בספרו "לדעת לסלוח - על כוחה המרפא של הסליחה", מגדיר ד"ר ג'רלד ג. ימפולסקי את תהליך הסליחה כ"וויתור על התקווה לעבר טוב יותר". המשפט הקצר והפרדוקסלי הזה ממחיש את חוסר התועלת וההיגיון שיש בנטייה האנושית לשמור טינה ולהתקשות לסלוח, שהרי לא ניתן לשנות את העבר.

לקראת יום הכיפורים שמתקרב, ענת ריבלין, עובדת סוציאלית מוסמכת, נטירת טינה בלי לסלוח, היא בעצם הסכמה לשלם מחיר רגשי, וכך לפגוע בעצמנו בהווה ובעתיד. נלסון מנדלה, נשיא דרום אפריקה לשעבר ששחרר את מדינתו מאפרטהייד וזוכה פרס נובל לשלום, אמר בעבר: "לנטור טינה זה כמו לשתות רעל ולקוות שהוא יהרוג את האויבים שלך".

סליחה היא תהליך שקל לדבר עליו, אבל קשה לעשות אותו. הרבה פעמים הראש אומר לסלוח, אבל הנפש פשוט לא מסוגלת לעשות זאת. חשוב להבין: הסליחה לא נועדה לשחרר את מי שפגע בנו, היא נועדה לשחרר אותנו. אין הכוונה לתת לגיטימציה או צידוק למי שפגע בנו, אלא רצון לשחרר אותנו מכאב נפשי שלא מרפה.

אם כך, מדוע אנחנו מתקשים כל כך לסלוח?

יש לנו כמה סיבות טובות לכך. הראשונה היא הצורך בשליטה וביטחון. כשאנחנו נפגעים, חשוב לנו לוודא שזה לא יקרה יותר, שלא ניפגע שוב. אנחנו נוטים להאמין כי אם נמשיך להחזיק בכעס ובתוקפנות כלפי מי שפגע בנו, הוא לא יעשה זאת שוב. דרך הזעם והטינה, אנחנו בעצם רוצים להשתקם מהפגיעה.

הסיבה השנייה היא הצורך בהגנה ובהרחקה מהרוע. על מנת לסלוח לאחרים, דרושה מידה מסוימת של אמפתיה. הטינה כביכול מרחיקה, מפצלת ומפרידה אותנו מהרוע, במיוחד אם הפוגע לא הביע חרטה או הכיר בעוול שגרם לנו, מה שיוצר תפיסה של הפרדה מוחלטת בין הטוב והרע.

הסיבה השלישית היא הצורך בצדק. לעיתים הטינה היא צורה של נקמה. פגיעה מול פגיעה מייצרת חוויה של צדק, "מידה כנגד מידה", וכך ראיית העולם כמקום מוסרי וצודק מסייעת לנו לחוש יותר הרמוניה וסדר.

אז מדוע כדאי לנו לסלוח לאלו שפגעו בנו?

• הרצון להשתחרר מכבלי הכעס. לטינה יש אפקט "בומרנג": כשאנחנו נוטרים טינה, אנחנו מקדישים מקום בתוך ראשנו לפוגע, ובכך מפנים "שטח אחסון" אנרגטי גדול מספיק עבור התחושה שנפגענו. העיסוק בכך מגביל אותנו: אנחנו נמנעים מלפגוש בפוגע או לתקשר איתו, ומשקיעים מאמץ מנטלי והתנהגותי גדול בנושא, אולי גדול מדי. דוגמה לכך ניתן לראות במקרים שבהם אנו נעלבים מאנשים שלא מגיעים לאירועים שלנו, ולכן, כנקמה, אנחנו מחליטים שלא להגיע לאירוע שלהם. ההחלטה הזו מלווה במחיר מסוים שאנו לא יכולים לדעת אותו מראש - ואנו גם צריכים לחשוב האם כדאי בכלל לאפשר לפגיעה הזו לנהל כך את חיינו.
• כדי לא לוותר על קשרים. קשרים חברתיים, תעסוקתיים ומשפחתיים הם משאב חשוב ביותר. כדאי לוותר על קשר עם אדם בגלל משפט שנאמר או פעולה מסוימת? אסור לאף אחד לטעות? יכול להיות שלא ראינו את התמונה המלאה?
• כדי ללמוד לסלוח לעצמנו. היכולת שלנו לסלוח לאחר פותחת בתוכנו מרחב של חמלה. כשאנחנו סולחים למישהו, אנחנו מגדילים את היכולת שלנו להגמיש עמדות. ערוץ זה של חמלה הוא פתח לבריאות איתנה בגוף ובנפש. טינה כאמור, היא רעל. סליחה בין שניים היא גם סליחה בין כל המעגלים המקיפים אותם. טינה מייצגת חשיבה מפוצלת של טוב מול רע, אבל האמת היא שבכולנו קיימים שני החלקים. אנחנו לא מושלמים. אם נסכים לקבל את המורכבות של האחר, נוכל לקבל גם את המורכבות שלנו ממקום של חמלה ואחריות.

סליחה אינה מילה, היא תהליך. זהו תהליך בוגר ועניו של היכולת להסתכל ממעוף ציפור על חיינו. זהו תהליך של שחרור מכבלים. הוא מצריך מאיתנו לעשות "זום אאוט" ולהרים את המבט מפנקס החשבונות. להביט בחמלה על החוויה האנושית ולזכור שלעיתים רבות, פגיעה אינה מכוונת להכאיב אלא מתוך רצון להימנע מכאב. כמובן ישנם סוגים קיצוניים של רוע שאינם ראויים לסליחה, לא עליהם מדובר כאן.

כולנו לעיתים חסרי התחשבות, אנוכיים, רוצים לנהוג בעדינות אך נוהגים בגסות או קלות דעת.

כדאי לנו לצמצם את ההשפעה השלילית של העבר על ההווה ולא לתת לפגיעה לנהל את חיינו. כדאי לנו לסלוח גם כדי שנוכל להיסלח, כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. הכל משתקף וחוזר אלינו בסופו של יום.