משחקי אבירים מול בית הכנסת: נחום סוקולוב – "היהודי החשוב ביותר בעולם"

בשנת 1893 יצא לאור בגרמנית הרומן הציוני-אוטופי מאת מקס אוסטרברג-ורקוף, "ממלכת היהודים בשנת 6000 (2241 לספירה)". הספר מתחיל בחשיפה החגיגית של פסלו של ויליאם בלקסטון, המייסד של אותה ממלכה. בלקסטון, היה ציוני נוצרי שבאופן ממשי הניע את השלטונות האמריקאים ב-1891 לטובת הקמת מדינה יהודית בפלשתינה. בשל מאמציו, תוך חודשים ספורים בלבד הזמין הנשיא הריסון, בין היתר, את הקונסול של ירושלים לנסח דו"ח רשמי ואת השגריר בסנט פטרסבורג להיוועץ עם שר החוץ הרוסי בנושא.

בנימין זאב הרצל, מחבר הספר מדינת היהודים (1896), גילה את היצירה האוטופית של אוסטרברג-ורקוף רק ב-1899. "הוא שלח אליו מכתב חם, והבטיח כי יביע את הערכתו לרומן האוטופי בכתיבה שלו", מציינת פרופסור מרים אליאב-פלדון.

כבר באותה תקופה ניסח הרצל את הטקסט הציוני שלו, שאותו פרסם לבסוף ב-1902 תחת הכותרת אלטניולנד , כלומר "אדמה ישנה-חדשה". מעניין כי באותה שנה יצא לאור תרגום הספר לעברית (בוורשה) והמתרגם הזריז היה לא אחר מאשר נחום סוקולוב, יהודי פולני שהיה מוכר בזמנו כעורך הראשי של כתב העת העברי "הצפירה" שיצא לאור בוורשה.

סוקולוב קרא לתרגום שלו לספר בשם "תל אביב". המילה "תל" משמעה יישוב קדום שנבנה על גבעה ויחד עם המילה "אביב" המשמעות של השם היא למעשה "ישן-חדש". כלומר, העיר הגדולה בישראל חייבת את שמה לסוקולוב, כאשר הוא עצמו נולד בעיר הפולנית ווישוגרוד ואין זה במקרה כי פירוש שמה בעברית הוא "תל".

סיפורו של נחום סוקולוב - דמות מפתח בהיסטוריה של העיתונות העברית, מי שהיה שותף בחיבור הצהרת בלפור ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית - מתחיל בתל על גדת נהר הוויסלה. הוא בילה את שנות ילדותו המוקדמות בווישוגרוד ובשלב מאוחר יותר עבר לפלוצק הסמוכה הממוקמת באותו קו במורד הנהר. שם גדל האיש שמאוחר יותר בחייו ניהל משא ומתן לטובת "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה" עם האפיפיור ועם הדיפלומטים החשובים ביותר של צרפת והאימפריה הבריטית.

תל על גדת נהר הוויסלה

כיכר העיר בווישוגרוד אינה מעוררת התפעלות יוצאת דופן, לא מבחינת הגודל שלה ולא בתפארתה. עם זאת, לעומת כיכרות דומות הנמצאות בעיירות אחרות בצפון פולין, המוקפות בבתים דו-קומתיים צבעוניים עם גגות משופעים, היא נבדלת בתכונה מהותית אחת - לכיכר בווישוגרוד יש רק שלושה צדדים. הצד הרביעי אינו בנוי והוא מוביל הישר אל נקודת תצפית ממנה נשקף נוף יפהפה של הוויסלה, מחוז קמפה ומישור מזוביה.

"נוצר כאן מעין משולש אזורי שמצדו האחד ממוקם גיא גדול ממדים, שבמהלך המלחמה הושלכו לתוכו ההריסות מבית הכנסת המקומי", מספר זדז'יסלב לשצ'ינסקי, מנהל מוזיאון הוויסלה בווישוגרוד, אשר ממוקם באזור העיר בו חיו יהודים בסוף המאה ה-19. באזור זה נולד נחום סוקולוב בשנת 1859. "בצד השני, ליד הארמון היה ממוקם רחוב וישלנה ואחריו רחוב רבובסקה, ממנו היה ניתן לצאת לשער שהוביל לרחוב כחלנה שאינו קיים עוד, אשר הוביל בסופו של דבר לבית הכנסת", הוא מוסיף.

בית הכנסת אינו קיים היום כיוון שנהרס על ידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, בעוד היהודים עצמם אולצו לקבור את הריסותיו בגיא הסמוך. כיום, באזור שמאחורי בתי המגורים ניתן למצוא במקום בית הכנסת גינת ירק, שבה לעתים נמצאים בתוך האדמה שרידים שמועברים להחזקת המוזיאון, ובאזור הכיכר הישנה עומדים מוסכים מתפוררים ובתי מלאכה קטנים. על חזיתו של בית אחד בלבד בווישוגרוד שרדו סמלים של מגני דוד, שבצורה יוצאת דופן לא הוסרו במהלך השיפוצים למיניהם שנעשו לאחר המלחמה.

לא ידוע היכן בדיוק נולד נחום סוקולוב ב-10 בינואר 1859. לשצ'ינסקי מדגיש כי יש באפשרותנו רק לשער אילו בתים ושברים שייכים לאותה תקופה, כיוון שהם נבנו מלבנים שנלקחו מהריסות טירת ווישוגרוד מן המאה ה-14. עד היום מתחת לטיח הסדוק בחדרי מדרגות או במרתפי הבתים ניתן למצוא את הלבנים הללו שנעשו בעבודת יד בימי הביניים. עם זאת, ידוע כי נחום סוקולוב בילה את חמש או שש השנים הראשונות לחייו בווישוגרוד והוא זכר את התקופה ההיא בחיבה עד סוף ימיו. הוא זכר כי שיחק במשחקי אבירים עם חבריו בכיכר מול בית הכנסת עם מקלות ששימשו אותם כחרבות, וייתכן שכבר אז החל הנער, שהשתייך למשפחה יהודית אמידה, להחשיב את עצמו לאביר, מה שעשוי להסביר את האופן בו התבדחו פעילים ציונים אחרים כאשר סיפרו שסוקולוב הוא היחיד מבניהם שהחשיב את עצמו לאציל פולני ואף התנהג כאחד.

משפחת סוקולוב התגוררה בווישוגרוד מתחילת המאה ה-19. סבו של נחום היה רב והוא עבר למזוביה מפודלסיה. בילדותו היה נחום עד לאירועי מרד ינואר שבמסגרתו התקיימו קרבות בין המורדים הפולנים לצבא הרוסי בסביבת ווישוגרוד. תושביה היהודים של העיר תמכו באופן חד משמעי בצד הפולני של המרד, אודותיו סיפר סוקולוב מאוחר יותר לילדיו. יש להניח שהעובדה כי היה עד ישיר לחתירתם של הפולנים לחירות ולעצמאות עיצבה את דמיונו ותרמה למסירותו למען המטרה של הקמת מדינה ליהודים.

סוקולוב החשיב עצמו כפולני כמעט באותה מידה בה היה יהודי. הוא דיבר פולנית, העניק לילדיו שמות כמו מריה, פלוריאן או סלינה וגידל אותם בבית דובר פולנית. עד סוף ימיו ניהל את יומנו, שחלק גדול ממנו נרשם לאחר שעבר ללונדון, בפולנית.

תקופתו בפלוצק

בשנת 1864 או 1865, הוריו של סוקולוב עברו לעיר פלוצק שהייתה לא רחוקה מווישוגרוד, אך הייתה גדולה ועשירה יותר. עיר זו תעניק בעתיד לבנם המוכשר הזדמנויות שיעלו בבירור על הציפיות שלהם. הבית שבו התגוררו בעבר הוא כיום נטוש ומט לנפול, ניצב באותו מקום בכיכר העיר ומוקף בגדר מתפרקת. זהו אחד מכמה בתי מגורים רעועים הנמצאים בכיכר המשוחזרת שבמרכזה מוצבת מזרקה יפה ומצדה האחד עומד מבנה מפואר ששייך לרשויות העירוניות.

כאן למד סוקולוב הצעיר שפות באופן עצמאי ו"בחשאי", כפי שמסביר בנו פלוריאן בביוגרפיה של אביו, שפורסמה בפולין ב-2006 עם הקדמה נרחבת מאת פרופ' אנדז'יי א. זייבה. אולם עם הזמן, כישוריו של הפוליגלוט הצעיר משכו את תשומת ליבן של הרשויות המקומיות. כשהיה בן 10, נחום הוצג בפני המושל מיכאל ורנגל, שהציע לו מלגת לימודים בגימנסיה של פלוצק, אשר נחשבה לאחת הטובות בשטח הכיבוש הרוסי במחצית השנייה של המאה ה-19. האפשרות כי הנער המוכשר יקדיש את זמנו ללימודי יוונית, לטינית והיסטוריה, במקום למידה של ספרי הקודש שתאפשר לו להפוך לרב מכובד, עוררה התנגדות נחרצת מצד סבו של סוקולוב, שהיה לקול מכריע בשאלת חינוכו. עם זאת, הדילמה נפתרה באמצעות פשרה, כאשר הוחלט שנחום יקבל שיעורים פרטיים ממורי התיכון, אשר סיפקו לו לא רק חינוך יסודי, אלא גם ככל הנראה עיצבו את ראשו החקרני והאנליטי שהיה מסוגל לתאר את המציאות בצורה מפוכחת ואובייקטיבית.

"פלוצק היא אחת הערים העתיקות בפולין שהתיישבו בה יהודים ותחת סוקולוב הם היוו כשליש מכלל האוכלוסייה בה", מציין פיוטר דומברובסקי, מייסד ונשיא קרן נוביקסקום, שיחד עם אשתו גבריאלה פרסם את המדריך בעקבות יהודי פלוצק (Śladami Płockich Żydów).
– האנשים שחיו כאן היו אנשים עניים ואפילו עניים מאוד. הרובע היהודי התייסר פעמים רבות משריפות שפרצו במבני העץ שהיו כאן בתחילת המאה ה-19. בתקופה שבין המלחמות הייתה פלוצק עיר של חיי אמנות עשירים. למרות שהיו לה הקשיים שלה, היא הייתה עיר שוקקת במחצית השנייה של המאה ה-19 ולכך בוודאי הייתה השפעה על סוקולוב, כי אופקיו חרגו הרבה מעבר לחינוך ולחיים המוגבלים לרובע היהודי.

נחום סוקולוב תמיד ראה את פלוצק כעיר הולדתו. פלוריאן הצהיר: "אני זוכר כי תמיד צמד המילים 'יליד פלוצק' נאמר בחיבה ובחום בבית הוריי וזה האישוש הטוב ביותר לכך". ואכן, בביתו שבכיכר העיר הישנה, ​​הייתה לסוקלוב ספרייה בה היה שוקע בקריאה וחווה התרוממות רוח "גדולה מאשר במוזיאון הבריטי", כפי שנזכר שנים מאוחר יותר.

תחילת דרכו בתחום העיתונות

פריצת דרכו של נחום סוקולוב כעיתונאי התרחשה בשנת 1876, כאשר היה בן 17, באחד מכתבי העת העבריים החשובים ביותר של אותה תקופה - "הצפירה". העורך הראשי של העיתון - חיים זליג סלונימסקי, סבו של אנטוני המפורסם - הבחין בפוטנציאל של הנער ותמך באופן פעיל בהתפתחותו במהלך השנים הבאות.

רק זיכרונות ושמות של רחובות נותרו מהרובע היהודי של פלוצק. מכיכר העיר העתיקה מוביל רחוב ירוזולימסקה ("רחוב ירושלים") לרחוב סינגוגלנה ("רחוב בית הכנסת"), בו נמצאת כיכר ריקה שבה עמד בית הכנסת הגדול. המבנה לא נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, מכיוון שככל הנראה הגרמנים הקימו בתוכו מוסך מכוניות. אולם, לאחר המלחמה הוא היה במצב כה רעוע עד שהוחלט להרוס אותו סופית. כיום מתקיימת סביב שטח זה מחלוקת בעלות - הבעלים הנוכחי הקיף את האזור בגדר ומוחה כנגד הפעולות של הרשויות העירוניות, בעוד שלט "למכירה" מתנוסס על אחד מן העצים העומדים במקום.

בעקבות שאיפת סבו, סוקולוב התחתן כאשר היה בן 17 עם רבקה סגל ועבר למקום מגוריה במקוב מזובייצקי, שם מרבית האוכלוסייה הייתה יהודית. הכוונה של סבו הייתה כי הנער יושפע מהמקום ויהפוך לרב. עם זאת, החיים הפשוטים לצד נערה ממשפחה יהודית מסורתית לא סיפקו את צרכיו של הצעיר ששאף לידע נרחב אודות העולם ואשר חיפש דרכים להגשמת חלומו להחייאת הלאומיות היהודית. לכן, סוקולוב נשאר במקוב רק ארבע שנים ספורות וב-1880 עבר לוורשה על מנת להצטרף להוצאת "הצפירה". הוא שכנע במהרה את העורך הראשי סלונימסקי להוציא את העיתון שלוש פעמים בשבוע. ב-1884, כאשר היה בן 25, הפך לשותף רשמי בהוצאה - וכעבור שנתיים קיבל על עצמו את תפקיד העורך הראשי ומיד הפך את העיתון לעיתון יומי.

סוקולוב הציוני

הפוגרומים שהתרחשו במחוזות המערביים של רוסיה הצארית בשנים 1881-1882 לא יכלו שלא למשוך את תשומת לבו של סוקולוב. הוא נסע למקומות בהם פליטים יהודים מצאו מקלט, במזרח גליציה ההבסבורגית ובאופן ספציפי בברודי ובלבוב. שם, פגש ציוני נוצרי מבריטניה, לורנס אוליפנט, ממנו הושפע עמוקות עד סוף חייו. ואכן, הספר האחרון עליו עבד סוקולוב לפני מותו ב-1936 היה הביוגרפיה של אוליפנט.

עם זאת, סוקולוב לא הפך בעקבות זאת ל"חובב ציון", אלא הוא הרגיש קרוע. בליבו הוא ידע כי התנועה הציונית שפרצה באותה תקופה ייצגה את השאיפה העמוקה והמוצדקת של היהודים למדינה, אך בו זמנית הוא מנע מעצמו להאמין בסיכויים הממשיים להתרחשותה של העלייה הראשונה. מחשבותיו בנושא נכתבו ב"הצפירה" והן הביעו סקפטיות רבה כלפי התנועה. לדוגמא, הוא ראה את המניפסט הציוניAuto-Emancipation שפרסם לאון פינסקר בספטמבר 1882 כפסימי מדי וכינה אותו "טירה עפה באוויר". במקביל, פרסם אנתולוגיה של מאמרים על אנטישמיות וחיבר ספר לימוד באנגלית (בידיעה כי רוב הפליטים יפליגו לאמריקה) - תורת שפת אנגלית. כעבור שנים אחדות, ב-1885, הוא פרסם תרגום של קטעים נרחבים מספרו של אוליפנט אדמת גיליאד מ-1880 בו הוא הציג את תוכניתו להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

בסופו של דבר, השתתפותו של סוקולוב בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 הסרה את הספקות מליבו. כמו כן, גם להרצל הייתה השפעה על שינוי דעתו, כאשר לאחר הקונגרס נסעו השניים לווינה ודנו בסוגייה הציונית - מאותה עת הדילמה שהרגיש נעלמה כלא הייתה.

בתחילת המאה היה סוקולוב העורך הראשי לא רק של "הצפירה", אלא מ-1896 גם של העיתון הפולני "יזראליטה" (ה"ישראלי"), אולם פוטר ב-1902 עקב הזדהותו עם התנועה הציונית. בנוסף, משפחת סוקולוב ניהלה באותה תקופה בביתה ברחוב מריאנסקה 2 "בית פתוח [...] שרחש אורחים בכל עת". ימי שני היו ייחודיים, כיוון במהלך השנים התקיימו בהם דיונים אינטלקטואליים נרחבים. פלוריאן סוקולוב ציין כי באחד מאותם ימי שני נשא לודוויק זמנהוף "הרצאה על דת חדשה שחוברה על ידו, שהייתה אמורה להוות פשרה בין יהדות לנצרות".

לונדון והולדת "זרע ישראל"

בשנת 1906 הצטרף סוקולוב להסתדרות הציונית העולמית והחל להשתקע בפעילותה יותר ויותר. עד כדי כך, שבשנת 1914 זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, הוא עבר ללונדון על מנת לעבוד בשיתוף פעולה הדוק יותר עם מנהיגי התנועה ובעיקר עם חיים ויצמן, משה גסטר והרברט בנטוויץ'. במהלך המלחמה הם עבדו לצד פוליטיקאים בריטיים מובילים, ביניהם הלורד ארתור בלפור ומארק סייקס, על מנת להוציא לפועל את התוכנית להקמת מדינה יהודית בפלשתינה. כאשר הוקמה ממשלתו החדשה של לויד ג'ורג' בסוף 1916, קבינט המלחמה שלו היה מורכב ברובו מציונים נוצרים ובלפור מילא את תפקיד שר החוץ.

באותה עת, החל להתפתח המסמך שאנו מכירים היום כהצהרת בלפור. במטבח ביתו של הרב גסטר נפגשו היהודים והנוצרים הציונים ועמלו יחד בקדחתנות על מנת לבסס את המנדט הבריטי העתידי על ארץ ישראל, שהיה הזרע להולדת המדינה היהודית. סוקולוב הוא האחראי להגהת הביטוי "מולדת יהודית" שנכלל בהצהרת בלפור. בנוסף, לקראת סיום ניסוח ההכרזה סוקולוב זכה לתמיכתו של האפיפיור בנדיקטוס ה-15 ושל הפוליטיקאים הצרפתים המובילים ז'ול קמבון ופרנסואה ז'ורז'-פיקו.

נחום סוקולוב לא היה רק עיתונאי ופעיל ציוני, אלא גם היסטוריון. חריצותו העל-אנושית באה לידי ביטוי בכך שבשנת 1919, בעיצומה של העבודה על המנדט (הוא היה נציג הציונות בוורסאי), הוא פרסם את ספרו תולדות הציונות שהיה בן 700 עמודים, אשר מתאר את תולדות הרעיון והתנועה מתחילת המאה ה-17. המבוא נכתב על ידי הלורד בלפור ומדובר בספר הגדול ביותר מבין 30 הספרים (לפחות) שנכתבו על ידי סוקולוב, שבנוסף להם הוא גם חיבר למעלה מ-4500 מאמרים. המשורר העברי המפורסם חיים נחמן ביאליק התבדח ש"צריך 300 גמלים" על מנת לשאת את כל כתביו של סוקולוב.

חזרה בפולין

נחום סוקולוב היה אדם אהוב ומוערך מאוד בפלוצק ובווישוגרוד – מספרת גבריאלה נובק-דמברובסקה. – על כך מעיד ביקורו בהן ב-1925, כאשר לאחר שנים רבות הוא הגיע לפלוצק מוורשה בספינת קיטור, שהייתה אז כלי תחבורה פופולרי, והמוני תושבי העיר שהיו לא רק יהודים, אלא גם נוצרים, הגיעו לברך אותו. באותה תקופה הוא נפגש עם נציגי הקהילה היהודית ועם נציגי השלטון של פלוצק ואף עצרו אותו ברחוב רבים מתושבי העיר שזכרו אותו עוד מתקופת נעוריו. הגעתו הייתה חשובה ביותר עבור תושבי פלוצק – היא מוסיפה.

ביקור זה היה גם בעל חשיבות רבה עבור סוקולוב עצמו, אשר במשך כל חייו שמר על קשר עם משפחות שונות מפלוצק, לרבות חברו הקרוב ביותר ולדיסלב דובז'ינסקי- כפי שמספר פלוריאן.

במהלך ביקורו בן היומיים בעיר סוקולוב העביר הרצאה בתיאטרון שנמצא על גדת נהר הוויסלה, אשר אינו קיים עוד כיום כיוון שנהרס על ידי הגרמנים 16 שנים לאחר מכן. תוכנה המדויק של ההרצאה אינו ידוע, אך ידוע עסקה בתולדות הציונות ושהגיעה אליה כמות כה גדולה של צופים, עד כי לא כולם הצליחו להיכנס לבניין והקהל התאסף גם ברחוב מול התיאטרון.

"המודעות לחייו ותפקידו של סוקולוב התפוגגה אי שם בשנות קיומה של הרפובליקה העממית הפולנית, ולאחר מכן הוא נשכח מהתודעה הציבורית", מציין פיוטר דומברובסקי.
– רבות דובר על תושבי פלוצק היהודים, אשר מאמציהם הביאו להישגים יוצאי דופן. ביניהם, על הנוירולוג אדוארד פלאטאו שהיה תושב פלוצק המפורסם ביותר בעולם, למרות שהוא עדיין נשאר אנונימי יחסית. במצב דומה נמצא נחום סוקולוב, שלצערי אינו מונצח כאן בשום צורה.

עובדה זו היא די אירונית בהתחשב בכך שסוקולוב נחשב "היהודי החשוב ביותר בעולם", כאשר בחצי הראשון של שנות ה-30 הוא תפקד כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, והפרס המרכזי לעיתונות שמהווה מעין "פרס פוליצר" ישראלי נקרא על שמו והוא הוקם ב-1856 כאשר הביאו את עצמותיו מאנגליה על מנת לקבור אותן בישראל.

ווישוגרוד תמיד במראה האחורית

חיים ויצמן כתב אודות נחום סוקולוב בזיכרונותיו וכך גם כריסטופר סייקס, שהיה בנו של מארק. בנוסף, בתו של נחום, סלינה, חיברה ב-1968 הקדמה לביוגרפיה של אביה מאת אחיה פלוריאן:

"באחד מנאומיו בפגישה בלונדון בשנת 1925, אבי, אשר נהג לאלתר לעתים קרובות, אמר: בעודי מסתכל אחורה על חיי, מימי נעוריי בווישוגרוד ועד היום, אני מסוגל להבחין בקו בסיסי אחד המוביל אותי אל מטרתי הסופית. מטרה שהיא אינה מסובכת, אלא פשוטה מאוד. למעשה, שאיפתי והרצון העמוק ביותר שלי היה מאז ותמיד לתרום להולדתו המחודשת של העם שלי ולהביא אותו לרמתן של מדינות חופשיות אחרות בעולם".

המאמר נכתב במסגרת פרוייקט הקרן המזרח אירופאית על שם יאן נובאק-יז'וראנסקי במימון משרד החוץ של הרפובליקה הפולנית.

תרגום לעברית: מאיה ברבור