סופרים ומשלמים

שוק הספרים נמצא לכאורה בפריחה אדירה: שטף בלתי נדלה של ספרים רואה אור. בשנת 2020, שהיתה שנת קורונה, יצאו לאור 6,486 ספרים, ומהם 1,813 שהם פרוזה בדיונית ושירה למבוגרים (לא כולל אוטוביוגרפיות וביוגרפיות, ספרי ילדים, ספרי עיון, ספרות דתית, ספרי בישול ועוד). מספר ספרי הפרוזה והשירה שרואים אור בשנה כמעט הוכפל לאורך העשור האחרון.

אבל מספר הספרים המתפרסמים גדול בהרבה מקיבולת השוק: ספרים לא נמכרים ולא נקראים. משק בית ממוצע מוציא בחודש 17.4 שקלים על ספרים שאינם ספרי לימוד, נכון לשנת 2017. המשמעות היא שמשפחה בישראל קונה בערך 2.5 ספרים לשנה, כולל ספרי ילדים.

גם נתוני הקריאה בישראל נמצאים בירידה תלולה. לפי סקר מ־2017, רוב הישראלים (51%) לא קוראים בכלל לשם הנאה (להבדיל מקריאה למטרת לימודים), או קוראים להנאתם פחות משעה בשבוע.

מכיוון שאין קונים לספרים, עבר זה מכבר שוק הספרים הישראלי למודל של תשלומי מחברים: אדם המבקש להוציא לאור את ספרו יתבקש כמעט בכל הוצאה שיפנה אליה לממן מכיסו, באופן מלא או חלקי, את עלות הוצאת הספר. התעריפים נעים בדרך כלל בין 50 ל־90 אלף שקלים, ואף יותר. איך המודל החדש משנה את שוק הספרים הישראלי - את מעמד הספר והסופר, את היחסים בין עורכים לסופרים, ואת מבנה הוצאות הספרים?

כמעט כל אנשי הספרות ששוחחתי איתם, לציטוט ולא לציטוט, שטחו באוזניי את הנזקים העצומים שגורם מודל תשלומי המחברים, בין השאר משום שהוא עלול ליצור העדפה של סופרים אמידים על פני סופרים שאין להם אפשרות לממן את ספריהם, ומשום שהוא עלול לחבל במערכת היחסים ההדדית והמפרה בין מחברים לעורכיהם. ועם זאת, הם מכירים בכך שבהוצאות מסוימות - בעיקר באלה הגדולות יותר דווקא, שיש להן פחות מרחב תמרון בעלויות התפעול השוטפות - הדרישה מהמחברים לממן את ספריהם הפכה כיום לכורח הישרדותי.

"גם המצוינים מוכרים מעט"

"המצב מדאיג מאוד, אין ספק", טוען יובל שמעוני, סופר ועורך ותיק בהוצאת עם עובד. "המכירות נחתכו באחוזים רבים, פחות משקי בית קונים ספרים, ומי שקונים - קונים פחות. דור ותיק של אוהבי ספר עובר מן העולם, והצעירים מוצאים להם תחליפים מסוג אחר. כדי למשוך קונים, הרשתות מוכרות צעצועים, משחקים, שואבי אבק, מטענים לנייד. מי שנכנס לחנות כזאת מתקשה לא פעם לדעת לאן נכנס".

"לאורך העשור האחרון ראיתי ירידה דרסטית במספר הקוראים", אומר מו"ל נוסף, שביקש לא להזדהות. "לפני עשור מכרנו כ־2,000-1,000 עותקים מכל ספר פרוזה, והיום ספרים מצוינים מוכרים מאות בודדות, ולפעמים אפילו רק כמה עשרות עותקים".

למה זה קורה?
"כשרואים בספר מוצר ככל מוצר - חבילת נייר, קרטון, מעט דיו - השווי שלו נמוך למדי. אם לא משקללים במחיר הספר את ממד הרוּח, אפשר למכור ספר כמו עגבנייה. תחשבי, למשל, על תעשיית הבשמים. בושם נמכר במאות יורו, ומה זה למעשה בושם? בפשטנות, מים עם ריח. אלא שיצרני הבשמים הצליחו למתג את המוצר כבעל סגולות הרבה מעבר לכך, ולכן אנחנו מוכנים לשלם עליו. רשתות הספרים עשו את ההפך מתעשיית הבשמים. במקום להגיד, 'ספר זה רוּח עם ערך סימבולי', הם אמרו, 'זה מוצר, זה עגבנייה'. פעם הבאת למישהו עגבנייה מתנה?".

לדבריו, "המצב כרגע - ואפשר לומר זאת באופן כמעט גורף על ספרות המקור - הוא שספר ללא תמיכה אינו מכסה את עלות הפקתו. למשל, אם מחיר הספר הוא 70 שקלים, לא כולל מע"מ, והרשתות והמפיץ גובים כ־80 אחוזים, למו"ל נותרים 14 שקלים. בהנחה שעלות ההדפסה היא 12-9 שקלים, ומכך עוד מופחתות עלויות תפעול שונות, כמה נשאר למו"ל? וזה לא כולל עריכה, הגהות, העמדה, עיצוב כריכה. מכאן ברור שכל ספר מקור כזה שנמכר, המו"ל מסבסד אותו".

"יש עודף, יש הצפה של ספרים", אומרת נגה אלבלך, סופרת, עורכת ומנכ"לית בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "אנחנו רואים שגם ספרים שדחינו, בסופו של דבר רואים אור בהוצאות אחרות ובתוך זמן קצר מאוד, חצי שנה בערך. אין סינון - בסוף הכל רואה אור".

בהוצאת הקיבוץ המאוחד לא מבקשים מימון מלא מסופרי הפרוזה, אבל דורשים לעיתים השתתפות חלקית. "אנחנו רחוקים מלקחת 50 אלף שקלים מסופר, כמו בכמה הוצאות אחרות. ההשתתפות היא סמלית ביחס לסך הכל, אבל לפחות זאת השתתפות שתקטין את הבור בסוף הדרך", אומרת אלבלך.

הסוד האפל של שוק הספרים

יש תחומים שבהם מימון מחברים נפוץ כבר שנים: בתחומי העיון והשירה, שבעבר היו נמכרים פחות מאחרים, דורשות כמעט כל ההוצאות בישראל מהמחברים לממן את הוצאת ספריהם. המו"לים מצדיקים את הנוהג למימון עצמי של ספרי עיון בכך שכאשר המחברים הם אנשי אקדמיה (כמו חלק גדול מכותבי ספרות העיון בישראל), המימון בדרך כלל לא מוטל על כתפיהם, ועומדים לרשותם תקציבים ייעודיים לצורך פרסום עבודותיהם. אלא שבמצב השוק הנוכחי משתלט המודל הזה על כל עולם הספרים - גם על הפרוזה, ואפילו על ספרי הילדים החדשים. שכן בעוד ספרי הילדים הקלאסיים והמוכרים ממשיכים להימכר, ספרי ילדים חדשים נמכרים עכשיו גם הם באותם סדרי גודל, כמו בשאר התחומים.

האם קורה מצב שמונחים על שולחן המערכת, זה מול זה, ספר במימון המחבר וספר אחר, שעבר לקטורה, אבל אתם יודעים שהמחבר לא יוכל לממן אותו?
אלבלך: "הסינון בהוצאה הוא ספרותי בלבד. אם יש סופר שלא עבר את הרף הספרותי, אנחנו לא נקבל אותו גם אם הוא מוכן לממן. אנחנו כן מנסים להיות רווחיים, אבל נקודת המוצא היא ספרותית. צוות העורכים שלנו פועל מתוך שליחות תרבותית".

אבל איך מצדיקים שליחות כשיש 200 קוראים?
"בדיוק. למי את עמלה?".

עמית רוטברד, עורכת, מתרגמת ומו"לית בהוצאת בבל, אומרת שאי אפשר לבודד את התופעה של לקיחת כסף מסופרים מהמצב הכללי הרעוע של השוק. "אנחנו ב'בבל' חושבים שלא נכון לקחת כסף מסופרים עבור פרסום ספריהם, כי ברגע שנכנסים שיקולים זרים למערכת, קל להתרגל אליהם, והם הופכים להיות חלק ממערכת השיקולים אם להוציא כתב יד או לא. אבל מבחינתי אי אפשר לדבר על שוק הספרים כמכלול. בעצם יש שני שווקים: השוק התאגידי - וכל השאר. שני היסודות של השוק התאגידי הם הרשתות צומת ספרים וסטימצקי, וההוצאות שקשורות אליהן: לצומת קשורות כנרת ומודן, ולסטימצקי יש את הוצאת תכלת, החדשה יחסית, והיא קשורה עם הוצאות נוספות.

"השוק התאגידי בנוי על עודף ייצור. ההנחה בשוק התאגידי היא שככל שמייצרים יותר - מוכרים יותר, וככל שמייצרים יותר - עלויות הייצור קטנות יותר. אבל בסוף צריך להיפטר מה'סחורה' איכשהו. אז פותחים עוד ועוד חנויות, עושים מבצעים מפתים אינסופיים. נקודת המפנה היתה המבצע '4 ב־100'. זה היה מבצע מרשים וחסר תקדים, למכור ספר ב־25 שקלים, ספר שלייצר אותו עולה יותר. זאת היתה גם נקודת מפנה במעמד של הספר ושל הסופר - אנשים הפסיקו לקנות ספרים והתחילו לקנות מבצעים.

"אם לא די בכך", אומרת רוטברד, "ב־2008 צומת, ואחריה ב־2010 גם סטימצקי, עברו לעבוד עם ההוצאות העצמאיות בקונסיגנציה - המשמעות היא שהן הפסיקו לקנות מאיתנו את הספרים, והפכו להיות מין מחסן תצוגה שלנו. התקבול מתקבל רק עם מכירת הספר, כשכל ההשקעה בספר נופלת על כתפי ההוצאה. המו"לים מדפיסים הרבה ספרים, כי כך דורשות מהם הרשתות, וכשנגמר המבצע בסוף החודש - מחזירים למחסנים את כל העותקים שלא נמכרו, הרבה פעמים במצב של 'טוטל לוס'. הסוד האפל של שוק הספרים הוא מיליוני הספרים שנגרסים פה מדי שנה באין דורש".

אלבלך מוסיפה לזה: "כדי שספר ייכנס למבצע ברשתות, אנחנו צריכים להדפיס אלפי עותקים מכל ספר, 2,000 או 2,500 עותקים. בשיטת הקונסיגנציה רק מה שנמכר משולם, כך שכל הסיכון על המו"לים. בפרוזה אנחנו יכולים להדפיס כמות גדולה, ובסוף הספר בקושי מוצג, ואז יוצא שאנחנו מדפיסים ספרים בשביל שישכבו במלאי. וכשהמחסנים שלנו מתמלאים - אנחנו בסוף נאלצים לגרוס".

למה לא לתרום אותם לספריות, למשל?
"זו כמות מטורפת, עשרות אלפי ספרים בשנה. אם תיתני אותם בחינם - לא תוכלי למכור, זה יציף את השוק. תחשבי כמה הדפסות־היתר האלה עצובות גם מהבחינה האקולוגית".

זאת ממש התנהלות בולימית, לבלוע ולהקיא.
"כן. אני חושבת שהבעיה המרכזית היא קפיטליזם, הרצון להרוויח עוד ועוד, לא רק להתפרנס, אלא להתעשר".

אוסף רנדומלי של ספרים

הסופר והעורך עודד כרמלי, מהוצאת הָבָה לאור, רואה את המעבר למודל תשלומי מחברים כחלק מהמעבר ממערכת שנשלטת על ידי שומרי סף - מבקרים, עורכים, שקובעים מה בעל ערך ומה לא - למערכת קפיטליסטית שנשלטת על ידי אינטרסים כלכליים. "הרבה פעמים מוכרים לאנשים חלומות גדולים, 'תפרסם ספר ואנחנו נפיץ אותך, תהיה בסטימצקי, תהיה רב־מכר' - זה שקר. מנצלים אנשים שרוצים לפרוק את שעל ליבם, רוצים לספר את סיפורם. הם לא בהכרח רוצים להיות סופרים. אבל ברגע שהתבטלו שומרי הסף, נכנסו הנוכלים. אני חושב שזה לא עושה טוב לאף אחד, לא לסופרים ולא לקוראים.

"הבעיה היא שחיסלו את האוטונומיה של הרפובליקה הספרותית. תמיד אומרים 'די עם שומרי הסף, שהם בדרך כלל כל מיני גברים לבנים נרגנים, מי צריך אותם, נעשה דמוקרטיזציה'. אבל בסופו של דבר, הדמוקרטיזציה היא קפיטליזם. אז היום אין שומר סף שמונע ממך להיכנס, אתה פשוט משלם כסף. זה לא שיש לנו סצנה ספרותית משגשגת ופורחת במיוחד. אנשים לא קוראים יותר ספרים, פשוט מדפיסים יותר ספרים. יכול להיות שהיה עדיף אם היו כמה שומרי סף, שאת חלקם אולי תאהב ואת האחרים לא תאהב".

בשיטה של שומרי הסף היו הרבה עיוותים. הרבה סופרים מעולים נדחו.
"אני לא טוען שהמשטר הישן היה נקי מפגמים. אבל התוצאה היא שהיום יוצאים 8,000 ספרים בישראל, ואנשים קוראים פחות ספרים".

איך היעדר שומרי הסף קשור לירידה בהיקף הקריאה?
"ברגע שאין שומרי סף - את לא יודעת מה כדאי לקרוא, ואת מפסיקה לעקוב. בשנות ה־70, אנשים הרגישו שהם לא בני תרבות אם הם לא עקבו אחרי מגמות חדשות ב'ספרותנו הצעירה'. היום אפשר להרגיש לחלוטין בן תרבות בלי לעקוב אחרי שום דבר - לא בספרות, לא במוזיקה, לא באדריכלות. מדוע? כי אין מי שמסמן את המגמות האלה. זה נהיה נורא לא מעניין, נשארו רק אורות באפילה. אם אתה מכיר את המחבר אולי תקנה את הספר, ואולי אפילו תקרא אותו, אבל אין לך שום רצף, אין שום מפה. לכן זה לא מעניין יותר.

"ההוצאות בוכות איך אף אחד לא קונה ואף אחד לא קורא. אבל הסיבה היא שהקטלוג שלהן נראה כמו אוסף רנדומלי של ספרים. אם היה להן קו מערכתי ברור, ואם אנשים היו מבינים מה הקו המערכתי שלהן, הם היו יכולים לדעת אם הוא מעניין אותם או לא. אני חושב שזה מהלך לא חכם מצד ההוצאות לקבל כסף מהכותבים ולהוציא ספרים מן הגורן ומן היקב. עורכים היום אומרים, 'אני בוחר מה שמדבר אלי' - איזו מין אמירה זאת? אתה צריך להציב איזשהו יעד, לדעת לאן אתה רוצה להגיע, שיהיה לך חזון. אתה צריך לדרבן את האנשים לכתוב, ולא לחכות שהם יפנו אליך. אתה צריך להגדיר לעצמך מראש מה הקו שלך.

"עוד בעיה היא שהמו"ל עצמו, ברגע שמשלמים לו על הוצאת הספר - אין לו שום אינטרס להתאמץ למכור. הוא ידפיס כמה שפחות עותקים, באיכות הכי ירודה שיש, כי הכסף שלו כבר מובטח. המון ספרים היום רואים אור בתפוצה מינימלית של 100 עותקים, פחות או יותר (הכוונה לספרים שמראש לא מיועדים להיות מופצים ברשתות; ק"ד). חלקם גם לא נשלחים לביקורת. אלה ספרים שאין להם באמת קיום ספרותי.

"המו"ל אומר לעצמו, 'אין לי ברירה, אני אקח את הכסף של המסכן הזה'. אבל ככה הם רק כורים לעצמם את הבור. המשכורות בהוצאות יורדות כי הן לא מוכרות ספרים, אבל למה הן לא מוכרות ספרים? כי הן מוציאות יותר מדי ספרים. ולמה הן מוציאות יותר מדי ספרים? כי אין קו מערכתי. זאת ביצה ותרנגולת. הכסף אמור לבוא מהקוראים, לא מהסופרים. זה כמו שיתחילו לגבות כסף ממוזיקאים כדי לארגן להם מופע. אבל יהיה נחמד אם יהיה במופע גם קהל, לא?

"אנחנו חיים בקקופוניה. היא משרתת כמה בעלי הון שעושים על חשבוננו כסף, ובקקופוניה לא שומעים אף קול. תפקידו של העורך הוא לומר, כמאמר נתן זך, רגע אחד שקט בבקשה, יש פה קול חדש, מקורי וייחודי".

אז הפתרון לבעיות הוא להחזיר את שומרי הסף?
"או לחסל את הקפיטליזם".

לתקצב, לתקצב, לתקצב

כששאלתי מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב, אמרו כמעט כל אנשי הספרות שראיינתי לכתבה כי המפתח לשינוי הוא רגולציה של השוק. רובם חושבים גם שצריך להחזיר את חוק הספרים, שקבע מחיר קבוע לספר בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור, וחייב את הרשתות לשמור על תצוגה פרופורציונליות של הספרים על השולחנות המרכזיים ברשתות. "אני חושב שהבעיה המרכזית היום היא זילות של הספר", אומר יואב רייס, מו"ל הוצאת אפרסמון. "בחוק הספרים היו כמה קביעות נכונות מאוד לשוק, שלא קשורות למחיר אלא להנחלה של ערך ספרותי ותרבותי. הרי כשאת רוצה משהו את קונה אותו, גם אם הוא עולה טיפה יותר".

לצד הקריאות לרגולציה מהודקת יותר ולהחזרת חוק הספרים, עלו גם הצעות לחיזוק הקריאה: למשל, לעודד "מועדוני קריאה" ולתמוך בהם; לתמוך בחנויות עצמאיות ולהכיר בהן כמו במוסדות תרבות (שכן ממילא בפועל מתקיימים בהן באופן שוטף אירועי ספרות); להשקיע בעידוד הקריאה באמצעות מערכת של חונכויות, בדומה לתוכנית "אמריקה קוראת", שהנהיג בשעתו ביל קלינטון; או לתמוך ביד רחבה בספריות הציבוריות ולהפוך אותן למרכזים קהילתיים (כך נעשה בארה"ב, והנתונים מראים כי בשנת 2016 יותר מ־171 מיליון אמריקנים ביקרו בספריות ציבוריות - יותר ממחצית האוכלוסייה! - ויחד הם ביקרו בספריות ציבוריות באותה שנה יותר מ־1.35 מיליארד פעמים).

אלבלך מציעה גם להגדיל את התמיכות הממשלתיות בהוצאת ספרים. "אמנות תמיד חייבת מֶצֶנָט כדי להתקיים, ובמפה הנוכחית המצנט צריך להיות המדינה. קולנוע הוא דוגמה טובה - זה תחום שמקבל תקציבים גדולים מהמדינה, והוא פורח. משרד התרבות תומך באופן היסטורי בעיון, שירה וספרי ביכורים בפרוזה. אבל כל תפיסת העולם שמערך התמיכות נבנה עליו צריכה לעבור חשיבה מחדש, גם מבחינת הקטגוריות וגם מבחינת גובה התקציב. סדרי גודל של 7,000 שקלים זה נחמד - אבל לא מספיק".

אם יגדילו את התקציבים, תוכלו להוציא יותר ספרים ביותר רווח. אבל זה לא ישנה את העובדה שאין קוראים.
"אם המדינה היתה יכולה להחשיך את המסכים לשעתיים ביום, אני בטוחה שאנשים היו קוראים יותר, משוחחים יותר ועושים יותר סקס... אבל מכיוון שלא יקרה כזה דבר, צריך להקצות תקציבים לעידוד הפעילות הזאת שנזנחה. למשל, בצרפת, כשתלמיד מסיים תיכון, הוא מקבל 300 יורו לצריכת תרבות. זה יכול להיות הצגות, ספרות, מה שהם בוחרים. בעיניי עידוד הקריאה הוא ממש משימה לאומית".

למה בעצם צריך הוצאות?
שאלה שעלתה בשיחות עם אנשי הספרות, היא מה יעלה בגורל ההוצאות, בעיקר אלה הבינוניות בגודלן, שמחזיקות צוות של אנשי מינהלה, מכירות, מעצבים, מחסנאים וכו'. הניסיון של השנים האחרונות, ובייחוד בתקופת הקורונה, לימד שיש יתרון משמעותי דווקא להוצאות הקטנות, בעלות המנגנון הקטן והגמיש, שבדרך כלל אדם אחד ממלא בהן את כל התפקידים.

כמה מהמו"לים אמרו שהמודל של תשלומי מחברים עשוי לעודד את הסופרים לחפש דרכים לעקוף את ההוצאות, ולהדפיס את הספרים בכוחות עצמם, בעלויות קטנות בהרבה - הרי ייצור פיזי של ספר הוא לא בעיה. אפשרות נוספת שעלתה היא שהוצאות קטנות יחלו להתמקד רק במתן שירותי עריכה לספרים נבחרים, בעוד שאר תהליכי ההפקה - הגהות, הדפסה, יח"צ וכו' - יכוסו על ידי הסופרים לפי מחירי עלות. כך ההוצאות ימשיכו לשמור על ערך סימבולי (חותמת האיכות של בחירת העורכים), והעורכים יקבלו שכר הוגן על עבודתם, שכר שפעמים רבות הם לא מצליחים לקבל בהוצאות כיום.

השאלה הזאת מתחדדת אחרי הניסיון של תקופה הקורונה, שבה שרדו ההוצאות הקטנות טוב בהרבה מהגדולות. רוטברד מבבל, כמו"לית של הוצאה קטנה, אומרת שהיא לא מרגישה ירידה בכמות הקוראים. "כשבאה הקורונה, היא הוכיחה לנו, המו"לים הקטנים והעצמאים, כמה אנחנו צודקים שהשוק מוטה: ברגע שהרשתות נסגרו, ההוצאות הגדולות שתלויות בהן שלחו את העובדים שלהן לחל"ת, ובבת אחת מערכות שלמות בשוק הספרים שבתו ממלאכה. להוצאות הקטנות, שגילו גמישות וסתגלנות, נוצרו הזדמנויות חדשות.

"מתוך המשבר הכפוי הזה, יש הוצאות שהקימו לעצמן חנויות ספרים פיזיות. ערכנו שבוע ספר אלטרנטיבי, שהיה הצלחה גדולה. הוצאות שהיו להן חנויות מקוונות - צמחו. הקוראות בריאות, רק השוק חולה. האמירה שיש יותר כותבים מקוראים, אני חושבת שהמקור שלה הוא בשוק התאגידי, שממילא הפך את הספר למוצר זול ומזולזל. יש באמירה הזאת תבוסה ואי־אמון בספרות מקור, והצדקה מובלעת של הצורך לקחת כסף מסופרים".

סטימצקי וצומת ספרים בחרו לא להגיב לכתבה.