אנו ניצבים לקראת יום הכיפורים, וחז"ל אומרים על היום הזה: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים".
עולה השאלה: האם יום הכיפורים הוא יום מתאים לרקוד בו? יום מתאים להיכרויות? האם זה לא יום שבו אנו צריכים להיות תחת אימה ויראה? האם הצום לא מפנה אמור לצער אותנו ולעורר בנו רגשי חרטה?
אלא שדווקא המשנה הזאת מאפשרת לנו להבין את משמעות יום הכיפורים, את האווירה הנכונה שצריכה להיות בו. יום הכיפורים, הוא יום שבו הקב"ה מקרב אותנו אליו, מכניס אותנו לחדרים הפנימיים והאינטימיים ביותר, לקודש הקודשים. אין יום שיש בו קרבה יותר גדולה, אהבה יותר גדולה מיום הכיפורים.
בעבר הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ארבע פעמים, וייצג את הנשמה של כל אחד ואחד מישראל שזוכה לקירוב ולאהבה הגדולה. ביום זה הקב"ה סולח ומוחל לנו על עוונותינו, מנקה אותנו מכל הזוהמה והלכלוך שדבקו בנו במשך השנה, כדי שנוכל להיכנס אליו. הווידויים ביום הכיפורים הם ההתנקות וההתקדשות שלנו כדי להתקרב, כדי להיכנס פנימה.
כפי שאומרת הגמרא במסכת תענית: "משום דאית ביה (שיש בו) סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות". כלומר מדובר ביום שבו הקב"ה מנקה אותנו, רוצה בנו מחדש. כמו כלה שטובלת לקראת חופתה, כך אנו מטהרים ומתקדשים כדי להגיע לחדר הכי פנימי.
יש מי ששואלים לגבי לוחות הברית השניים, שהם לכאורה במעמד פחות מהלוחות הראשונים. כמו שהחזרת הכלה לחדר החתן אחרי שיצאה משם, נטמאה והתלכלכה זה הרבה פחות. יתר על כן, יש הלכה שקובעת שאישה שהתגרשה והייתה עם איש אחר אסור להחזירה. אז איך הקב"ה יכול להחזירנו אליו אחרי שזנינו אחר אלוהים אחרים? אחרי שלא שמרנו לו אמונים כל השנה?
דווקא שאלות אלו מכניסות אותנו לעומק יום הכיפורים. בעצם מתגלה שבעומק, בנשמתנו, מעולם לא עזבנו. יש נקודה פנימית שלא נטמאה, והנקודה הזאת היא לב חיינו, היא העיקר. ביום הכיפורים אנו נכנסים למקום הפנימי הזה, לקודש הקודשים הפנימי הזה, ומגלים שהוא מעולם לא נטמא, שכל החטאים היו רק חיצוניים, אבל בפנים אנו כולנו לה'.
הקב"ה ביום זה עוזר לנו לנקות את כל הפגמים החיצוניים שדבקו בנו, כי הוא רוצה אותנו, כי הוא אוהב אותנו. כמה מרגש לומר שוב ושוב את מילות האהבה – "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת".
הקב"ה קרא לנו בשמו הגדול, כמו האיש מעביר את שם משפחתו לכלתו מתוך רצון להיות יחד, להיות אחד.
צמים כדי להתחבר
אנו לא אוכלים ולא שותים, כי אנו רוצים להגיע למקום הפנימי הזה, למקום שבו אנו מחוברים ואוהבים, הצום איננו כדי לצער אותנו, אלא כדי להגיע למקום הרוחני העמוק בו נתחבר, בדומה למנהג שהחתן והכלה צמים ביום חופתם. אנו צמים, כדי להתכונן לחיבור ולהתקשרות לקב"ה. זהו צום של אהבה, זהו צום של חיבור, אחרי שהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים, הייתה שמחה גדולה.
וכך במהלך כל היום, אנו הולכים ומתקרבים עד שמגיעים לתפילת נעילה. יש שמפרשים שבתפילת נעילה הקב"ה נועל את שערי התפילות, ומה שנכנס – נכנס ומה שלא לא, ואנו נשארים בחוץ.
לעניות דעתי, בנעילה הקב"ה מכניס אותנו פנימה ונועל את הדלת כדי להיות איתנו באינטימיות וקרבה. כמו הרגע המיוחד אחרי החתונה, שמלווים את החתן והכלה לחדר הייחוד ואחרי השמחה עם כל האורחים. יש רגעים שבהם רק החתן והכלה שמחים באיחודם, כך כביכול הדלת נסגרת והקב"ה וישראל מתייחדים.
כפי שכותב זאת הרב חרל"פ: "סוד החתימה שבנעילה, שפותחים השערים העליונים ומי שמכניס עצמו לתוך השערים האלו, הוא נשאר כל השנה במעמד השערים הרוממים האלו, ומי שלא זכה אליהם, כשמגיעה שעת הנעילה נסגרים השערים ומי שבחוץ , נשאר בחוץ כל השנה".
יהי רצון שנזכה לחוש את האהבה האלוקית אלינו, ומתוך כך לחוש את האהבה אליו, להתנקות מכל החציצות החיצוניות, להגיע לקודש הקודשים שלנו, לעומק העומקים שלנו, ולהדבק בקב"ה באהבה גדולה.
הכותב הוא ראש הכולל בישיבת הר ברכה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו