סוכת שלום: הצעירים שעשו מהפך בחיים למען המולדת

יונתן (29) וסוזי (27) הגיעו ממדינות שונות - היא מארה"ב והוא מקנדה. שניהם עברו את תלאותיה של העלייה לארץ והיו חיילים בודדים שעשו שירות צבאי משמעותי - הוא כלוחם בצנחנים והיא מש"קית מודיעין במגלן.

המרחק בין השניים הגיע לנקודה חיבור כאשר שניהם הגיעו ללמוד משפטים באוניברסיטת רייכמן (הבינתחומי). יונתן  הבחין בסוזי בקמפוס, ונדלק עליה - וזאת עוד לפני שידע שיש להם הרבה מהמשותף. הוא ניגש אליה והציע לה לערוך סיור היכרות בקמפוס.

כיום, שניהם לפני סיום התואר ומאחוריהם המון מבחנים, שיעורים - וזוגיות ארוכה שהגיעה לנישואים ולירח דבש.

"אני דור רביעי או חמישי של משפחה יהודית שחיה בקנדה. למרות זאת, אצלי במשפחה תמיד היו ציוניים וידעו שהמקום שלנו הוא ארץ ישראל. זה גם היה משמעותי בבית הספר היהודי שאליו הלכתי. לכן כבר בגיל 12 אמרתי לעצמי שאני עולה לארץ להתגייס", מספר יונתן.

"ההורים שלי בהתחלה לא תמכו בהחלטה שלי וחשבו שזה לא הדבר הכי נכון לעשות, אבל בסופו של דבר, אחרי שהתעקשתי, הם החליטו לסייע לי בעלייה לארץ".

יונתן עלה לארץ בגיל 18 עם גרעין צבר של הצופים. "עלינו לארץ לדגניה א', שם גרתי כחייל בודד במהלך השירות הצבאי שלי בצנחנים בגדוד 101. השירות עצמו היה ממש הצלחה וממש נהניתי בו, גם קיבלתי בשנת 2014 אות מצטיין הנשיא. אגב, אשתי קיבלה את האות שנה אחר כך, ואני עושה מילואים עד היום. אני גם שומר על קשר עם החברים שלי מהצבא, שבשלב הזה של החיים גם הם מתחתנים ומביאים ילדים לעולם", הוא אומר.

איך הגעת לבינתחומי?

"אחרי הצבא רציתי לעבוד במשרד החוץ ולסייע לישראל, ויש לי קרובת משפחה שהיתה סגנית שגריר בבריטניה וכיום היא שגרירה בחוף השנהב. היא היתה זו שייעצה לי ללכת ללמוד משפטים".

יונתן התחיל ללמוד משפטים וממשל בבינתחומי, כשהוא נעזר מאוד בקרן הישג. "ממש אהבתי את ההתנדבות בקרן הזו וזה פיתח בי רצון לתרום עוד ועוד לחברה בישראל. האמת היא שגם אם לא אלך בסוף למשרד החוץ, אני אתרום לארץ ולחברה כמה שאני יכול. אני ממש אוהב להתנדב בקרן, ומעל הכל, דרך הקרן הכרתי את אשתי, שגם היא מלגאית של הקרן", הוא אומר.

לסוזי, במקור מפיניקס אריזונה, יש חמישה אחים גדולים, שלושה מהם התגייסו והיו חיילים בודדים בצבא. את השירות סוזי עשתה כמש"קית מודיעין במגלן. 

"אחרי הצבא היא רצתה ללמוד משפטים להיות עו"ד ושם הכרתי אותה, והיא פנתה לקרן הישג והתקבלה. היא התנדבה כל שנה עם המרכז לחיילים בודדים שהגיעו לארץ, במיוחד לבנות".

קרן הישג, שהעניקה ליונתן וסוזי את מלגות הלימודים, תערוך ביום חמישי הקרוב, 13 באוקטובר, אירוע מלגות חגיגי במעמד הרמטכ"ל, שבו יוענקו מאות מלגות לחיילים בודדים.

קרבי זה הכי, אחי (ואחותי)

שי (20) דן (19) ולו (19) בן שמחון הם שלושה אחים לוחמים שעלו מצרפת במטרה להתגייס לצבא ולבצע שירות משמעותי. אמם ילידת ישראל וגדלה בשדרות. כל חופשת קיץ היו מבלים בעיר, וכחלק מכך חוו רקטות ומבצעים צבאיים. בקרוב הם עתידים לטוס לחופשה בצרפת לפגוש את הוריהם, לאחר שנה שלא התראו.

שי ודן הם לוחמים בגדוד 101 של הצנחנים ולו היא לוחמת ביחידת החילוץ וההצלה של צה"ל. לדבריהם, "השירות בצה"ל הוא חוויה טובה לשלושתנו. אבל יש בזה גם אתגר, כי זה לא רק שאנחנו לא רואים את ההורים שלנו - אנחנו גם לא רואים כמעט זה את זה כי היציאות שלנו מהצבא הן הפוכות. אבל עדיין השירות הוא קל לנו, כי בסוף אנחנו עוברים את הכל וחווים את אותם דברים באותו זמן. כך אנחנו משתפים ומחזקים זה את זה". 

לו מסבירה לגבי הגיוס של כל האחים כי "אחת הסיבות שהתגייסנו היא להתחבר יותר לישראליות. השירות בצבא מחבר אותך יותר לעם שלנו. תחושת השייכות מתחזקת ומתגברת וזה מאוד טוב, כי אנחנו רוצים להישאר בארץ". 

מבחינת סדר הגיוס לצבא, תהליך העלייה של האחים היה ששי מגיע ראשון, דן אחריו ולו אחרונה להתגייס. על תקופת הגיוס שלו אומר שי כי "אחרי הבגרות בגיל 17 עליתי לארץ במארס. היתה לי כאן תקופה להתארגן עד הגיוס בחודש אוגוסט. בינתיים דן ולו הסתכלו על התהליך שעשיתי וזה עודד אותם לעבור אותו גם כן".

איך ההורים הגיבו לגיוס שלכם?

"זה היה קשה מאוד להורים שלנו, במיוחד שהם נותרו שם לבד. אבל אבא שלנו הוא ציוני מאוד ודחף אותנו לכל הדברים האלו. גם אמא שלנו מאוד עומדת מאחורינו למרות שלאמא באופן טבעי יותר קשה. גם עכשיו הם משתדלים לבקר בארץ כמה שיותר ולפגוש אותנו".

אחת הסיבות שדחפו את האחים להתגייס היא ירי הקסאמים על העיר שדרות שבה גרים קרובי המשפחה שלהם.

"יש לנו משפחה בארץ שגרה בשדרות, וזאת עיר הקסאמים. היינו מגיעים לחופשות קיץ בשדרות והיינו חווים את הקסאמים שיש באזור, ותמיד הייתי בטוח בעצמי שאני רוצה להתגייס ולהגן על העם שלי, ובאופן טבעי זה מה שעשיתי וגם דן ולו התגייסו מאותה סיבה", מסביר שי. "זה אמנם לא קל להיות בצבא בארץ אחרת, אבל אנחנו משוכנעים בחשיבות של השירות שלנו".

מבני ברק לשריון

מ"פ השריון שמואל מרמור עזב בגיל 14 את משפחתו החרדית בבני ברק, והחל להתגלגל בין עבודות מזדמנות. בהמשך הוא החל לעבוד בחוות סוסים, ואט־אט הפך לאלוף הארץ ברכיבה על סוסים.

"בגיל 14 היו לי בבית כבר שני אחים ואחות שעזבו את המשפחה והדת, ככה שהדלת למהלך כזה היתה פתוחה ואפשרית. באותה תקופה היה גם מתח בבית, היחסים בין ההורים שלי אז לא היו טובים, וזה דחף אותי לצאת החוצה ולברוח. בהמשך גם הבנתי שזו לא הצורה שאני רוצה לחיות בה, אבל בהתחלה זה היה דחף לצאת".

אחרי היציאה מהבית החל שמואל לעסוק ברכיבה טיפולית על סוסים. "להגיע אל סוסים הגעתי כבר כילד צעיר. הייתי בעייתי בבית הספר והציעו לי כל מיני תרופות אבל כלום לא עזר. באותה תקופה נכנסה רכיבה טיפולית למגזר החרדי, וכך התחלתי לרכוב על סוסים. בהתחלה רכיבה היתה לי מפלט מהחיים, היתה חווה רכיבה בראשון לציון שהיה לי בה קרוון שחייתי בו. זה היה להתרחק מכל מה שעשיתי אחרי שעזבתי את הבית וזה גם סידר לי את החיים מחדש.

"שם גם התחיל העניין שלי ברכיבה על סוסים לתחרויות", הוא מספר ומציין כי "עברתי קורס מדריכים, ובבחינות מישהו הציע לי לעסוק בספורט סוסים. הרעיון בהתחלה לא הסתדר לי, כי סוף־סוף השגתי יציבות כמדריך רכיבה והיה לי בית, אבל הלכתי לראות במה מדובר ונתפסתי בזה. לכן עברתי לקיבוץ יפעת, ששם יש חווה שגם עוסקת בטיפול דרך סוסים וגם בספורט סוסים ובתחרויות".

איך הגעת לצה"ל?

"האבא המאמץ שלי דחף אותי, ירדנו מהגולן פעם והיתה שם פלוגה של טנקים שהתאמנה, והוא אמר לי שהוא רואה בי ממש בן שלו, וכל אחד מהבנים שלו שירת בצה"ל. אני כמובן לא הכרתי את הצבא, וגם באותה תקופה סייעתי לאחות נוספת שלי שעזבה את הבית והדת. ממש גידלתי אותה אצלי, אבל החלטתי לתת לזה סיכוי".

בהתחלה שמואל תכנן לשרת בצבא כספורטאי, אבל "ביום הגיוס בבקו"ם החלטתי לתת לשירות יותר משמעותי סיכוי. התגייסתי לשריון. הטירונות היתה קלה לי אם כי הייתי צריך להתרגל למשמעת, כי מאדם שמחליט לבד על החיים, החליטו פתאום הכל בשבילי, אבל זה לא היה קשה במיוחד. בכל מקרה, לא חשבתי לשרת בצה"ל מעבר לשירות הרגיל, כי לא חשבתי להיות קצין. רציתי להיות מט"ק בלבד. אבל הייתי מפקד טנקים בקורס מפקדי הטנקים, ושם היה מ"פ ממש טוב שסייע לי לקבל את ההחלטה ללכת להיות קצין. וכך קורה שאני ממשיך כרגע בצה"ל לתפקיד שני כמ"פ עם רצון להמשך בצבא".  

והיום יש קשר עם המשפחה?

"כן, מאז 2020 יש קשר, כי אבא שלי עבר אירוע מוחי קשה, וסביב זה התחיל תהליך של חזרה לקשר עם המשפחה שלי. זה לא ממש קשר רציף אבל מדובר בקשר".