מלחמות ופעולות תגמול: לא רק בפורים - מתי היהדות מעודדת נקמה?

בדמדומי תפקידו כראש אגף כוח האדם של צה"ל הפנה אליי האלוף (במיל.), כיום חבר הכנסת, אלעזר שטרן, את שאלתה של אם שכולה אשר עתידה הייתה להצטרף למשלחת צה"ל למחנות ההשמדה יחד עם מפקדי צה"ל, במסע מיוחד אשר סיומו ביקור רשמי וממלכתי במוסדות היהודיים בריגה בירת לטביה.

המאורע התרחש במהלך אחד מימי ההכנה למסע שנערך ביד ושם בירושלים, כאשר נשא האלוף נאום הכנה ושילב בדבריו את הצורך בנקמה באויבים המאיימים על מדינת ישראל ועל היהודים מחד, ומאידך על הנקמה שהרגיש כאשר הגיע לצריף של בני משפחתו באושוויץ כמפקד צה"ל עטור במדים.

בלהט הנאום המלא פאתוס ואמונה בצדקת הדרך, קמה האם השכולה ושאלה מה הרעיון לנקום רק כדי להחזיר כאב לשני. מה, אנו סאדיסטים? זהו, השואה נגמרה, מה העניין לנקום? דווקא אנו, העם היהודי אשר הציב לו סטנדרטים של מוסריות וערכיות, צריך הרי לשים לב לזה יותר מהאחרים, כך הכריזה.

אלעזר שטרן נע מעט באי נוחות והפנה אליי את השאלה, כרב המשלחת הצבאית. האולם היה מלא במאות מפקדים ונציגי משפחות שכולות. הרגשתי נבוך, אולם האלוף דחק בי לעמוד ולענות. כאשר נעמדתי מול הקהל הרגשתי עוצמות וכוחות אשר ליוו אותי בהמשך המסע. "הנקמה, כך אמרתי, "היא סוג של קימה. כאשר אתה מושפל כעפר, הצורך הבסיסי שלך הוא לעמוד זקוף חזק יותר מבעבר. זו הנקמה הגדולה ביותר".

בעצם נקמה אינה חייבת להיות אלימה במהותה, אלא היא פעולה שמחזירה לך את הכבוד האבוד ומסייעת לך להרים את הראש בגאון ובגאווה. לעיתים הדבר נעשה בפעולה צבאית או באקט אלים, אשר מסייע אף להשיב את ההרתעה, ולעיתים הנקמה הטומנת בה את המילה "קימה", ומתבטאת בהרמת ראש ובזקיפות קומה.

אך מעיון במקורות חז"ל אנו עדים לנקמה פיזית, ולעיתים אף ישנם אירועים שבגינם יש צורך לעורר תחושת נקם וכעס.

כך למשל, מובא בהלכה שמי שנרצח על ידי גויים, אף שלא יצא ממנו דם, קוברים אותו בבגדיו (ללא הליך טהרה מלא), "להעלות חימה ולנקום נקם". וכפי שמופיע בתהילים לגבי אותה נקמה מדוברת: "...לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים". ובפרק צ"ד בתהילים מובא: "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע". האם זוהי קריאה ברורה לנקמה ורציחה של המתנגדים לך בשם האלוקים?

מגילת אסתר הנקראת בפורים מספרת אף היא על סיפור נקמה קלאסי, שהולחן ונמנה עם שירי החג הבסיסיים העליזים במיוחד: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

על אף שמלחמתם של היהודים הייתה ע"פ צו ממלכתי החתום בטבעת המלך, להינקם מצוררי היהודים אשר תכננו להשמידם עד כלות, היא הייתה סיבה לגאווה ולחגיגות גדולות גם מהבחינה היהודית, משום גרמה לכך שסיפור המגילה נגמר באווירת שלום, שלווה, השקט ובטחה: "...מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו".

בתקופה שבה אנו שומעים חדשים לבקרים על אנשים שרצו לנקום על פעולות כאלה ואחרות שנעשו נגדם, הבנת סוגיית הנקמה חשובה.

נקמה אינה רק עבור תחושת שביעות רצון וניצחון אישי. לעיתים הנקמה והתגמול הם חלק מטקטיקת שכר ועונש שנוקטות בה מדינות רבות.

בשנות החמישים הוקמה יחידה 101 לביצוע פעולות תגמול ונקם כתגובה על פעולות הטרור של המסתננים. המובילים של מדיניות פעולות התגמול היו ראש הממשלה דוד בן-גוריון והרמטכ"ל משה דיין. ביסוד מדיניות זו הייתה גישה של "יד חזקה", תוך הבהרה שכל פעולת חבלה או לחימה תזכה לעונש הולם, משום שדם יהודי אינו הפקר. מאחורי פעולות אלו עמדה אסטרטגיה של פגיעה באויב, כדי לגרום לו להפסיק את פעולות האיבה שלו.

וכדברי משה דיין: "לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות לשלמו".

מועצת הביטחון גינתה את ישראל על ביצוע פעולות התגמול, אך ישראל עמדה על כך ששמורה לה הזכות לבצע פעולות אלו למען ביסוס ההרתעה במלחמה המתמשכת נגדה.

אז מה בין זה לבין חיסול חשבונות או פעולות פרטניות? מדוע האחד מותר והשני אסור? זהו ההבדל בין אנרכיה להיררכיה.

כאשר מדינה מבצעת מהלכים בראייה כללית, הרי שגם פעולות תגמול הן חלק מיחסי הגומלין עם האויב. אך אם הפרט ייקח את הדין והחוק לידיו, לא רק שלא יסייע אלא יפגע בראייה הטקטית ובאחדות האומה.

הדברים באים לידי ביטוי גם ברמה הרוחנית-דתית, שכן הציוויים לנקמה פיזית ביהדות היו תלויים בהחלטת המלכות או בציווי הסנהדרין, כאשר מדובר בתפיסה כללית ולאומית ולא בפעולה אישית כל שהיא.

שכן על הפרט אוסרת התורה כל נקימה ונטירה פיזיים –"לא תיקום ולא תיטור", והעושה כן אף מתחייב בנפשו. מערכות לעיתים נאלצות להביא לידי ביטוי נקמה שמהותה חיזוק התפיסה וההרתעה אל מול האויב, ולעיתים בלחימה עיקשת להגנת העם יש גם נקמה והרתעה מערכתית. אך הנקמה של הפרט יכולה לבא לידי ביטוי בהרמת ראש וחתירה קדימה למצוינות וערכיות, מתוך הרמת ראש.

סבתי, אסתר וייזר-קרפמן ז"ל, שרדה כמעט לבדה מכל אחיה ואחיותיה את השואה והעמידה צאצאים רבים. כאשר נפגשנו בני המשפחה להשקת הספר המשפחתי שכתבה לפני שנים רבות כעדות וכזיכרון, ראינו איך כשעם ישראל קם לתחייה מבורות האפר ומחייה את ארצו ומולדתו, אין נקמה מתוקה מזו - נקמת הרוח.