"החלטתי לשבור את שרשרת הסרטן המשפחתית"

כשמדברים על נשאות גנטית של מוטציית BRCA1, מדובר בגורם סיכון משמעותי לסרטן שד ושחלה. כ-80% סיכון לסרטן שד וכ-50% סיכון לסרטן שחלה - מספרים מטלטלים שיכולים להשבית כל אישה. אבל לא אותי. 

הכל התחיל במקרה לפני 17 שנה, כשסבי השתתף במחקר גנטי. הרופאים גילו שהוא נושא שתי מוטציות מיוחדות של BRCA. שמונה שנים לאחר מכן, סבי אובחן בסרטן לבלב ונפטר.

באותה תקופה, המודעות בישראל למוטציה הייתה נמוכה מאוד. החלטתי לחפש מידע בכל העולם והבנתי שעלי לעשות הכול כדי למנוע את המחלה.

הדרך היחידה להקטין את סיכויי לחלות בסרטן הייתה כריתת שד ושחלות. כאימא צעירה עם שני תינוקות, הרעיון נשמע קיצוני מדי.

אחרי שהתאוששתי מהבשורה, החלטתי שאני רוצה ילד נוסף לפני שאני נאלצת להיפרד מהשחלות ומהחצוצרות שלי. רופא הנשים שלי היה מאוד מודע לנושא, והמליץ לי לעבור תהליך של טיפולים לקראת PGD – תהליך של ברירת עוברים במסגרתו מבצעים הפרייה חוץ גופית ומחזירים לרחם עוברים שלא נושאים את המוטציה הגנטית.

כאישה צעירה ובריאה בת 29,  לא ידעתי כלל מה המשמעות של הטיפולים האלו וחששתי מהם. אבל רופא הנשים שלי עשה לי שרות עצום. הוא הסביר לי שזו הדרך למנוע את הורשת הגן לילד הבא, וזו הזדמנות לעצור את המוטציה מלעבור לדורות הבאים במשפחה שלי.

המטרה החזיקה אותי. קרן לפר

רופא הנשים שלי המליץ לי על תהליך PGD - ברירת עוברים שימנעו העברת המוטציה לדור הבא. למרות החששות, ראיתי בכך משימה חשובה.

התהליך היה ארוך ומורכב - שנה של טיפולים הורמונליים, שאיבת ביציות והפרייה. הרגשתי בודדה, אבל המטרה החזיקה אותי. בסופו של דבר, נולדה בתי הצעירה - ללא נשאות הגן.

החלטות קשות, תקווה גדולה

בגיל 32 עברתי כריתת שחלות וחצוצרות. גיל המעבר הגיע מהר יותר מהצפוי - עם גלי חום ומצבי רוח קיצוניים. לצד זה היה חשוב לי מאוד להמשיך לעבוד, לנהל את הבית ולטפל בילדיי הקטנים.

המזל שלי היה שהרופא שלי הכין אותי ודיבר איתי על הורמונים אחרי הניתוח. אני יודעת שנשאיות רבות חוששות לקחת הורמונים בגלל ההשפעה על הגוף והסכנה מסרטן – אבל ידעתי שאני במעקב קבוע, ואיכות החיים שלי יחד עם בריאות הנפש, הלב והמוח, לא פחות חשובים. כל אלה הכריעו בעד נטילת ההורמונים.

גם תהליך מציאת ההורמונים המתאימים עבורי היה מורכב. עברתי כחצי שנה של סבל ותופעות לוואי עד שמצאנו את המינון והסוג המתאימים לי. למזלי הרב בעלי היה מאוד מודע והוא ליווה אותי יד ביד לכל אורך התהליך. הוא גילה סבלנות אין קץ והכלה למצבי.

לאור המסע שלי החלטתי שאני חייבת להעביר הלאה את הבשורה. התחלתי בפעילות חברתית והקמת קהילה של נשים נשאיות בצפון. הבנתי שכולן חייבות לפחות לשמוע על האופציה של ברירת עוברים. הבנתי שכמו שאני התמודדתי ומתמודדת עם הקשיים של הנשאות יש עוד אלפי נשים.

פתחתי קבוצת פייסבוק פעילה וכאשר גיליתי את קהילת גנים טובים חברתי אליהן. היום אני מתנדבת בעמותת "גנים טובים", מנהלת את הקהילה הצפונית יחד עם עוד נשים מהממות וחזקות.

עוברות שנתיים, אולי קצת יותר, והשיח על כריתת שדיים עולה שוב. אני, שהחלטתי רק בגיל 40, מבינה מחברה לעמותה שממש לא כדאי לחכות.

המשכתי להקפיד על מעקב כל חצי שנה. אובחנתי גם עם דלקת פרקים. שבועות מאוחר יותר דודה שלי, שגם היא נשאית, אובחנה עם סרטן השד. הרגשתי שהקרקע ממש נשמטת לי מתחת לרגלים. כמוני גם היא הייתה אימא לילדים קטנים והחליטה כמוני לדחות את הניתוחים לגיל מאוחר יותר.

לשמחתנו היא קיבלה טיפולים והיום היא בריאה. אבל בעקבות זאת בן הזוג שלי התחיל לדחוק בי ממש לבצע ניתוח מפחית סיכון ולהיפרד מהשדיים שלי. הייתי בת 38 בלבד, חשבתי לדחות אבל החרדה התגברה ולא רצינו לקחת סיכון. עברתי ניתוח של כריתה ושחזור דו צדדי מלא כולל פטמות.

ההחלמה הייתה מורכבת, אבל היום אני מרגישה שאני עשיתי ועושה את כל מה שיכולתי לעשות למען עצמי ולמען משפחתי וילדי. אני שלמה עם ההחלטה.

הילדים יודעים הכול. בחרתי לספר להם והם היו מדהימים בתגובה שלהם. הבת שלי שאלה אם גם היא תצטרך לעבור את כל מה שאני עוברת, ולשמחתי יכולתי להבטיח לה שלא.

חשוב לי ממש שיידעו - גברים ונשים נשאיות ונשאים - שיש להם מקום בעמותת "גנים טובים". אפשר אפילו לומר שזו עוד משפחה. אף אחת לא צריכה להתמודד לבד, כמוני.