צום עשרה בטבת, שמצויין היום (שלישי), נקבע על ידי הרבנות הראשית גם כיום הקדיש הכללי, שבו אומרים קדיש לזכר קורבנות השואה שיום מותם לא נודע ואין להם קבר ומצבה. המקום המזוהה ביותר עם השואה הוא מחנה אושוויץ בפולין, שרבים ביקרו בו, בעיקר ביום השואה ובמצעד החיים. לרגל יום הקדיש אנו מפנים מבט אל אתרים נוספים בפולין ובאירופה, פחות מפורסמים, הקשורים לשואה.
מחנה המוות שטוטהוף
במרחק כשעה נסיעה מהערי הפולנית גדנסק נמצא מחנה הריכוז שְטוּטְהוֹףStutthof . המחנה הזה היה בית כלא לפושעים פליליים ופוליטיים. ביום השני למלחמת העולם, ב-2 לדצמבר 1939, הנאצים הפכו אותו למחנה ריכוז. חלק מהמבנים והצריפים נשמרו עד היום, ומגדל השמירה והשער שוחזרו.
האסירים היהודים צעדו ברגל מתחנת הרכבת לחזית הבנין הגדול עם הלבנים האדומות. שם החליפו את בגדיהם במדי אסירים, נעליהם נלקחו מהם. בצריף הראשון משמאל אנחנו רואים ערימה גדולה של נעליים, באורך כ30 מטר ובגובה מטר וחצי. מאחוריה תמונה גדולה של "גבעת הנעליים" שהיתה במחנה, בגובה של בית.
שער הכניסה הסמוך היה נקרא "שער המוות". לאסירים נאמר שדרך השער יש רק כניסה למחנה, ואילו היציאה היא דרך הארובות של התנורים. בבנין המפקדה התגלה ארכיון מסודר של הגרמנים, ובו שמות ופרטים והעבודות שבהן הועסקו האסירים. בשורה התחתונה: 110,000 אסירים נכלאו במחנה, ו-65,000 מהם לא יצאו ממנו.
באחד הצריפים אפשר לראות את תנאי המגורים והצפיפות של האסירים. בחדר של כ-8 על 4 מטר יש עשרים מיטות תלת קומתיות. בנוסף עליהן היו אסירים שישנו על הרצפה בין המיטות. זוועה!
בתוך המחנה היה גם "בית חולים". הטיפול הרפואי היה שאם חולה אינו משתפר ומבריא בתוך יומיים, היו הורגים אותו בזריקת מוות.
בשלבים מאוחרים של השואה בנו הנאצים בקצה המחנה גם חדר גזים, שבו רצחו את בני עמנו. לצידו בנו בית שבתוכו בנו תנורים לשריפת גופות הקדושים שנרצחו ונחנקו בחדר הגזים הסמוך. כאשר התקרבנו לאזור תאי הגזים, שמענו ממרחק חזן שר תפילת "אל מלא רחמים". חשתי צמרמורת לשמוע זאת במקום הארור הזה. התברר שהיתה זו קבוצת מטיילים אורתודוקסים מארה"ב שהגיעה לכאן לפנינו.
אנו מתקרבים אל אזור ההריגה. בצד שמאל מבנה קטן בגודל כ-10 על 4 מטר. בלי חלונות. רק דלת, ולצידה מתקן שנראה כמו תנור שהעשן מהאש שלו מוזרם לתוך החדר של תא הגזים. בכל "סיבוב" נדרשו 80 יהודים לפשוט בגדיהם, להיכנס לתוך החדרון הזה, ולעמוד בו דחוסים. אחרי כרבע שעה כולם היו מוטלים מתים על הרצפה. כך הומתו אבותינו בתא הארור הזה. "מי באש, ומי במים. מי בחרב ומי ב...חניקה".
במרחק כעשרה צעדים מדלת תא הגזים נמצא הפתח של אולם התנורים. לשם היו מעבירים את גופות היהודים שהומתו קודם בתא הגזים, ומכניסים אותן לתנורים. תריסר תנורים כאלה היו במבנה הזה, ולקראת סוף המלחמה הנאצים ניתצו אותם להסתיר פשעיהם. שלשה מהתנורים שוחזרו בעזרת עדויות של ניצולים יהודים שהיו שם בתקופת השואה. כיום יש בשאר שטח המבנה אנדרטאות לקהילות שונות, ומצגת של תמונות מהשואה.
כשנהיה בשטח המחנה כדאי לעצור לרגע, לעמוד בשקט, ולחוות חוויה מדהימה של... דממת מוות. המחנה מוקף עצים שבענפיהם מקננות ציפורים. ציפורים נוהגות לצייץ בכל מקום, ובמיוחד בשעות בין הערביים לקראת חזרתם לקן לשינה. אבל בשטח מחנה הריכוז וההשמדה הציפורים אינן מצייצות. כאילו גם הן מכבדות בדומיה את קדושת המקום המזוויע הזה. "רק בני אדם עושים פה רעש" אומר לנו המדריך ארקדיוס. בשולי המחנה יש יער, ובצד אחר שכונת מגורים, שבשניהם שומעים ציוצי ציפורים במרחק של כמאתיים מטר מהמחנה, אבל לא בתוך המחנה עצמו. מדהים! בתקופה זו מתנהל מחקר מדעי להבין את התופעה, אך לפי שעה לא פורסמו מסקנות.
יער רוּמְבָּלָה Rumbala
בשולי העיר ריגה שבלטביה נמצא יער רומבלה בו נמצאים קברי האחים מהגדולים בעולם אי פעם. בתקופת השואה היה היער מרוחק מהעיר, שבינתיים התפשטה עד אליו. הנאצים הטילו על עוזריהם המקומיים ועל שבויים רוסיים לחפור ביער רומבלה 4 בורות ענקיים, בצורה של פירמידה הפוכה, שכל צלע שלה באורך כ-50 מטר, ובעומק של כ-5 מטר. ב-30 בנובמבר וב-8 בדצמבר 1941 הוליכו הנאצים ועוזריהם הלטבים את 25,000 היהודים שנשארו בגטו של ריגה במסע רגלי מפרך ובקור מקפיא ליער רומבלה. רבים מתו בדרך מאפיסת כוחות. כשהגיעו לבורות שהכונו מראש, העמידו על שפת הבור קבוצות של עשרים איש, וירו בהם למוות. הנרצחים נפלו אחורנית לתוך הבור. כך התמלאו הבורות בגופות.
בשנות הששים אותרו קברי האחים ברומבלה. היהודים גידרו אותם באבן נמוכה, ושמו אבן מצבה גדולה על כל בור. כך נראה כיום אחד מארבעת הבורות:
קבר אחים // צילום: יעקב מאור
אחרי מאבק עם השלטונות הסובייטים הוצבה במקום מצבת אבן שחורה שעליה חקוקות בלטבית ויידיש ורוסית המלים "קורבנות הפאשיזם". שום איזכור לקורבנות היהודים.
רק בשנת 2002 נבנתה ביער אנדרטה מרשימה יותר שאיננה מתעלמת מהקורבנות היהודים. במרכזה רואים מנורת שבעת הקנים, והיא מוקפת במאות סלעים קטנים, עליהם חקוקים שמות.
מידי שנה נערך במקום הזה טקס בהשתתפות יהודים מריגה ומישראל, וגם אנשי ממשל לטביים ונבחרי הסגל הדיפלומטי. ב-2005 אורח הכבוד היה נשיא מדינת ישראל, משה קצב, ולכבוד הביקור הממלכתי הציבו אבן מצבה בכניסה לאתר.
ביער רומבלה שוררת דממת מוות, תרתי משמע. אדמת המקום הזה ספוגה בדם יהודים. האויר מצמרר, ולא רק בגלל הקור. העצים הגבוהים מסתירים את אור שמש. עמדתי ליד האנדרטה שקוע במחשבות. חשבתי על אחינו היהודים שנרצחו כאן באכזריות מדהימה. ליבי נחמץ. רציתי לנסות לשחזר את החלק האחרון במסע שלהם מריגה לכאן, ולצעוד בעצמי את שני הקילומטרים האחרונים כדי לנסות להבין מה עבר עליהם. עמדתי שם משותק, ולחשתי את תפילת "אל מלא רחמים". לא רציתי להחריד את הדממה.
שלט במתחם // צילום: יעקב מאור
מישהו שביקר שם לפני כן תלה דגלוני ישראל על המנורה שבאנדרטה. (הדגלונים אינם חלק מהאנדרטה). הבטתי וחשבתי: היכן היינו, ולאן הגענו. לפני שני דורות היו היהודים הפשוטים בשפל נוראי, והיום יהודי פשוט כמוני עומד כאן זקוף קומה וחובש כיפה. כל גוי לטבי יודע כיום שאם יעז שוב להניף יד על יהודי, אנחנו נקטע את ידו. כולנו שמענו דיבורים על המשמעות הערכית של העוצמה של מדינת ישראל ושל צה"ל. אבל פה גם מרגישים את זה. רק במקומות כאלה פתאום "המובן מאיליו" מקבל משמעות מוחשית. תודה לאל!
הבלוגר יעקב מאור הוא עורך אתר "ותוליכנו לשלום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו