכזית שנחרתה בדמיון האנוסים היתה של הנביא מוחמד. כדי לשקם את החיים היהודיים ואת התודעה היהודית, היה צורך להשכיח את דמות נביא האסלאם ולהעמיד נגדה דמות יהודית מרכזית שתאפיל עליה. ואכן, הרמב"ם קובע את משה כאחד מ־13 עיקרי האמונה היהודית. בקיצור, השנה אני מציע לכולנו להיות מרוקאים, ולהוסיף את משה רבנו להגדה.