יום הולדת אמור להיות דבר משמח, אלא שהתאריך 7 באוקטובר קיבל משמעות חדשה מאז אירועי הטבח של חמאס, במיוחד עבור אנשים שנולדו באותו היום.
עם ציון שנה מאז אותה שבת שחורה, ישראלים רבים שנולדו בתאריך זה מסרבים לחגוג אותו – ולצידם גם בני משפחותיהם. "הוא אמר לי שהשנה הוא גמר עם החגיגות בשבעה באוקטובר, אין לו חשק", אומרת לימור כרסנטי מחיפה, בעלת משרד יחסי ציבור אשר נהגה לחגוג במשך 27 שנה ימי הולדת לבנה באותו המועד.
דיוויד בנה נולד ב-7 באוקטובר 1997, והשנה זו הפעם הראשונה שבה החליט כי אינו מעוניין יותר לחגוג בתאריך הלועזי: "נתחיל להתייחס לתאריך העברי, למרות שאנחנו לא דתיים".
לימור מספרת כי בשנה שעברה החברים של דיוויד במקרה לא יכלו לחגוג לו באותו היום, אז הוא החליט באופן חד פעמי לחגוג יום לפני. "הוא ביקש לערוך מסיבה על הגג של הבית, אליה הגיעו 20 החברים הכי קרובים שלו", מספרת לימור. "בסיום המסיבה, בסביבות השעה 21:00 בערב, ארבעה מחבריו הציעו לדיוויד להמשיך איתם לנובה. למזלי הרב הוא לא הרגיש טוב כי שתה וחגג, אז הוא לא הצטרף אליהם. זה בדיעבד מה שהציל את הבן שלי", אומרת לימור.
מתוך ארבעה מחבריו שנסעו למסיבה בעוטף, רק שניים חזרו בחיים. "שניים מחבריו הצליחו לברוח ממחבלים ושניים אחרים נרצחו. זאת הטראומה של החיים שלנו, ולכל אורך התקופה של אחרי היומולדת, התעוררנו למציאות בלתי נתפסת ולכאב עצום".
ברגע אחד 7 באוקטובר הפך עבור דיוויד ליום של אבל על מות חבריו, במקום יום של חגיגות. גם עבור לימור היום הזה הפך לטראומתי, והיא סוחבת איתה עד היום את המחשבה הקשה, לפיה יכלה לאבד את בנה ברגע אחד.
"יש לי רק בן אחד, ואני לא יודעת איך הייתי ממשיכה לחיות אם היה קורה לו משהו. מאז התאריך הזה יושב לי כמו גולה בגרון, עם כאב עצום. הילד הזה הוא החיים שלי והוא האושר שלי, וכשאני רואה את המצב בעם שלי וכמה ילדים מתו – אני לא יכולה להמשיך לחיות כרגיל".
"מהר מאוד הבנתי שקורה משהו נורא"
מאיר גאליס מתל אביב, מנהל סטודיו תמרה שברחובות, יציין את יום הולדתו ה-46 ב-7 באוקטובר. בשנה שעברה הייתה לו תוכנית לצאת לטיול של שבת עם המשפחה לכבוד יום הולדתו, ואחר כך להשאיר את הילדים אצל הסבתא – ולשבת במסעדה עם בת הזוג. אלא שהתוכניות שלו השתנו ברגע, בעקבות מתקפת הטרור של חמאס.
"קמתי ב-6:30 ומהר מאוד הבנתי שקורה משהו נורא. החל משעות הצהריים כבר הייתי בהתארגנויות ובניסיונות להבין איך אוכל לסייע למצב – ובמקביל הייתי צריך לפנות את עצמי, כי היינו בבית בלי ממ"ד. הייתי בהלם ובדאגה על האנשים שהכרתי מהעוטף, ועל אחרים שהוקפצו למילואים. בדיעבד כולם ניצלו למעט אלכס דנציג ז"ל מניר עוז, שנחטף ונרצח בשבי. כל אותו יום ישבתי בבית והייתי בהלם. גרנו אז בדירה קטנה וישנה ברמת גן, ובהמשך עברנו לגור אצל חברים בפתח תקווה ואז אצל אימא של בת הזוג – עד שהצלחנו להכשיר סוג של מקלט ולחזור לרמת גן".
מאיר מספר כי השנה, לקראת התקופה שבין שבעה באוקטובר לשמחת תורה, הוא צופה קושי רב. "אני כבר מרגיש את הזעם ואת הכאב, אולי בגלל האזכרה הקרבה של אלכס. במקום לחגוג יום הולדת אהייה בטקסים ואעביר מרחבים לשיח ולתנועה בסטודיו".
ובאשר ליום ההולדת?
"אני חושב שאציין אותו השנה ב-7.11, כי כן חשוב לי גם לחגוג את החיים. פשוט לא כל כך צמוד לטבח הנורא ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה".
"אם הייתי מבינה מה קורה – הייתי מאבדת את זה"
נטע צרפתי, בת 30 מירושלים היא נשואה ואימא לזוג תאומים שנולדו ב-7 באוקטובר. את רגע הולדתם בשנה שעברה היא העבירה בבית החולים, וכשהייתה בחדר הלידה החלו אזעקות.
"ב-6 באוקטובר ב-23:00 בלילה קיבלתי צירים ונסענו לבית החולים. כשהחלו האזעקות לא הבנו מה קורה, כי אזעקות בירושלים זה דבר די נדיר – אבל צחקנו בהתחלה שיש לי מזל נאחס. כשהבנו שהאזעקות לא מפסיקות, והתחלנו לשמוע דיבורים מצד הצוות הרפואי, הבנו שקורה דבר גדול. יואב בעלי ישר גונן עליי וביקש לא להכניס חדשות לחדר הלידה.
"לידת תאומים זה דבר מורכב ומסובך, והייתי חייבת להתרכז בלחיצות ובנשימות. בדיעבד אני מבינה שהוא ממש הציל אותי, כי אם הייתי מתחילה להבין מה קורה – הייתי מאבדת את זה. אחותי ובעלה תושבי נחל עוז, ורק בנס הם לא היו בקיבוץ בשמחת תורה".
התאומים נולדו בסביבות השעה 12:00 בצהריים באותה שבת שחורה, ורק לקראת הערב נטע פתחה את הטלפון, והחלה לקבל מושג לגבי ממדי הזוועה. "מהר מאוד סגרתי חזרה את הטלפון, כי הבנתי שכרגע יש לי משימה – והיא לא לקרוס נפשית. ילדתי בדיוק זוג עוללים שהיו זקוקים לאימא חזקה ומתפקדת, אבל ביום למחרת הלכתי לחדר אוכל, והייתה שם טלוויזיה דלוקה – אז מצאתי את עצמי אוכלת ובוכה בלי הפסקה".
בהמשך נטע מספרת שלא הרשתה לעצמה יותר לבכות ליד הילדים, "יואב ואני ממש מתנתקים מהמציאות כשאנחנו איתם, משאירים את הטלפונים בכניסה לבית – ורק אחרי שהתאומים נרדמים, מרשים לעצמנו להתחבר למה שקורה בחוץ".
ב-7 באוקטובר הילדים יהיו בני שנה ואת המסיבות הם החליטו להשאיר למועד אחר. "נעשה משהו צנוע עם המשפחה ועם החברים הקרובים, בעיקר כדי להיות ביחד ולשמוח קצת. התאומים הם הדבר הכי משמח ומדהים שקרה לנו, ומגיע להם שנשמח ביום ההולדת שלהם. הם לא עשו שום דבר רע, פשוט הגיחו לעולם – הטיימינג שלהם פשוט לא היה משהו".
"לכל כך הרבה משפחות נגמרו החיים כפי שהם הכירו, איבדנו כל כך הרבה חיילות וחיילים, יש לנו עדיין אחים ואחיות בעזה – אי אפשר לחגוג בלב שלם עד שהם יחזרו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו