"הסתכלתי על התינוקת הקטנה, ולא הייתה בי שום הצפה של אושר"

קבלת התואר "הורה" מביאה איתה לא פעם חששות, התרגשות ושלל אמוציות מצד האם והאב הטריים. אבל אף אחד לא באמת מכין אותך לרגע שבו הילדה מגיחים לעולם, ומה תהיה מידת החיבור אליהם. אימהות אמיצות הסכימו לחשוף את התחושות ואת הקשר שהרגישו לתינוקן לאחר הלידה - חלקן מודות שלמרות הציפיות והלחצים, החיבור לא תמיד הגיע מייד.

נ' בת ה-31 מהקריות, נשואה ואימא לשני בנים העובדת כמנהלת רכש, מספרת כי כאשר ילדה את בנה הבכור לא הייתה לה שום תחושה של "אהבה ממבט ראשון" עם הילד. "הרגשתי רק אחריות עצומה", היא מודה, ומסבירה שלמרות שכולם חשבו שמדובר בבדיחה – כשהיו שואלים אותה בחודש הראשון איך זה להיות אימא, היא הייתה עונה שהיא מרגישה כמו מטפלת. "זה באמת מה שהרגשתי, ושיתפתי את הסביבה הקרובה בתחושות רק בדיעבד. היה לי פחד מהאחריות, כל הזמן הייתי קוראת כתבות על איך לטפל בתינוק, ובלילה הראשון אחרי שהבכור נולד, לא ישנתי – כי כל הלילה קראתי כתבות".

את בנה הקטן נ' ילדה בדצמבר האחרון, ורק היום היא מבינה שלפעמים לוקח זמן להתחבר לתינוק. "זה שנקשרתי אליו בגיל מאוחר יותר, לא אומר שאני אימא רעה. מילאתי את כל הצרכים של התינוק, ואף מעבר לכך. אבל החיבור מגיע בזמן שלו".

"היה נראה כאילו משהו בי לא בסדר"

עו"ד טל מזוז בת ה-28 מבאר שבע נשואה ואימא לילדה בת שנה וחודש. היא מספרת שכלל לא היו לה חששות לפני הלידה לגבי החיבור לתינוק, כי כל החברים והאושיות באינסטגרם שיילדו, תיארו את החוויה כ"לב מתפוצץ מאושר" – אבל החוויה האישית שלה הייתה אחרת לגמרי. "הלידה הייתה קשה והמצב הפיזי אחרי הלידה היה אפילו יותר גרוע. אבל כל הסביבה הייתה באופוריה מהילדה הקטנה, שהגיעה בשעה טובה לעולם", היא מספרת על הדיסוננס המבלבל שחוותה.

"אני קיבלתי כאפה, לא ציפיתי שאהיה כל כך בשוק, שאסתכל על התינוקת הקטנה ולא תהיה בי שום תחושה של לב מתפוצץ או של הצפה מאושר ש'אין לתאר'. שאלו אותי אם אני מרגישה את האהבה הזאת, וברור שעניתי שכן. אבל בפנים הרגשתי נורא, הרגשתי בעיקר חולשה וכאב בכל הגוף".

טל מסבירה שהיא שיתפה בתחושות הקשות את אחותה, המשמשת כפסיכיאטרית במקצועה. "פחדתי שמשהו בי לא תקין, אבל אחותי הרגיעה אותי. היום אני משתפת את הסביבה יותר, אבל בתקופה שלאחר הלידה לא שיתפתי הרבה. ראיתי את החברות שלי שילדו, וזה היה נראה כאילו משהו בי לא בסדר".

טל מסבירה כי בתקופה שאחרי הלידה היא הרגישה שהסביבה מציפה אותה בשאלות אישיות שהיא לא מוכנה אליהן. "הנקה היא עוד חוויה לא פשוטה, שכולם מצפים שתקרה ושואלים עליה, כאילו שזה עניינם. את מוצאת את עצמך נלחמת על משהו רק בגלל הציפייה והלחצים של הסביבה. אבל אף אחד לא מכין אותך לזה בילד הראשון".

כיום טל מבינה שזה בסדר לא להרגיש חיבור מיידי עם התינוקת, ושאפשר לשתף אנשים קרובים או אנשי מקצוע בנושא. "זאת חתיכת תפנית בעלילה להרגיש שאין חיבור, בנוסף לעובדה שכל מה שהכרת ממילא השתנה מקצה לקצה. אבל בשלב מסוים הקשר עם התינוק מגיע", היא אומרת ומוסיפה שחשוב לזכור כי כולנו בני אדם. "האישה עוברת מסע מטורף בלידה. לפעמים היא נשכחת מאחור בגלל ההתרגשות מהתינוק, אבל גם האישה עוברת הרבה. ולנו, הנשים - חשוב לא להיות קשות מדי עם עצמנו אחרי הלידה, ולזכור לדאוג גם לעצמנו".

"אם אין חיבור – כנראה שאת לא מוכנה"

סתיו אסף בת ה-29 היא רווקה, אם חד-הורית לתינוק בן 4 חודשים וחצי. את הלידה היא העבירה בניתוח קיסרי, ולאחריו כמעט ולא ראתה את התינוק במשך יומיים. "בהתחלה הרגשתי שלא היה לי רגש לילד. ילדתי בהרדמה מלאה מבחירה, ורק בתינוקיה, כשהייתי צריכה להאכיל אותו והוא היה עליי – הרגשתי את החיבור", היא מספרת ומוסיפה כי החיבור לילד הוא בעיניה דבר הכרחי. לדבריה, גם לאבא וגם לאימא צריך להיות חיבור זהה לילד, מאחר שמדובר בתוצר של שניהם. "אם אין חיבור, כנראה שאת לא מוכנה להיות אימא. אבל זוהי רק דעתי", היא מסכמת.

"עם הזמן הפחד מהמושג 'אימא' יפנה מקום לאהבה"

מיכל אסרף בת ה-41 מלהבים נשואה ואימא לשני ילדים, מתווכת דירות במקצועה. בנה הקטן בן 6 ובתה הגדולה בת 9, והיא מספרת שבהריון הראשון היא הרגישה "אימא" כבר מהרגע שראתה שני פסים בבדיקת היריון.

"מאחר שהחיבור שלי היה כל כך טבעי, ציפיתי שזה יהיה כך גם עבור בן זוגי. אבל לדעתי האישה משתנה תוך כדי ההיריון, ולוקח לה 9 חודשים להבשיל – בעוד שהתהליך אצל האבא מתחיל רק אחרי הלידה. הוא לא מרגיש שינוי פיזי (רק אולי עליה במשקל, כי הוא אוכל בשביל שניים יחד איתך), ההורמונים שלו לא משתוללים וקשה לו להבין את ה'שגעונות' של ההריונית, אז אני מאמינה שלוקח לו קצת יותר זמן להתחבר".

לפני ההיריון של בנה הקטן, מיכל מספרת שעברה הפלה שהשפיעה על התחושות שתיארה. "כל ההיריון הבא היה קשה לי, אז השתדלתי להתנתק מההיריון ולא להיקשר, מתוך פחד שגם ההיריון הזה לא יחזיק". בסופו של דבר בנה הקטן נולד, ויחד עם התמודדויות חדשות, היא למדה להבין שכל רגש הוא טבעי.

"כל אחת צריכה לעשות את הבחירות שמתאימות לה: להניק או לא, להאריך חופשת לידה או לא, ולהחליט האם זה בסדר שלא מייד מרגישים 'אימא'. אסור לחשוב איך הבחירות האלה יראו מבחוץ או מה יגידו, כי יש כאלה שיחוו חיבור מייד בלידה, יש כאלה שבלילה בבית החולים ויש כאלה שבבית אחרי מספר ימים. עם הזמן אני מאמינה שהפחד מהמושג 'אימא' ומהאחריות הרבה, יפנה מקום לאהבה גדולה, הכי גדולה שיש".

"לדחוף את עצמנו לעמוד בציפיות של החברה רק מגדיל את הפער"

ניצן יקר בת 30 מחדרה נשואה ואימא לילד בן שנה וחודשיים, המשמשת כעובדת סוציאלית וכסגנית מנהלת סניף בחברת סיעוד. היא מספרת שהקשר עם בנה נבנה בהדרגה, ועם הזמן האהבה רק מתחזקת. "ילדתי כמעט בגיל 29, ולדעתי זה גרם לי להיות עם הבנה ועם הסתכלות אחרת. בהתחלה יש הלם מסוים, האפידורל עוד מונע מלעמוד על הרגליים, ואת רק מסתכלת עליו כדי לראות שהוא נושם. ⁠לא היו לי חששות שלא אתחבר לילד, ובאמת מהר מאוד הרגשתי שהוא כל עולמי. אבל זה לא על הרגע הראשון וגם לא ציפיתי, זה תהליך".

ניצן מסבירה כי נשים רבות מגיעות עם ציפיות ועם מחשבות מסוימות להורות, אבל לפעמים המציאות לא בהכרח מתיישרת איתן. "לאט-לאט אנחנו מתאימות את עצמו, ולפעמים גם משנות את הציפיות שלנו, ואז הכול מסתדר. לדחוף את עצמנו לעמוד בציפיות שלנו או של החברה, זה רק מגדיל בעיניי את הפער, ומקשה על החיבור האותנטי והכל כך חשוב עם הילד".

לדברי ניצן, הקשר של התינוק עם האימא הוא עמוק יותר בגלל הסללה חברתית, אבל גם אצל האבא החיבור הראשוני יכול להיות נהדר. "הקביעה של חופשת לידה לאימהות, מביאה לכך שהילד רוב היום עם האימא, גם כשהאבא בעבודה וגם במהלך הלילות (כי לאבא יש שגרה להתעורר אליה). בבית שלנו בעלי הוא אבא מדהים ומסור, ולדעתי הוא התאהב בילד כבר בחדר הלידה. השעות הרבות שלי עם התינוק כן גרמו לי להסתכל על דברים אחרת, ולהרגיש שאני מכירה אותו יותר – אבל אני ממש לא אוהבת יותר".