"לחבר את העולים לישראל": באמצע המלחמה – המסע ברגל לראש המצדה

הטיפוס למצדה היה ארוך ומייגע. 2000 שנה לאחר שהרומאים צרו על הארמון המונומנטלי של הורדוס כשמולם מורדים יהודיים מתבצרים באקט של גבורה נגד כל הסיכויים, טיפסו הצעירים והצעירות בשביל הנחש המתפתל בדרך לאתר המורשת העולמי.

בשיאו של המלחמה, כשחלקם עולים חדשים שמתגוררים רק חודשים ספורים בישראל, הם הרגישו יותר מתמיד שהם חלק מהמדינה. אולי זו הסיבה שפחות מ-24 שעות קודם לכן הם התחברו כל כך בדבקות למילות השיר המוכר והידוע: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".

"חסר להם קהילה והרגשה של שייכות"

האמת היא שהעולים ממדינות חבר העמים שהגיעו למצדה במסגרת פרויקט "שישי שבת ישראלי" לא היו אמורים בכלל להגיע למצדה. מדובר בסמינר ה-99 במספר של הפרויקט, שכל מטרתו לחבר את עולי מדינות חבר העמים אל ההוויה הישראלית, ובעמותה תכננו לעשות את השבת בכלל באכסניית אנ"א תל חי. אך המלחמה טרפה את הקלפים, וכך מצאו את עצמם הצעירים והצעירות בלב מדבר יהודה, במקום הסמלי כל כך להוויה הישראלית מהעשור הראשון לספירה – בעשור השני של המאה ה-21.

שבועיים קודם לכן, אגב, האכסניה הייתה מלאה במפונים מיישובי הדרום.

לינדה פרדס פרידבורג הקדישה את כל חייה לעלייה ממדינות חבר העמים. בגיל 14, בשיא המלחמה הקרה, למדה רוסית בבית הספר התיכון, וכשסיימה את לימודיה היה ברור לה שכיהודייה דוברת רוסית היא צריכה להתגייס למאבק לשחרור אסירי ציון ולהורדת מסך הברזל. ב-1990, לאחר הניצחון במאבק, ועל רקע מלחמת המפרץ, היא עלתה עם 400 עולים מברית המועצות לישראל.

שנתיים לאחר שעלתה לארץ זיהתה את הבעיה – מיליון בני אדם עלו ממדינות ברית המועצות לשעבר אך לאחר קבלתם לישראל הם נזנחו ולא זכו לליווי שיחבר אותם לישראל באופן רגשי ולאומי.

"הרגשתי שאף אחד לא עושה שום דבר למען עשרות אלפי צעירים דוברי רוסית. משקיעים המון כסף להביא אותם, הם מסיימים את התוכנית ואז הם לבד בארץ וכבר שוקלים לאן להתקדם. לא מדובר במשפחות, הם לא מחפשים פתרונות כלכליים, אלא חסר להם קהילה והרגשה של שייכות, בית, מישהו שאוהב אותם. הם השאירו את המשפחות שלהם שם ומחפשים מהות".

כבר ב-1992 היא הוציאה את האוטובוס הראשון לטיול. "זה היה הגרעין – להוציא אוטובוס ביום שישי עם חמישים צעירים ולהיות שבת ביחד".

ב-2010 מיסדה את הרעיון הבוסרי ההוא והקימה את עמותת "שישי שבת ישראלי" שכל מהותה היא לחבר את העולים ממדינות חבר העמים למדינת ישראל, לעם ישראל.

תוכנית הדגל שיזמה שני עשורים קודם לכן היה הסמינר – יומיים אינטנסיביים באכסנייה, כל פעם במקום אחר בישראל, שבו סופגים יהדות וציונות, לא במטרה להחזיר בתשובה או כל דבר אחר בסגנון, אלא פשוט לחבר את העולים להוויה הישראלית.

"בהתחלה היינו צריכים ממש לשכנע אנשים לבוא, כי חשבו שאנחנו מיסיונרים או כת, שאנחנו מנסים לכפות עליהם משהו", צוחק איליה ליפצקר. "הסמינר הראשון היה עם 35 משתתפים ובסמינר השני או השלישי כבר היינו עם רשימת המתנה. הצעירים שמעו עלינו מפה לאוזן והגיעו בהמוניהם". איליה עצמו הוא עולה ותיק. הגיע לישראל לראשונה במסגרת תוכנית "נעלה" ב-1999 וארבע שנים מאוחר יותר עלה לארץ. ב-14 השנים האחרונות הוא משמש כיד ימינה של לינדה, כסמנכ"ל העמותה.

"בהתחלה היינו צריכים ממש לשכנע אנשים לבוא"

כעת מבצעת עמותת "שישי שבת ישראלי" עשרות פעילויות מדי חודש בחמישה סניפים ברחבי הארץ, מצפון ועד דרום, ותחתיהם עברו כ-18 אלף עולים דוברי רוסית. בתחילת המלחמה, למשל, התגייסו להתנדב לאריזת מזון והכנת לוחות קרמיים. מדי יום יצאו שני אוטובוסים לבסיסי צה"ל. יחד עם זאת תוכנית הדגל הייתה ונותרה הסמינר – שישי שבת של גיבוש וחיבור למדינה.

הצעירים והצעירות ישבו במעגל בדשא הסינטטי בין החדרים ושרו בהתרגשות את השירים. מדובר בשירים שחלקם אולי נחשבים לארכאיים בעיני ישראלים שנולדו כאן, אך הצעירים הללו, שבחרו לעלות לישראל ונותרו בה כעת, תוך כדי אחת מהמלחמות הקשות בתולדותיה, מצאו בהם נחמה. "עם ישראל חי", "והיא שעמדה", "כל העולם כולו גשר צר מאוד" ו"על הדבש ועל העוקץ".

"אלו אנשים שנמשכים לסיפור היהודי, ולא היו מגיעים למקום הזה לבד", מספר איליה בעוד אנו משקיפים על המצדה. "אחת הסיבות שאנשים באים לכאן היא שהם רוצים להתחבר לשורשים היהודיים, לתרבות ולזהות. זו לא מסגרת דתית אלא יהודית".

ואכן ניתן היה למצוא כל סוג של אדם בשבת הייחודית – חובשי כיפה ששלפו סלולרי לתעד בשבת וצעירות שניכר שאינן דתיות ששרו את שירי קבלת שבת וההבדלה באדיקות.

בשבת בבוקר, לאחר קידוש, הצטופפו הצעירים והצעירות בחדר למיצג יוצא דופן. אחד מהמשתתפים בסמינרים הקודמים התברר כאדם שעוסק בשחזור מדים עתיקים, וכך הגיע לבוש במדי חייל רומי, 2000 שנה לאחר שאלו צעדו על אדמת המדבר שעליה שוכנת האכסניה. הוא גייס שניים מבין המשתתפים והלביש אותם במדי היהודים העתיקים.

"משמעותי וחיוני"

אנדרייה וינוגרדוב התנדב להתלבש כלוחם במה שהיום היינו מכנים כסיירת. הוא עולה חדש לארץ, בסך הכל שנה בישראל, ומשמש כיועץ עסקי. למרות שניכר שהתלהב מאוד מהחוויה, דווקא השירים בתחילת השבת ובסופה הם אלו שחיברו אותו יותר מכל לאירוע. "אהבתי מאוד את האירוע בן היומיים, מלא בחברות וחברים חדשים ובשיחות מרתקות. במיוחד היה חשוב לי לקבל ולסגור את השבת בשירים ולהשתתף בטקסי קבלת שבת והבדלה. הסמינר הפגיש אותי עם אנשים, עזר לי לפגוש חברים טובים וליהנות. זה היה מאוד משמעותי וחיוני עבורי".

לאחר ארוחת הצהריים יצא המסע למצדה. בפני המשתתפים הייתה האופציה לעלות ברכבל או ברגל, בשביל הנחש המוכר והמאתגר, ולמרות שאף אחד לא כפה על אדם ללכת ברגל הרוב המוחלט עשו זאת. טור האנשים שהחל בדבוקה אחת החל להתפזר ככל שהעלייה האמירה. האחרונים, אגב, היו אני וילדי – יובל בת ה-8 ורועי בן ה-4, שצלחו את העלייה והירידה חרף האתגר והקושי שהכניעו גם חלק מהמבוגרים בסיור.

"מאוד אהבתי את בחירת המקום. חוות תמרים, מצדה, ים המלח, הכל היה מאוד מגניב", מספרת וניה. היא דוקטורנטית במכון ויצמן, וזו הפעם הראשונה שבה השתתפה בסמינר. ותגובות דומות התקבלו מרבים מהמשתתפים.

לאחר יום גדוש, עם צאת הכוכבים, חזרו הצעירים והצעירות לדשא שבו החלו את השבת, וערכו טקס הבדלה מרגש. "הינה אל ישועתי", שרה לינדה וקינחה יחד עם כולם בתרועות "שישי שבת ישראלי".

"מבחינתי מה שאנחנו עושים הוא תיקון למה שקרה עד ה-7 באוקטובר", מסכמת לינדה. "יש כאן אנשים מכל הארץ, מכל שכבות האוכלוסייה, שאין להם את החיידק של האנטי שנדבקנו בו. הם מרגישים מאוד יהודים ומאוד ישראלים, ואנחנו נותנים להם חוויה אוטנטית ומשפחתית שלא כל ישראלי מקבל אנחנו לא מבקשים מהם שום דבר, הם האחים שלנו ואנחנו מחברים אותם אלינו, קיבוץ גלויות לכל דבר ועניין".

הכותב היה אורח של עמותת "שישי שבת ישראלי".