יער המוות: סיפורו המצמרר של אתר ההשמדה בליטא

מחר יחול עשרה בטבת, יום אותו הרבנות הראשית לישראל הגדירה כ"יום הקדיש הכללי" לזכר קורבנות השואה. רבים ביקרו במחנה אושוויץ, אולם רק מעטים מבקרים גם באתרים אחרים של רצח יהודים בשואה. אחד האתרים המפורסמים אך לא מתויירים הוא יער פונאר שבליטא.

הגרמנים פלשו לליטא ב-22 ליוני 1941, והחלו מיד בהשמדת היהודים. שיטת ההשמדה בליטא הייתה שונה. בכל עיר או כפר שאליהם פלשו הגרמנים הם אספו את יהודי המקום, והובילו אותם רגלית או במשאיות אל היער הקרוב. במעבה היער הורו ליהודים לחפור בורות גדולים. עוזריהם הליטאים העמידו על שפת הבור שורה של עשרה או עשרים יהודים, והגרמנים ירו בהם למוות. ההרוגים והפצועים נפלו לתוך הבור. אחרי דקות אחדות העמידו הליטאים עוד שורה דומה, ושוב ירו הגרמנים ביהודים שעל שפת הבור, וחוזר חלילה. הבורות התמלאו גופות והפכו לקברי אחים.

יער פונאר היה אחד מאתרי הרצח המזוויעים ביותר. כיום פונאר הוא הפרוור הדרומי של העיר וילנה. בתקופת השואה זה היה כפר מוקף ביערות, ששכן במרחק כעשרה ק"מ ממרכז וילנה. ביער הסמוך לפונאר מצאו הנאצים ועוזריהם שמונה בורות גדולים שחפרה האפסנאות הצבאית לאיחסון חביות דלק. המיקום התאים בגלל הקרבה לעיר, ובגלל שהעצים הסתירו את המקום מעיני המפציצים של בנות הברית. את יער פונאר חוצה מסילת ברזל שמאפשרת שינוע יעיל של הדלק.

בסוף יוני 1941, החלו הנאצים להביא ליער פונאר את יהודי הגטו בווילנה, ורצחו אותם על שפת הבורות האלה. כל בור הוא בקוטר של כ-30 מטר, כמו מגרש כדורסל. עומקו כמו גובה בית בן שתי קומות. במשך 3 שנים נרצחו שם 100 אלף איש, מתוכם 70 אלף יהודים. המספרים האלה לא נתפסים. אנשים בכמות של תושבי עיר בינונית בישראל, נרצחו בפונאר, בשטח קטן כמו של מגרש חניה ליד הקניון העירוני.

לאחר שחיסלו הגרמנים את גטו וילנה, הביאו יהודים ברכבות גם ממקומות אחרים. הרכבת עצרה בתחנת הרכבת של פונאר, היהודים הורדו ממנה והובלו רגלית אל בורות המוות. בירידה מהרכבת לרציף חילקו הגרמנים גלויות לחלק מהיהודים, ודרשו מהם לכתוב לקרוביהם כמה יפה ונעים הוא "מחנה העבודה" הזה. משסיימו לכתוב, הוליכו אותם אל מותם בבורות. כשהגיעו הגלויות האופטימיות למשפחותיהם, הם כבר לא היו בין החיים.

כיום יער פונאר נראה פסטורלי. עצים גבוהים מאפילים על האדמה וצמרותיהם מסתירות את השמיים האפורים. הכל כבד ועצוב עוד לפני שמגיעים לבורות ההריגה. בכניסה ליער אפשר לראות שילוט אבן ואחרי נפילת הגוש הסובייטי הוסיפו שם גם שלט בעברית.

האנדרטה המרכזית בפונאר מתנשאת לגובה של כשלוש קומות ולמרגלותיה משטח בטון גדול ובמרכזו 3 מדרגות שעליהן בסיס האנדרטה. על הבסיס מונחות אבנים קטנות שהשאירו מבקרים. האנדרטה המקורית הוצבה בתקופת השלטון הסובייטי. בשנת 2005 הוסיפו על צידה של האנדרטה שלט לציון הביקור של נשיא מדינת ישראל, משה קצב.

בשבילים וליד הבורות שוררת דממת מוות, תרתי משמע. רק קולות עמומים של פסיעותינו בשלג ובקרח מחרידים את הדממה. אנחנו משוטטים בשבילי היער בין הבורות. האוויר מקפיא, אבל לא רק בגלל הקור והשלג. גם בגלל האווירה. בגלל המחשבות והניסיונות לדמיין את גופות היהודים שנערמו בתחתית הבור שלפנינו. בחלק מהבורות ניצבות אבני זיכרון גדולות עם הסברים בשפה ליטאית.

הכפר פונאר נמצא במרחק 300 מטר מבורות המוות. תושבי הכפר אולי לא ראו את מעשי הרצח, אבל בוודאי שמעו את קולות הירי. העיתונאי קאז'ימיר סקוביץ שהתגורר בכפר, כתב שלפעמים שמע יריות בשעות אחר הצהריים. הוא מתאר בסלידה שראה את שכניו מציבים דוכנים למכירת בגדים משומשים ליד ביתם בכפר וגם בשוק האזורי. הוא הבין שבכל פעם כאשר הגרמנים עזבו, נהגו שכניו להיכנס לבורות המוות, ולהפשיט את הגופות מבגדיהם ונעליהם, כדי לסחור בהם. 

היו מעט מקרים של יהודים שרק נפצעו, ונותרו מתחת לגופות ההרוגים. בלילה הם פינו לעצמם דרך בין הגופות, טיפסו מהבור והלכו בשאריות כוחותיהם לכיוון האורות שבקעו מבתי הכפר. סקוביץ כותב שהוא הציע מים וחלב למי שהתדפקו על דלתו, חבש פצעי אחדים מהם, וביקש מהם לעזוב את ביתו לפני שיגיעו הגרמנים ויהרגו גם אותו. אבל רוב שכניו הכניסו את הניצולים הביתה, ומיד שלחו בן משפחה לקרוא לגרמנים שיבואו לקחתם. בפרוטוקולים של משפט אייכמן פורסמו עדויות מצמררות של אחדים מהניצולים מפונאר.

כשהבינו הגרמנים שהם עומדים להפסיד במלחמה, החליטו להעלים הוכחות למעשי הזוועה שלהם, והוציאו את "פקודה 1005". הם לקחו אסירים יהודים להוציא גופות מקברי אחים, לשרוף את העצמות וההוכחות שנותרו בשטח, ולפזר את האפר לרוח במקומות שונים. גם לפונאר הביאו כמאה אסירים יהודים להוציא את הגוויות מתוך הבורות. עד היום רואים באחד הבורות מתקן של מעין סרט נע ששימש להעלאת הגופות אל שפת הבור.

הליטאים היו אכזריים מאוד, ולפעמים היו גרועים אף מהנאצים הגרמנים. למעשה, הליטאים רצחו יהודים עוד לפני שהגרמנים פלשו למדינתם. גם כיום מחללים ילדי הכפר פונאר את קדושת היער הנורא. את השבילים המובילים אל הבורות הם הפכו למסלולי תחרויות אופניים. חלק מהבורות הפכו למגרשי משחקים ולאתרי פיקניקים.

מצד שני, עלינו לזכור שהיו גם ליטאים טובים. מחקר מגלה שכעשרה אחוזים מהליטאים גילו מעורבות פעילה לטובת היהודים. בליטא היו עשרות אלפי מקומיים שנתנו לשכניהם היהודים אוכל, בגדים או תרופות, או הסכימו לשמור על מטלטליהם או על ילדיהם עד שיחזרו מהמשלוחים. למרות זאת, הם חששו להסתיר יהודים בביתם בגלל אימת הגרמנים, ומחשש להלשנות שכניהם.

עד כה, "יד ושם" הכירו ב-900 ליטאים חסידי אומות העולם. אוכלוסיית ליטא מנתה בשואה 2.5 מיליון נפש, והמספר 900 איש הינו השני בעולם ביחס לגודל האוכלוסיה. מלבדם, היו עוד אלפי ליטאים טובים שלא הוכרו כחסידי אומות עולם. לפי הכללים של "יד ושם", אחד התנאים לזכאות לתעודת חסיד אומות עולם הוא שהאדם סיכן את חייו למען יהודים. ליטא היא גם המדינה היחידה מחוץ לישראל שקבעה יום לציון השואה. הם מציינים את השואה בבתי הספר ובטקסים לאומיים ב-26 בספטמבר, שזה תאריך חיסול גטו וילנה.

בסיפור הגירוש מגן העדן כתוב בתורה "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג'/י"ז). אונקלוס מתרגם את המילים "ארורה האדמה" בתור "לִיטָא אַרְעָא". אכן, צדק האונקלוס כשקבע "ליטא ארעא". הפירוש הזה מתאים גם למעשי הליטאים הארורים בתקופת השואה, ולאדמתם הספוגה בדם יהודים.

כל יהודי שמגיע לווילנה לטיול חייב לבקר גם באתר בורות הרצח בפונאר, וזאת גם בלי קשר ליום הקדיש הכללי וליום השואה.