"פרץ תשב עם מרקל": על המיזוגיניה הסמויה בתקשורת

יום בחירת הנשיא/ה ה-11 של מדינת ישראל. התקשורת רועשת וגועשת סביב השאלה מי יהיה הנשיא הבא, כשעל הפרק שתי דמויות מאוד שונות, המהוות ממש תשליל (נגטיב) זו של זו: יצחק (בוז'י) הרצוג - הגבר, הלבן, האשכנזי והנכד של; ומרים פרץ – אישה, מזרחית, שגדלה בפריפריה במעברה בדרום.

ולמרות כל השוני ביניהם, הבלחה של שאלה במהלך שידור תוכנית בוקר באחת מתחנות הרדיו הפופולריות, שניכר שנעשתה כהרף עין וללא תשומת לב – ואולי דווקא בשל כך מלמדת הכי הרבה על עומק הבעיה – המחישה מהו החלק הקשה ביותר לעיכול בדמותה של מרים פרץ כנשיאה: העובדה שהיא אישה.

במהלך ריאיון עם חבר הכנסת לשעבר איתן כבל על זהות הנשיא/ה הבא/ה, שאל אותו השדרן הוותיק גולן יוכפז: "ומרים פרץ לא יכולה לעשות את זה? לא יכולה לשבת עם שגרירים, לא יכולה לשבת עם אנגלה מרקל"?

וכך, בשאלה אחת תמימה, נחשפה באופן מובהק התופעה המכוערת והשיטתית של המיזוגניה המגולמת בשיח התקשורתי – זו שאינה באה לידי ביטוי במסרים הישירים, אלא מתחבאת לה בין המילים, בין השורות, בהערות הביניים ובמעברים.

האם באמת השדרן יוכפז לא יכול לדמיין בעיניי רוחו מצב שבו נשיאה, כדוגמת מרים פרץ, תשב ותתדיין עם נשיא אחר, ממין זכר? האם היחידה שאישה נשיאה תוכל לשבת איתה - זו נשיאה אחרת?

הן, אני מניחה, לפי טון דבריו, יקשקשו על לק ג'ל ובניית ציפורניים, כי הרי על מה יש לנשים לדבר אם לא על "דברים של נשים"? אבל לדמיין אותה נפגשת עם הנשיא מקרון, רה"מ בוריס ג'ונסון או מישהו כדוגמתם - לא, זה כבר רציני מדי. גברים? בואו לא נגזים. מקסימום מרקל.

זו המיזוגניה המסוכנת מכל. המיזוגניה הסמויה. זו שמרגילה צרכני תקשורת, בוגרים וילדים, ש"זה בסדר בסך הכל שתהיה נשיאה, אבל המקסימום שנצפה ממנה הוא שתשב עם נשיאה נוספת, בת מינה, שתקשקשנה על דברי בנות". מילים פשוטות, תמימות, ברורות ושגורות, מוכיחות שיש תקרת זכוכית ברורה ביותר לנשים גם היום, ואל להן לצפות למעבר מכך - כי בכל זאת, חביבתי, יש פה עסק לנהל - וחלילה שנפריע לעולם הגברי מלהמשיך ולעשות זאת.

לעולם לא אשכח פאנל בו השתתפה אשת התקשורת המוערכת הילה קורח, עוד בימים בהם הנחתה את תוכנית הבוקר עם אברי גלעד, ובו נשאלה שאלה בסגנון "איך זה להיות אישה בתוכנית של אברי?". "שים לב מה אתה אומר", השיבה לו קורח בחוכמה. "'התוכנית של אברי'. שנינו מנחים אותה, זה לצד זה, ועדיין אתה מכנה את התוכנית בצורה הזו".

קורח עלתה על שורש הבעיה. השפה שבונה עבורנו מציאות, זו שמנמיכה נשים באופן שיטתי, כדי להמשיך לשרת את ההגמוניה הגברית השלטת בעולמנו.

ולסיום נקודה למחשבה: אם העולם בכלל ומדינתנו בפרט נראים כפי שהם נראים תחת ניהול גברי מתמשך שאינו יודע שובע, אולי, ורק אולי, הגיע הזמן שדברים ייעשו פה קצת אחרת?