עשור לפטירת הרב עובדיה יוסף: "מרן לא היה עומד מהצד, הוא היה מאחה את הקרעים"

עשור חלף מאז הלך לעולמו הרב עובדיה יוסף בגיל 93. ממרחק הזמן, בני משפחתו והאנשים שהיו הכי קרובים אליו מספרים על הגעגוע למנהיגותו. פוסק הלכה שידע להתיר, איש ציבור שלא חשש לתמוך בפשרות. גדול הדור שידע גם לבקר בחריפות את יריביו ולהיאבק למען הציבור הספרדי.

"אבא שלי דיבר בכל מוצ"ש בבית הכנסת יזדים", מספרת בתו הבכורה, עדינה בר־שלום. "עיתונאי חדשות 13, אבישי בן חיים, כתב בספרו שעיתונאים הקשיבו לדרשות כדי לחפש איזה משפט שאינו פוליטיקלי־קורקט ולתקוף אותו. לכן ביקשנו מאבא שלי שלא ישדר בלוויין. הוא אמר: 'בשום פנים לא. את ההרצאה שומעים בכל העולם. במרוקו. בארה"ב. באירופה. שווה לי המחיר שאני משלם".

מה אביך היה אומר על הקרע בעם? לדעתך הוא היה מצליח להיות הגורם המאחה?

"בשנות ה־90 היו הפגנות סוערות בבר־אילן במאבק על כביש שהיה פתוח בשבת. חרדים זרקו אבנים על מכוניות שנסעו שם בשבת, ואילו חילונים נסעו להכעיס הלוך ושוב בכביש. אבי אמר שאסור ללכת להפגנות הללו בשום אופן".

בהמשך, מספרת בר־שלום, הושגה פשרה בעזרתו של ד"ר צבי צמרת ז"ל, שכיהן אז כמנכ"ל יד בן צבי, המכון ללימודי ירושלים. "הפשרה אמרה שהכביש יהיה סגור בזמני התפילה ופתוח בשאר הזמן. כשהגעתי עם צבי צמרת לאבי, הוא חיבק אותו. צבי שאל איך הוא יכול להסכים לפשרה עם חילול שבת. אבי ענה: 'אין חילול שבת יותר מזריקת אבנים בשבת', 'אין חילול ה' גרוע יותר משנאת אחים'".

הבת הבכורה מדגישה: "אבי לא יכול היה לסבול שנאה בעם. הוא היה מוצא דרך לפשרה. אם שנאת אחים החריבה שני בתי מקדש, אנחנו לא יכולים להסכין ולהרשות לעצמנו לעמוד מהצד ולהחריש". ועשור לפטירת אביה, בר־שלום חשה כי חסרה באופן אקוטי מנהיגות שמסוגלת לראות את כל העם.

החלל המנהיגותי מורגש אצל כל קרוב שאנחנו מדברים איתו. כך, למשל, מי שליווה במשך שנים רבות את הרב היה עוזרו האישי, צבי חקק. "כל רגע מורגש החוסר", הוא מספר, "מבוקר עד ערב החיים היו סביב מרן. מרן היה איש של שלום, שידע לנווט את הספינה תוך אהבת ישראל. גם כשהתקבלו החלטות קשות וגורליות הוא תמיד השתדל להסביר ולא רק להנחית".

לצד הגעגוע, חקק מתנחם בעושר הרוחני שהותיר אחריו הרב עובדיה. "מרן השאיר בחייו יותר מ־55 ספרים הנושאים את תורתו. כל בניו ממשיכים בדרכו, וכך מאות אלפי תלמידים. ספרים רבים מבוססים על תורתו. עצם החשיבות והתודעה של לימוד ההלכה, דבר שלא היה נפוץ כל כך בדורות קודמים, הם הנחתום המעיד על עיסתו ועל המשך דרכו ומורשתו".

"הוא היה נלחם"

"הגעגועים שלי למרן הם בעיקר לאיש, לאישיות למשענת שהיתה לנו. אני מתגעגעת לחגים שהיו במחיצתו ולהנהגה שלו", אומרת יהודית יוסף, כלתו של הרב, אשתו של הרב משה יוסף. "בתקופה כה רגישה אני מאמינה שהוא היה מאחה את הקרעים. לדעתי לא היינו מגיעים למצב הזה אם ההנהגה שלו היתה בתקופה הזאת. מרן היה איש של שלום".

עם זאת, כלתו של הרב מבהירה כי הוא ידע גם להתעקש על עמדותיו כשנדרש לכך. "מרן לא פחד להביע דעתו בנושאים הקשורים ליהדות, דת ותורה. בחיים הוא לא כפה על אף אחד את דרכו התורנית, והוא השתדל לגרום לכולם לאהוב את היהדות במתינות, אך מרן לא פחד להגיב כשבית משפט פסק נגד היהדות.

"אני לא יודעת מה הוא היה אומר אילו היה בחיים, אבל הוא היה נלחם שלא תהיה כפייה חילונית על דתיים כמו איסור על אירועים לנשים בלבד או מחיצה בתפילה. על זה הוא לא היה מוותר ושותק. הוא היה יוצא למלחמה כנגד בית המשפט כפי שהוא ידע לעשות".

גיסתה, בר־שלום, מזכירה בהקשר זה את יחסו לחוק טל. "אמירה מאוד חדה של אבי שיצאה משיעוריו, והיא רלוונטית לרוח התקופה, היתה נגד בג"ץ. אבי תקף את השופטים שלא מתייחסים בפסקי הדין שלהם גם לחוקי התורה. מנגד, הוא העריך את השופט מנחם אילון, ששילב בפסיקותיו גם התייחסות למשפט העברי והביא ציטוטים ואסמכתאות מהגמרא, בניגוד לעמיתיו.

"אבי גם כעס על שופטי בג"ץ כשהם ביטלו את חוק טל, שהסדיר את מעמד בני הישיבות כ'תורתם אומנותם'. כשגיל הפטור של בני הישיבות נדחה ל־23, חוק טל הביא לכמה שנים שקטות. כל מי שרצה לצאת לעבודה שירת בצבא או בשירות אזרחי ואחר כך יצא לעבודה. מה המצב כעת? ואיזה חוק מבקשים להעביר? כולם יודעים. זה ממש מכעיס".

אסור להתיר?

הרבנית ימימה מזרחי, תלמידתו של הרב עובדיה, עדיין נוצרת את השיעורים שלמדה ממנו. "פעם, כשנכנסתי לחדרו של הרב, הוא ישב כשעל שולחנו ערימת ספרים שנראו חדשים. הוא הביט בהם ואמר: 'הנה ספרים שכתבו תלמידי חכמים, שמבקשים את 'ההסכמה שלי' לספר שלהם. אבל בכל דף שאני פותח כתוב רק אסור, אסור. מה, אסור לומר מותר?'

"זה היה ועודנו שיעור גדול של הרב שהולך איתי תמיד. כמה קל לאסור הכל. על ילדים, על צוות שעובדים לצידו. כמה קל להתיר הכל רק מפני שאין לנו כוח להתעמת. היכולת לצלול לתוך סוגיה - הלכתית, מוסרית או חברתית. לסקור את כל צדדי האיסור וההיתר, ובכל זאת לנסות ולמצוא פתח, היא תמצית דמותו של הרב עובדיה".

בהקשר זה הרבנית גם מזכירה את הפסיקה החשובה של הרב עובדיה אחרי מלחמת יום כיפור. "אחרי המלחמה הרב ישב בכובד ראש מול עגונת מלחמה וחיפש בנרות את הסיכוי שיאפשר לה התרה מכבלי העגינות. נדמה לי שלזה זקוקה החברה הישראלית היום יותר מהכל: מישהו שיתיר אותנו מהעגינה הזו, מהכבלים האלה, שמשאירים את כולנו בכזה מרחק, בכזו אי־ודאות. מישהו שייכנס לעובי הקורה, יקשיב לכאב של שני הצדדים ויפסוק: מותר. מותר לאהוב".

"דור שלם של תלמידים"

הרב יעקב סיני, נכדו הבכור של הרב עובדיה, נזכר בהלוויית סבו. לפי ההערכות השתתפו במסע הלוויה כמעט מיליון בני אדם. "אלו לא היו רק מספרים - זה היה דור שלם שהוא עצמו בנה, עיצב וטיפח ביד אמן במשך עשרות שנים. כולם היו בניו", הוא מספר.

"עתה, בחלוף עשר שנים, קל מאוד לכתוב על החלל האישי והקושי המשפחתי, על הדמות המאירה והתומכת שליוותה כל צעד ושעל. העצות, התפילות והברכות. קל לספר על המנהיג הגדול, שבתוך הבית היה סבא אוהב. זה שמלמד את הנכדים לקרוא, מסייע להם להיערך למבחנים, וחותם על התעודה שלהם בסוף השנה.

"אולם למען האמת, הקושי אינו נחלתם הבלעדית של בני המשפחה. חסרונו של מרן מורגש בכל יום מחדש אצל המוני תלמידיו ומעריציו הממשיכים את דרכו. אצל כל אותם מיליון בנים המומים שעמדו שם באותו יום מר, ועוד רבבות שנבצר מהם מלהגיע. בשאלות הלכתיות סבוכות, בפתרון לבטים וספקות, או בשאלות ציבוריות מורכבות שרק הרב עובדיה היה יכול לנווט ולהכריע. אין לנו חליפתו, אין לנו תמורתו.

"בכל בוקר היה מרן מקדיש מזמנו לקבלת קהל. בכלי התקשורת נראו רק נשיאים וראשי ממשלה, שרים ושועי עולם, אבל ביומיום היו אלה עמך בית ישראל. עם כל אחד מהם הוא ישב במאור פנים, לכל אחד העניק יחס אבהי, מילד רך בשנים ועד זקן בא בימים. כולם זכו לעצה ולברכה חמה, בתוספת סטירת החיבה המפורסמת.

"ואולי דווקא בגלל זה חסרונו מורגש כל כך, ורק הולך ומתעצם. בליבם של רבבות בכל רחבי תבל היה הרב עובדיה לא רק מנהיג מורם מעם אלא אבא רחום ורגיש, השמח בשמחת בניו ומוריד דמעות בצערם. זה היושב מול הרדיו ובוכה על חייל שנפל במלחמה, וזה שאינו עוצם עין כמה לילות עד שיפתור תיק סבוך מאוד של עגונה.

"כמעט אין אדם בישראל שדמותו של מרן לא השפיעה עליו בדרך כלשהי. ודווקא לנוכח המציאות המורכבת שאליה נקלעה המדינה חסרונו הופך לבולט הרבה יותר. אם רק היה עימנו, בוודאי היה פועל בכל כוחו כדי להשכין שלום בין כל חלקי העם. בכוחו הגדול ובהשפעתו הרחבה הוא גם היה מצליח לעשות זאת.

"דרכו של עולם שהמתים הולכים ונשכחים מלב, אולם דמותו ומורשתו הנצחית של מרן הרב עובדיה יוסף, המיוסדת על תורת ישראל, והעמקת הקשר שלנו ושל בנינו עם מסורת ישראל, לא תישכח לעולם".

על כך מסכימה כלתו של הרב, יהודית: "מורשת מרן זצ"ל תישמר לעולמי עד. עברו עשר שנים, וכולם מדברים עליו כאילו אתמול הוא נפטר. הילדים הקטנים לומדים את מורשתו ויודעים מי זה היה גדול הדור. הוא השאיר מורשת ענקית.

"כולם ידעו את גדולתו וסיפורי המופת שהיו, אבל לדעתי לא כולם ידעו מה הוא היה כאיש משפחה. אני חוויתי חוויות יום־יום. אם זו הדאגה שלו אלי אישית, לילדיי, לבעלי, ואם זה לעם ישראל. מה שהיה אכפת לו באמת הם לא כבוד, לא כסף ולא תהילה - רק עם ישראל, היהדות, התורה, האלמנות, היתומים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו