"אנחנו עמכן": הקשר בין מגילת רות למאבק לשחרור החטופים

כמה מוזר זה שהיום הראשון לספירת העומר התלכד עם היום ה-200 למניין הימים שבהם יותר מ-120 אנשים מוחזקים בשבי חמאס. מעולם לא היו כל כך הרבה תושבים בישראל שספרו יחד או היו מודעים לספירת העומר מקרב הציבור החילוני בישראל. מאות ואלפים עומדים עם אותן משפחות של חטופות וחטופים, כבר יותר מ-240 ימים, על אף שלא בהכרח מכירים חטוף או חטופה באופן אישי. עומדים יחד איתן במאבקן להחזיר את בניהם ובנותיהם, את אחיותיהן, בנות דודתן, סביהן והוריהם.

ברור לנו שהטראומה הנוראית, האסון הגדול של השבעה באוקטובר הוא לא רק של אותן משפחות בלבד. רבים מאיתנו מרגישים את הקושי הגדול שבין להיות ברי מזל שזה לא הגיע לפתח דלתנו, אבל את האחריות העצומה שיש לנו כלפי אלה שכן. במגילת רות, רות אומרת לנעמי "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי". אני מרגישה שכציבור אנחנו אומרים להן "אנחנו עמכן", עם המשפחות והקהילות שנפגעו אבל גם העם שלכן. שרואה אתכן, שמוכן להיכנס איתכן מתחת לאלונקה שאתן נאלצות לסחוב מאז 7 באוקטובר. 

בשבועות האחרונים אנו עובדים בבינ"ה לצד קהילות וארגונים על ההיערכות שלהם לחג השבועות המתקרב. חג שמסמל בכל כך הרבה אופנים קהילתיות, ערכים משותפים, התמודדות עם טראומה, אם רק רגע עוצרות להעמיק בו. אני מרגישה שמגילת רות, טקסט שהרבה פעמים ניגשתי אליו במבט מגדרי, או תיקון חברתי, מקבל ביטוי אחר לגמרי כשאני מעמיקה בו היום. מי ידע שטקסט כל כך עתיק יכול להיות כל כך מטרגר. 

כשנעמי מאבדת את הבנים שלה ובעלה, ורות מאבדת את בן הזוג שלה, כל אחת חווה את המשבר הזה אחרת לגמרי, בעוד שנעמי מנסה להקל על רות, רות חוששת לאבד את כל מה שנותר לה מהמציאות שהכירה. אם אני משנה את השמות, או המקומות, כמה מאיתנו מכירים אנשים שהמציאות שלהן השתנתה ללא הכר בשמונה וקצת החודשים האחרונים, וכל מה שנותר להן להשען עליו במציאות המוכרת הוא שכן או שכנה, שגרה מסוימת, בן או בת משפחה? 

קהילות שלמות או בחלקים, שכונות ובניינים, נאלצו בן לילה לעזוב את הכל. וקצת כמו במגילת רות, מה שחיכה להן בחוץ היה מאיים מאוד, אבל ערכים משותפים, איפשרו להן להתאושש, גם אם לא לגמרי, וגם אם לא עד הסוף. הערכים המשותפים שעליהם סמכה נעמי כשהיא שלחה את רות לשדות, הידיעה שהיא תהיה בטוחה, שיש סדר חברתי מסוים, גם אם זה לא מה שמוכר או נהוג, ישמרו עליה.

אלה הם אותם ערכים משותפים שראינו בימים הראשונים שאחרי המלחמה בכביסה, קניות, אוכל ותמיכה לתושבים המפונים מצפון ומדרום. אלה אותם ערכים שמביאים אותנו לעמוד עם משפחות החטופים. זו אותה הרוח שמובילה את הקיבוצים שבונים מתחמים שלמים לקלוט את יישובי העוטף עד לחזרתם הביתה. הם אותם ערכים שגורמים לנו להניד את ראשנו בחוסר אמונה כשאנחנו חושבים על תושבי הצפון המפונים ואלה שלא. 

חג שבועות קיבל שמות שונים לאורך ההיסטוריה היהודית, וזה קורה מכמה טעמים, התפקיד החברתי והתרבותי שהוא תפס בקהילה היהודית לאורך השנים משתנה, המיקום שבו העם שלנו נמצא משתנה לאורך ההיסטוריה, ויש לנו הזדמנות לתת לו מקום ותפקיד גם עכשיו. אולי התורה שנקבל עכשיו היא תורה חברתית- מהן עשר הדיברות של החברה הישראלית היום? מה בראש סדר העדיפויות? אולי זו הזדמנות לקצור תהליכים חברתיים שסוף סוף מבשילים- תיקון חברתי כלשהו? ואולי יש כאן הזדמנות לשמוח על הביכורים של השנה, הדברים שעל אף כל האתגר והקושי, על אף הטראומה והאסוף, הצלחנו לעשות לראשונה, ומשם להמשיך לצמוח.

יש לנו ארגז כלים ערכי מפואר, עם סיפורים ומסורות, עם אוצרות תרבות, יש לנו הזדמנות להוקיר את הטוב הזה, ללמוד ממנו, לצמוח ממנו, ולהישען עליו גם בעיתות שלום שיבואו. 248 לספירת העומר.

הכותבת היא מנהלת קשרי קהילה בארגון בינ"ה (הבית של היהדות הישראלית)