בעמדי לפני מספר שנים בין חורבות משרפות מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו הבטתי בכאב אל עבר "בריכות האפר" בתפילה לנשמות הקדושים שעלו בסערה השמימה על ידי הצורר. לידי עמד שורד שואה. את התקשורת בינינו עשינו ללא מילים. הלב בוכה ודומע.
קצין צעיר ממשתתפי המשלחת הצבאית שבה נכחתי הניח בידי שופר מקרן של איל וביקש שאתקע בו. היינו בשלהי חודש אדר ובמקום ציבורי. הרגשתי קצת נבוך לתקוע בשופר ללא כל הקשר הגיוני - סתם כי מישהו מבקש. שורד השואה פנה אליי ודחק בי לבצע את מבוקשו של הצעיר, ובדרך הוסיף עקיצה קלה: "כבוד הרב אתה פחדן? למה אתה לא תוקע בשופר? תתקע". וכששורד אושוויץ מבקש בקשה מעין זו בעומדנו על שפת בריכות אפר הקדושים, לא מסרבים.
עצמתי את עיניי, ספק מהתרגשות ספק ממבוכה, ותקעתי את תקיעות השופר לפי הסדר הנהוג בחודש אלול. עם סיומן פקחתי את עיני וראיתי את ידידי שורד השואה עומד מולי עם עיניים אדומות ודומעות. בגרון חנוק התנצל על התרגשותו ובמילים פשוטות שיתף: "קול השופר מעלה בי זיכרונות מבית אבא".
מה מייחד את קול השופר? תמהתי יחד איתו, מאוחר יותר. היה בכיסי חליל צד - הוצאתיו וניסיתי לדמות את קול השופר בצלילים חדים, עולים ויורדים. כמובן שהדבר לא ריגש כלל, אלא רק לאחר שהפקנו ממנו צלילים ומנגינות מרגשות ומעוררות.
בשני הכלים אנו מפיקים צלילים על ידי אוויר הנכנס מצד אחד של הכלי ויוצא מצידו השני. מדוע בכלי האחד דווקא הצלילים הצורמים והחדים הם המעוררים את עמקי הנשמה, ואילו בחליל דווקא צלילים מכוונים ועדינים פוגעים בעמקי הנפש?
בשופר, מאה אחוז מתפוקת הרוח והאוויר יוצאים מצידו השני. הצליל הנשמע הוא מה שנכנס אליו. זה צורם, זה מעיק, זה מעיר, אבל זה אתה. במילה שופר טמונה המילה "השתפרות" - על מנת להשתפר עלינו לא לוותר לעצמנו ולהכיר את זהותנו, את מקומנו, את נפשנו ואת קולנו הבוקע ממעמקי הלב, מעין בקרה עצמית והתאמת יעדים להמשך. סוג של תמונת מראה של עצמך.
את החליל, לעומת זאת, ניתן לדמות לשיח בין עמיתים. אנו מכניסים אוויר מצידו האחד, אך לא כולו יוצא מצידו השני. חלקו מתמוסס בנקבים הרבים. אנו סותמים חורים ומעגלים פינות, וכך מכוונים את הצליל העדין ללב הזולת.
התקשורת בין אדם לחברו וסביבתו חייבת להיות בתדרים הנכונים. הזולת הינו כלי הקולט צלילים. כאשר הצלילים צורמים, מערכת הקלט נסגרת והמסרים אינם עוברים.
חמיו של הרבי מליובאוויטש, האדמו"ר הקודם של חסידי חב"ד רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, היה אומר שאם לא פעלו דברי תוכחתך על חברך, אל תגלגל את האשמה עליו. אתה אשם בכך, כי דבריך לא יצאו מן הלב ולכן לא נכנסו אל הלב. אמירה נוספת המיוחסת אל הרב נאמרה בהמשך למאורע שבו חוסן למניעת זיהומים ודלקות. קודם להליך חיטאו אנשי הרפואה את מקום הזריקה, למניעת מצב שבו יחדרו לגוף מזהמים אשר יפריעו לזריקה לפעול את פעולתה ואף יסכנו את הגוף.
ומכאן היה אומר תמיד כי בעת הוכחת הזולת, יש לוודא כי המניע טהור וכי אין סיבות נוספות לתוכחה אשר יכולות לזהם את ההליך. ערב ראש השנה ה'תשפ"ב הינו הזדמנות לבחון את תרבות השיח שלנו עם סביבתנו, הזדמנות מצוינת לשפר את הצלילים היוצאים מאיתנו כלפי זולתנו.
לימים אמר לי שורד השואה כי קול השופר על חורבות משרפות מחנה ההשמדה אושוויץ העלה שיח מרתק על מהותו של השופר ושל התקשורת הבין אישית של כולנו.
מספר חודשים לאחר מכן הוא נפטר, לא לפני שביקש בצוואתו שאשמיע את קול השופר בהלוויתו, כמו גם את המסר היוצא ממנו.
השמעתי.
שנה טובה ומתוקה וכתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו