"אושוויץ של הבלקן": סיור במחנה הריכוז שנשכח

כולם מכירים את מחנה ההשמדה באושוויץ, אך היו באירופה עוד מחנות השמדה פחות ידועים. צום עשרה בטבת, שהוכרז על ידי הרבנות הראשית כ"יום הקדיש הכללי" לזכר קורבנות השואה, הוא הזדמנות להפנות מבט אל אחד הקשים והאכזריים שביניהם, בעיירה יָאסֶנוֹבָץ Jasenovac בקרואטיה.

מחנה השמדה זה נמצא כמאה קילומטרים מדרום מזרח לזאגרב, על הגבול עם בוסניה. אין הוא מוכר לישראלים, בגלל שהאסירים והנרצחים היהודים היו בו רק מיעוט יחסי, אם אפשר להגדיר יותר מעשרת אלפים נרצחים כמיעוט.

בתקופת השואה פעל ביָאסֶנוֹבָץ מחנה ריכוז והשמדה שמכונה "אושוויץ של הבלקן". המחנה נחשב אכזרי כמו אושוויץ ואולי אף יותר. לפי הערכות, נכלאו במחנה ההשמדה יותר מ-600,000 אסירים, ביניהם 25,000 יהודים. היהודים הובאו ליאסנובאץ מכל חלקי קרואטיה, לאחר שקובצו בזאגרב, וגם יהודים מבוסניה והרצגובינה שנאספו בסרייבו, או בערים אחרות. עם בואם, נרצחו רובם באתרי הוצאה להורג בסמוך למחנה. 13,041 מהיהודים נרצחו שם עד קיץ 1942, ומאז נשלחו משם היהודים אל מותם באושוויץ.

מחנה יאסנובץ' הוקם על ידי תנועת 'אוּסְטָשֶה' הפאשיסטית, ששלטה ביוגוסלביה בחסות הנאצים הגרמנים. מחנה ההשמדה הוקם במתחם של מפעל בלוקים, כדי להסוות את זוועות הרצח ההמוני, ולהציגו בתור "מחנה עבודה" בלבד. האוסטשים היו לאומנים וגזענים, ושנאו בעיקר את שכניהם הסרבים המוסלמים. העוינות ההדדית נמשכת גם כיום, והתפרצה במלחמות יגוסלביה בשנים 1991-2001.

במלחמת העולם הובאו למחנה יאסנובץ כמעט כל בני המיעוט הסרבי שחיו בקרואטיה במשך דורות, ונרצחו שם. במחנה נכלאו גם יהודים וצוענים, וגם קרואטים שהתנגדו פוליטית ואידיאולוגית למשטר האוסטשי. התנאים הסניטריים במחנה היו גרועים מאוד. פסולת, קיא, דם וגופות היו בכל מקום. הצריפים שרצו חרקים, וריח רע עלה מהדלי שבו נעשו הצרכים בלילה. אסירים רבים חלו בקור של החורף ונפטרו. בשטח המחנה ובקרבתו היו גם מחנה נשים בעיירה סטארה גרדישקה, וגם מחנה ריכוז מיוחד לילדים מתחת גיל 14, שבו נרצחו יותר מ-20 אלף ילדים.

מעשי הרצח ביאסנובץ בוצעו באכזריות מחרידה. האוסטשים הקימו במחנה גם תא גזים אחד ושלושה קרמטוריומים. מכיון שתא הגזים לא הספיק לרצח ההמוני, האוסטשים רצחו אסירים במו ידיהם. חנקו אותם למוות, המיתו אותם בשחיטה ובדקירות סכינים, במכות פטישים וגרזנים, במשורי יד, ואפילו היכו אותם למוות באמצעות אתי חפירה וטוריות. אח"כ השליכו את הגופות לנהר סאווה הסמוך.

שיא האכזריות והזוועות היה בלילה של 29 באוגוסט 1942. שומרי המחנה צוידו בכפפת עור מיוחדת שממנה בולט פגיון פלדה חד כתער. את הכפפה המפלצתית הזו כינו סֶרְבּוֹ-סִייֵק, שפירושו בעברית: "חותכת סרבים".

מפקד המחנה רצה לאמן את חייליו ולהרגילם לשימוש בכלי הרצח החדש, ולכן הודיע שבאותו לילה תערך תחרות נושאת פרסים מי יהרוג יותר אסירים באמצעות הסרבוסייק. במקום הראשון בתחרות זכה שומר ששיסף צווארם של 1,360 אסירים באותו לילה. היו עוד שומרים שרצחו כאלף אסירים, ורבים רצחו "רק" כמה מאות. בסך הכל רצחו האוסטשים כעשרת אלפים אסירים בכלי הרצח החדש שקיבלו מהאפסנאות באותו יום.

לקראת סוף המלחמה התקרבו הפרטיזנים לכבוש את המחנה, ואז החלו השומרים האוסטשים להעלים הוכחות, ולרצוח את אלף עובדי הכפיה שנותרו בו. כיום לא נותרו בשטח המחנה זכר למבנים, כמו שאנחנו רואים במחנות אושוויץ ומטהאוזן. זאת מכיוון שכאשר השתלטו הפרטיזנים על המחנה, הם לקחו בשבי כ-500 חיילים ושומרים אוסטשים, וציוו עליהם להרוס עד היסוד את כל המבנים והחומה.

בתקופת השלטון הסובייטי אחרי השואה, היו מגיעים למקום בני משפחה של הקורבנות, להתייחד עם זכר קרוביהם. הם דרשו מממשלת יוגוסלביה להקים שם זיכרון כלשהו. רק ב-1966 החליטה ממשלת טיטו להנציח את זוועות מחנה יאסנובץ.

בשטח המחנה הוקמה אנדרטת בטון בצורה של פרח ענק בגובה 25 מטר (כמו בנין 7 קומות) שנושא עלים השמיימה. המעצב בוגדאן בוגדנוביץ אמר "בחרתי פרח כי פרחים הם סימן להתחדשות החיים". על שטחים שבהם עמדו בעבר צריפים וביתני אסירים, נערמו תלוליות קטנות לסמן את מיקומם. הביאו לשם גם רכבת עם קטר וקרונות מהסוג שבו הובאו האסירים למחנה, ובו נשלחו היהודים מהמחנה הזה לאושוויץ.

יש שם גם שני אגמים קטנים, שאינם פסטורליים כמו שהם נראים. האסירים במחנה נאלצו לחצוב בידיהם טיט לצורך חומר גלם של מפעל הבלוקים, וכך נוצרו בורות גדולים שהתמלאו במי גשמים.

במתחם נבנה גם מוזיאון. שביל ההליכה מהמוזיאון והחניה אל הפרח הוא באורך של כקילומטר, שבו הולכים על אדני עץ של פסי רכבת. הצינה במקום ורעשי אדני העץ המתחככים זה בזה תחת רגלינו גורמים להרגשה מצמררת.

מידי שנה, ביום שחרור המחנה ב-22 לאפריל, מתקיים טקס זיכרון ממלכתי למרגלות אנדרטת הפרח הגדול ביאסנובץ. מתחת לאנדרטת הפרח ישנן מצבות זיכרון, אחת מהן לזכר חנה סנש, שהוסגרה לנאצים ע"י היהודי המתועב, רודולף קסטנר, הסבא של מרב מיכאלי (שרת התחבורה של בנט). בקיץ האחרון נערך שם טקס בהשתתפות יותר ממאה קציני צה"ל שהגיעו לסלובניה לצנוח עם צנחנים מצבאות אירופאיים, לציון 100 שנה להולדת הצנחנית חנה סנש. בקיץ 2018 ביקר שם נשיא מדינת ישראל, ואמר "קדיש" לזכר הקורבנות היהודים.

מנהל אתר ההנצחה, איבו פיאקוביץ, מספר שהם מצאו עד כה 120 קברי אחים בשטחי המחנה ובקרבתו. איבו ועוזריו בודקים בארכיונים שונים את רשימות האסירים. עד כה מצאו שמות של 83,000 נרצחים, ביניהם 13,000 שמות יהודיים. אבל ברור להם שהיו עוד יהודים בין חצי מיליון האסירים והנרצחים. המחקר נמשך גם כיום, בין השאר בשיתוף פעולה עם 'יד ושם' בירושלים.

אוצרי המוזיאון ביאסנובץ חיפשו איך להתמודד עם הכמות הבלתי נתפסת של הנרצחים במחנה. לכן החליטו "להפריט" את המספרים, והם מציגים דוגמאות של יחידים. לדוגמה, מחברת שבה כתב ילד בן 6 במחנה מכתב געגועים להוריו שהיו כלואים בביתן אחר. במוזיאון מוקרנים קטעי וידיאו עם עדויות של ניצולים, שמספרים איך נהרגו שכניהם וחבריהם שמזלם לא שפר. באחת מהוויטרינות מוצגים דוגמאות של כלי הרצח, כמו פטישים וגרזנים. על אחד הקירות ועל התקרה תלויים לוחות זכוכית שקופים שעליהם צרובים שמות של 69,000 מהנרצחים.

איבו פיאקוביץ אומר שרק כמאה ישראלים מבקרים ביאסנובץ בשנה. כמעט כולם בני משפחה של מי שהיו אסירים במחנה ונרצחו בו. הוא מקבל בדואר פניות רבות מישראלים שמבקשים פרטים על קרובי משפחתם שהיו במחנה.

ביום זה שבו עם ישראל מנציח את קורבנות השואה, ראוי להעלות על מפת התיירות גם את מחנה יאסנובץ. ישראלים רבים מטיילים בקרואטיה בקיץ, ורבים מהם מבקרים גם בכפר לֶקֶנִיק Lekenik, שבו צולם הסרט "טוביה החולב". רוב הבתים המופיעים בסרט עומדים על תילם עד היום, ולכן הוא נהיה מוקד משיכה לישראלים. הכפר לקניק שוכן מדרום מזרח לזגרב. אני ממליץ לכל הנוסעים ללקניק להמשיך את הטיול גם ליאסנובץ, במרחק כחצי שעה משם לכיוון דרום.

איך מגיעים?

נוסעים מזגרב דרומה כמאה ק"מ על הכביש המהיר A3, בערך כשעת נסיעה. עלינו להקיש בוויז קואורדינטות 45°16′54N 16°56′6″E.

הכותב הוא מדריך טיולים בחו"ל ובעל הבלוג 'ותוליכנו לשלום'