יש לא מעט כינויי גנאי בעברית, לרוב הם אינם נוגעים לי. אבל יש כינוי גנאי אחד שאני ממש לא אוהבת, והוא "יורדים".
זו מילה שבמשך עשרות שנים מוטחת בפניהם של ישראלים, שמשלל סיבות השמורות עימם בחרו לבסס את חייהם מחוץ למדינת ישראל. מילה זו מרמזת על היותם נחותים, פחות נעלים, משאר האזרחים החיים בישראל דרך קבע. אם לומר את האמת, נהגתי בעבר להשתמש במילה הזאת בעצמי.
בתור צברית גאה, ששירתה כקצינה בצה"ל ולמדה באוניברסיטאות בירושלים ובתל אביב, הנחתי תמיד שישראל תהיה ביתי היחיד. הייתי מודעת לאחריותי המוסרית - בייחוד כבת להורים שניצלו מהשואה בזכות עלייתם ארצה - להישאר במדינה ולתרום לביטחונה באמצעות שירות ועבודה קשה.
האירוע המרכזי של פרויקט תגלית
מדינת ישראל לא בורכה בשטח נרחב, במים או ביציבות גיאו־פוליטית. המשאב היקר ביותר שלה הוא האזרחות המסורה של תושביה ותושייתם. והיתה לי כוונה כנה להיות חלק מהאזרחים המסורים האלה שתיארתי. זאת היתה בעיניי הזכות הגדולה ביותר, ולא הבנתי כיצד יהודי כלשהו יבחר לחיות בכל מקום אחר מלבד ישראל.
באופן טבעי התבוננתי בהתנשאות על אלו שעזבו את הארץ. כילדה קטנה בחיפה אני זוכרת היטב את הכאב, הכעס והבלבול שאחזו במשפחתי כשנוכחו לדעת שאחד הדודים מתכוון להגר לארה"ב עם משפחתו.
התברר שהוא עזב את הארץ לאחר שאחד מילדיו סבל מאסתמה קשה, ובישראל של שנות ה־50 לא היו פתרונות רפואיים מספקים למחלה. ואכן, למדתי על בשרי שלא כל אלה שעוזבים את הארץ עושים זאת כדי להגשים את החלום האמריקני של עושר ו"חיים קלים נטולי דאגות". רבים נאלצים לעזוב מכורח המציאות. ורבים אף מתכוונים לחזור ארצה, ועד שזה יקרה הם משתדלים להיות מעורבים ככל האפשר בנעשה בישראל.
מי ששינה את נקודת מבטי היה בעלי שלדון. נפגשנו כששהיתי בניו יורק במסגרת מה שהיה אמור להיות מחקר רפואי. התאהבנו. חיי הפכו לחייו, וחייו לחיי. שלדון הכיר לי מגוון רחב של ארגונים יהודיים־אמריקניים שהפגינו מסירות מרשימה ומרגשת כלפי ישראל - הן בגיוס כספים, והן בשתדלנות פוליטית. התחוור לי שגם במרחק פיזי רב מציון, יהודים יכולים להיות שותפים מלאים בחלום הציוני.
עוד בנושא
• הנשיא טראמפ ינאם באירוע המרכזי של ה-IAC
• שלוה ונטע יופיעו בפני נשיא ארה"ב באירוע של ה-IAC
כשהתחתנתי עם שלדון הפכתי לאזרחית אמריקנית, נוסף על היותי ישראלית מלידה. לילדינו יש אזרחות כפולה גם כן: אמריקנית וישראלית. וכמו הרוב המוחלט של הישראלים האמריקנים, גם אנחנו לא רואים כל סתירה בזהות הזאת. להפך, אנחנו רואים את עצמנו כשגרירים של שתי מדינות נהדרות, ומרגישים שאנחנו מגלמים את הברית החזקה והמפוארת בין שתיהן.
בניגוד לחלק מהיהודים בתפוצות, המהגרים הישראלים נוטים לתמוך בישראל ללא חת. הם מבינים בעצמותיהם את הבעיות הקיומיות של ישראל. הם יודעים שהאיבה העומדת בפני ישראל כיום היא צורה חדשה של אנטישמיות: התפתחות ארסית של השנאה הרצחנית שאיתה התמודדו היהודים בשואה, ובמשך מאות שנים קודם לכן של רדיפות בגולה. מבחינתם, עובדת היותם ציונים נאמנים מתעלה על ההבדלים בין ימין ושמאל, ליברלים ושמרנים.
שלדון ואני הבחנו בכך כבר בשלב מוקדם של זמננו יחד, והיינו מוטרדים מהעובדה שבארה"ב ישראלים רבים התבוללו, בלי שמישהו ירתום את כוחם הפוליטי והתרבותי. לאלה שהיו מוכנים להתקרב לדת היו אפשרויות כגון חב"ד על מנת לשמור על קשריהם עם הארץ והמסורת. אך אלו שהיו חילונים, במקרים רבים, היו צריכים לדאוג לעצמם.
ואז, בשנת 2007, שלדון ואני מצאנו השראה בארגון המנהיגות הישראלית ILC, שנוסד על ידי מהגרים ישראלים בלוס אנג'לס: כולם חברים בולטים בקהילה העסקית האמריקנית. הם היו מאוכזבים ממספר האנשים הקטן יחסית שהגיע להפגנה פרו־ישראלית בעיר בקיץ שקדם לכך, בזמן מלחמת לבנון השנייה, ובאותה עת מודאגים מהקשר הרופף של הדור הצעיר לזהות היהודית ולישראל.
ה־ILC היה נחוש לעשות יותר כדי להפוך את כ־200 אלף הישראלים שגרו אז בדרום קליפורניה לבסיס תמיכה, שיכול היה להיות כוח פרו־ישראלי משמעותי.
שלדון ואני הבחנו בפוטנציאל של ה־ILC להפוך לתופעה לאומית ולגייס ישראלים אמריקנים על מנת לחולל מדיניות חוץ חיובית. עם הרחבה מחוף לחוף, ועם מאות אלפי תומכים, האמנו שהיא יכולה לקדם באופן סוחף את מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב.
בשנת 2013 שלדון ואני השתתפנו בכינוס השנתי של ה־ILC בבוורלי הילס. באולם נכחו 900 נציגים, כולם מהגרים ישראלים גאים כמוני. האנשים האלה היו הן ישראלים בעלי מעמד, והן אמריקנים בעלי מעמד, ומוכנים לנצל לטובה את שתי הזהויות האלה. הם היו רחוקים מלחוש נחותים או מנודים - מפירושיה השליליים של המילה "יורדים". הם היו נמרצים, לא הרגישו שום צורך להתנצל והפגינו אהבה גדולה וכנה כלפי ישראל וארה"ב.
ובאותו הלילה נולדה המועצה הישראלית האמריקנית (IAC) - מיתוג חדש של ה־ILC, עם שלדון ואני כתורמים העיקריים.
בשנים שעברו מאז, הארגון התרחב בצורה משמעותית, עם יותר מ־20 סניפים חדשים בערים גדולות בארה"ב. בכל שנה נערכים כנסים שאותם פוקדים אלפי נציגים, נוסף על דמויות פוליטיות מישראל ומאמריקה. הנואם המרכזי בשנה שעברה היה סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס. בפסגה הארצית השנה - בפלורידה, במוצאי השבת - יהיה לנו הכבוד לארח את הנשיא דונלד טראמפ.
עבור שלדון ועבורי, התמיכה ב־IAC היא המשך טבעי לתמיכתנו בתוכנית "תגלית", בבית הספר היהודי שייסדנו בלאס וגאס, ובשאר הפרויקטים הפילנתרופיים שלנו. מדובר בהמשך טבעי של נישואינו אנו, כישראלית וכאמריקני, פטריוטים של שתי המדינות, ויהודים מסורים.
אנחנו מצפים ובטוחים שה־IAC תוסיף לצמוח ובכך תצמצם כל פער שקיים בין יהודי ארה"ב לבין ישראל. זה הזמן בשבילנו להתאחד, דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים, מכל שיוך דתי. אנחנו היהודים לא יכולים להרשות לעצמנו להיות מפולגים, כי אנחנו מעטים מדי מול רבים מדי שרוצים שניכשל, נהסס, נתפזר או ניכחד.
חוקרים טוענים כי בתקופת דוד המלך לפני כ־3,000 שנה האוכלוסייה היהודית מנתה כ־5 מיליון בני אדם. כיום אנו מונים 14 מיליון - כמעט פי שלושה. בהתחשב בעובדה כי סבורים שהאוכלוסייה הסינית גדלה פי מאה באותה התקופה, אנו היהודים היינו צריכים למנות היום לפחות חצי מיליארד בני אדם. אך לעיתים קרובות מדי, האנטישמיות עשתה בנו שפטים: מהאינקוויזיציה, לפוגרומים ולשואה. כמילות ההגדה של פסח: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".
והשנאה כלפינו מבחוץ עוררה סחף וספק בקרבנו: יהודים רבים נוטשים את הקהילה, מכיוון שהם אינם רואים סיבה טובה להישאר בה. ורבים מיהודים אלה רואים באקטיביזם האנטי־ישראלי שלהם דרך טובה להיטמע ולהתמזג עם הכלל.
לכן חשוב כל כך לקרב בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם - בישראל ובארה"ב. הרי כולנו משפחה אחת גדולה, למרות אלפי הקילומטרים המפרידים בינינו. אנו חולקים את אותן השמחות ואותו הכאב, את אותה ברית אבות מפוארת, ונטל האסונות שפקדו אותנו בעטייה. בלי קשר לנטייה הפוליטית או הדתית שלנו, אנחנו יהודים - תמיד, וללא עוררין.
כנסה ה-IAC ייערך בסוף השבוע בהווליווד, פלורידה
גילוי נאות: ד"ר מרים אדלסון היא מו"ל "ישראל היום". משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות "ישראל היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
