לאחר יום הכיפורים העמוס בתפילה, סליחה, תחנונים וקבלה לעתיד טוב יותר בהתנהגותנו, אירוני ביותר שהמשפט הראשון שנאמר לאחר יום התפילה יהיה צמד המילים "והוא רחום יכפר עוון", שפותח את תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים.
לכאורה איזה עוון כבר עשינו? הרי רק זה עתה סיימנו את בקשת הסליחה וניקינו את השולחן. איך נוספו לנו כבר עוונות ופשעים?
לאחר יום מכונן בחיינו, שבו התנתקנו מעט מהחומריות שסובבת אותנו וניסינו ליישר את ההדורים עם הקרובים לנו, הרי שלעיתים חשים אנו במרומי האולימפוס הרוחני והערכי. מתבקש היה שבתפילה נאמר משפטי מחץ ערכיים ומוסריים שמגדירים את שאיפותנו לעתיד, כאלה שישקפו את עבודת המידות והציפיה לדף חדש ולעתיד טוב יותר, מתוך ההחלטות הטובות שקיבלנו על עצמנו במהלך יום הכיפורים. אמירות שיכוונו את מעשינו לדרגות גבוהות ונעלות - משהו בסגנון רוח צה"ל או שבועת הרופא של היפוקרטס.
בקיצור אנו עכשיו חיוביים ונחמדים עם כולם, אז מאיפה ה'עוון' החדש הזה הגיע אלינו?
מסתבר שכל מפגש עם האחר עלול להוביל לפגיעה גלויה או סמויה, להתנשאות מהולה בגאווה, להתנצחות ולכל מרעין בישין אחרים, זאת מכיוון שהוא שונה ממני. לעיתים עולה התחושה שהאדם הינו אינדיבידואל וחי רק עבור עצמו, דבר שמתאים לכאורה למודל הנפש הפרוידיאני (מודל הנאה-כאב) – תאוריית מודל הנעה נפשי שמקביל למודל ההנעה הביולוגי-נוירולוגי של זמננו.
אפילו בקשת הסליחה מהאחר לקראת יום הכיפורים יכולה להתפרש לעיתים ככזאת שנועדה להשקיט את מצפונו של האדם ותו לא: "אני רוצה להיות נקי מצפונית, מוסרית וערכית ועל כן אני מבקש סליחה".
אפשר לדמות זאת למעין עמידה בצק-ליסט מחייב רגע לפני המראה או יציאה למשימה עם סדר פעולות מתוכנן מראש : אמרת סליחות? ביקרת בכותל? ביקשת סליחה מההורים, האחים והחברים? סמן וי ותמשיך ליעד הבא. אבל מה עם הדאגה לזולת? האם אנו אכן דואגים לכאבו הפנימי של אותו אחד או אחת שפגענו בנימי נפשם במהלך השנה באופן שגרם ללב לדמוע חרישית? למעשה, ממקורות היהדות נראה לכאורה כי הסליחה היא בכלל נחלת האלוקים, שכן לבשר ודם קשה לסלוח. ניתן לראות זאת לדוגמה בפרק ק"ל של התהילים: "כי עמך הסליחה".
ובכן, האם הסליחה היא כלי להשקטת המצפון על מנת להטיב את בריאותי הרוחנית והנפשית ותו לא?
שאלה זו, דרך אגב מסקרנת לא פחות גם את עולם המחקר כפי שניתן לראות במחקריו של פרופ' רוברט אנרייט מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, אשר הקים את: "המכון הבינלאומי לחקר הסליחה" ושבו הוא בוחן כבר שנים את השאלה האם יש דבר כזה סליחה. בין היתר הוא הוביל מחקרים פסיכולוגיים על תרומת הסליחה לבריאות הפרט, המשפחה והקהילה.
היהדות רואה בסליחה מרכיב הדדי, כזה שמחייב את הפוגע לבקש סליחה כנה ואף לשלם על מעשיו באם נדרש. מאידך מטילה היהדות על הנפגע סוג של אחריות להכיל את בקשת הסליחה ולמחול למבקשה. כפי שמובא בספר משנה תורה להרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב' "לפי שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום ייטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל, וליבם הנכון".
בסליחה מרכיב חשוב בהצהרת כוונות וברצינות הסליחה, הן בבקשת הסליחה מהנפגע והן מהסכמת המחילה שכן כאשר אנו בוחרים לסלוח לפנים משורת הדין. אנו מצפים שידונו אותנו באופן זהה ושנזכה לסליחה ומחילה על מעשינו אפילו איננו ראויים: "והוא רחום יכפר עוון"
כך אנו הופכים את העולם לטוב יותר, חיובי יותר ומתוקן יותר.
שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה. לסליחה ומחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו