מי מחזיק בבכורה? מאבק עתיק יומין בין כפר מל"ל לנהלל

קצת אחרי קלקיליה, על כביש 531 שמפריד בין הוד השרון לכפר סבא, חוסמים את הנוף רבי קומות אדירים. פעם היו כאן פרדסים, אבל היום התפוזים כבר לא מביאים כסף. נדל"ן כן. כשעוברים את יער אוסישקין עולים על המחלף החדש שהעבודות עליו הותירו הרס וחורבן אורבניים, ופונים שמאלה לכיוון כפר מל"ל. על השביל בכניסה למזכירות המושב מתאגדים ותיקי המקום שמעוניינים רק בדבר אחד - שהעתיד של כפר מל"ל, שנמצא כבר עשרות שנים במרכזו של ויכוח מעורר יצרים שאותו נפרט מייד, יהיה מובטח. שגורדי השחקים לא יכלו את אדמותיהם ושיוכלו להוריש אותן לילדיהם. אבל בינתיים, אם להודות באמת, נדמה שהמאבק שלהם קצת דון־קישוטי. כל הסימנים מראים שכפי שצורת ההתיישבות הזו נעלמה בחלקים רבים ברחבי המדינה, גם כפר מל"ל נידון להיאכל על ידי העיר ולהיטמע בה. 

ובאמת, מי שנקלע לכאן במקרה יכול לטעות ולחשוב שמדובר בשכונה של הוד השרון - אלמלא התמונות שהוצבו בפתחו של כל בית ושמגוללות את סיפור המושב. אמנם עוד נותרה כאן גאוות יחידה - אבל גם זו מאיימת להיעלם. בני הנוער, שאמורים להיות שורת ממשיכי הדרך הסוציאליסטית והחקלאית, אמנם מכירים את הסיפור שנגולל כאן - אבל גם הראשים שלהם, כמו של מרבית בני גילם בארץ ובעולם, נמצאים בעולמות בדיוניים של שעשועים חסרי תכלית ומציאות מעוותת שמייצרות הרשתות החברתיות. הפיד החליף את הרפת, והמרדף אחרי הכסף במצב הכלכלי ההולך ומחמיר יעסיק אותם אחרי הצבא. לא בטוח שיישאר להם זמן לאידיאולוגיה.

לכן יכול להיות שזו תמימות מצידם, אבל לאה טל, יונתן קרופניק, שמוליק אמיתי, דוביק גרודמן, גיורא אביגדורוב ומנשה מלמוד נלחמים על התואר "מושב העובדים הראשון". ההנחה המקובלת היא שנהלל שבעמק יזרעאל מחזיק בבכורה, אפילו בוויקיפדיה קובעים כך, אבל הם לא מוותרים. לתפיסתם, התואר הזה יפסיק את מה שהם מכנים "ההתעמרות" בהם מצד כל מי שחושק באדמותיהם ומצד הביורוקרטיה הישראלית. 

צפונה משם, בביתו שבנהלל, יושב עופר אבידוב והוא אינו רגוע. הוא מורה דרך מוסמך שעורך סיורים באזור ובצפון הארץ בכלל ודור שלישי במושב, ונוסף על כך, גם מחזיק במפתחות של אחד הסליקים המרכזיים והגדולים ששימשו את אנשי היישוב לפני הקמת המדינה. אבל כבר כמה שנים שחבורת חסמב"ה של כפר מל"ל מגוללת את סיפורם בזירה התקשורתית, ובכל פעם מחדש הסיפור הזה מעלה לו את הדם לראש.

"אני לא רואה טעם להתווכח", הוא קובע נחרצות, "כפר מל"ל נוסד ככפר פועלים בשנת 1912, ננטש והוקם מאוחר יותר. בשנת 1920 התכנסה בעין גנים ישיבה שהייתה האסיפה המייסדת של המושב הראשון - נהלל - שבה קיבלו את עקרונות המושב. לכן הם משקרים וממשיכים לשקר כבר כמה שנים. לא ברור לי למה חשובה להם התהילה".

ח"כ רם בן ברק, לשעבר יו"ר ועדת החוץ והביטחון ובן נהלל, מסכים איתו: "נהלל הוא מושב העובדים הראשון בישראל. הוויכוח הטיפשי הזה מתנהל כבר הרבה מאוד שנים. אני לא יודע למה הם מתעקשים לקרוא לעצמם ככה - אולי הם רוצים להיות טובים כמו נהלל - אבל זה לא יקרה. הם לעולם לא יקבלו אישור לזה. שיסתפקו בזה שהיה להם את אריק שרון".

עניין של הגדרה

מתוך הבנה שהסיפור הזה, אם להאמין לאנשי כפר מל"ל, הוא לא סיפור על תהילה אלא על הישרדות וכסף, ניסינו להפגיש בין ותיקי נהלל לוותיקי כפר מל"ל - ללא הצלחה. חשבנו שאולי חברי המושב מהצפון יסכימו, אפילו מתוך רגישות חברתית או מצפון קולגיאלי, לוותר רשמית על התואר, אך התבדינו. אפילו לאכול יחד חתיכת עוגה לכבוד המועד של 110 שנים לייסוד כפר מל"ל שחל השנה, הם לא הסכימו. "פניתי לאבידוב בבקשה לערוך דיון תרבותי", אומר שמוליק אמיתי, המנהל את המוזיאון המקומי בכפר מל"ל, "אמרנו שהאירוח והכיבוד עלינו. הוא מסרב בכל תוקף. הם יודעים שיש להם מה להפסיד - אבל אנחנו לא עושים תחרות פה".

מה אתם רוצים מהם?

"שבסך הכל יכירו בזה שאנחנו ראשונים".

דוביק גרודמן - מנהל המוזיאון הקודם בכפר מל"ל - מתערב. "שלא יכירו. שישמעו. הם לא יכירו בחיים. האלוף אורי אור, חבר הכנסת לשעבר, היה פה. אמרתי לו 'אנחנו חוגגים 110 שנים, מזמינים אותך שתבוא למסיבה'. הוא ראה בזה שאני כאילו מתקיל אותו. ש־110 שנים זה לפני 100 שנה. את זה הוא יודע. אז הוא אמר 'לא, אבל נהלל ראשונים וזה לא יעזור לכם'. זו הפוליטיקה כבר עשרות שנים".

ידי בצר, מי ששימש מזכיר נהלל שנים רבות, מזכיר שכבר הייתה הצעה לשבת לדבר. "הצעתי להם שניפגש ונסגור את העניין", הוא מפתיע. "נחלק שני תארים. הראשון - מי המושב הראשון, והשני - שהם עלו על הקרקע לפנינו. אין ויכוח, הם קמו הרבה לפני נהלל - אבל לא כמושב עובדים עד הסוף. העניין הטכני הזה חשוב כי זה לא היה מושב. הם לא היו הראשונים. אפשר למצוא את זה בכתובים, זו לא בעיה.

"היינו לפני שלוש שנים אצל נשיא המדינה, רובי ריבלין. הוא אמר שלוש פעמים שנהלל הוא המושב הראשון והם זזו באי־נוחות על הכיסא. זה המצב וזה גם לא חשוב. זה מאוד מכובד שהם עלו על הקרקע לפנינו, אבל עובדה שזה גם התפרק. הם צריכים להסתפק בזה, לדעתי".

הם אומרים שהמושב שלהם עלול להיעלם אם לא יתחשבו בהם כמושב העובדים הראשון.

"לא יעזור להם אם הם יהיו ראשונים, שניים או שלישיים. יש מושבים שנידונו לכליה, וההתרחבות של העיר תאכל אותם עד זוב דם. זה לא שייך. זה עצוב כשלעצמו וגם לא נכון מבחינת המדינה. במקום להיכנס לנגב ולהתחיל לבנות שם ולהחליף את כל הפחונים - אז מצטופפים. לצערי, אין סדר עדיפויות, אין תוכניות, ומחירי הקרקעות מאמירים ולא שמים לזה סוף. זה לא בסדר".

את הדברים האלה מתקשים בכפר מל"ל לקבל. לולא נוסד כפר מל"ל כמושב עובדים ב־1919, הם אומרים, לא הייתה נוסדת ההתיישבות בעמק יזרעאל שנתיים לאחר מכן - ואולי כלל לא. "אנחנו נוסדנו פעמיים", מדגיש רודמן. "פעם אחת ב־1912 עד 1916 בשם 'עין חי', ובפעם השנייה ב־1919 ועד היום בשם 'כפר מל"ל'. אין קשר בין שתי העליות לקרקע מבחינה רעיונית. רעיון המושב קם שלוש שנים לפני יישוב העמק. עוד לא קנו שם אדמות בכלל".

על פי מאמר של ד"ר יואל פיקסלר, בעל תואר שלישי במחלקה לארכיאולוגיה ולימודי ארץ ישראל, בכותרת "מעין חי לכפר מל"ל - ראש וראשון למושבי העובדים בארץ ישראל", הרעיון להקמת מושב עובדים (בניגוד למושב פועלים שהיה נהוג עד אז), נרקם ככל הנראה אצל כמה הוגים. אחד מהם הוא פרנץ אופנהיימר, רופא, כלכלן וסוציולוג יליד ברלין, שהגה את רעיון הסוציאליזם הליברלי־ציוני והניח את היסודות להתיישבות השיתופית במרחביה. רעיונותיו הובאו בפני הרצל כבר בשנת 1902, והוא העלה אותם בפני הקונגרס הציוני השישי בבזל בשנת 1903.

לדברי ד"ר פיקסלר, ברל כצנלסון הוא שטבע ככל הנראה לראשונה את המונח "מושב עובדים" בוועידה השלישית של פועלי יהודה בשנת 1912.

המזל הרע של עין חי

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נכנסו כל תוכניות ההתיישבות להקפאה. קק"ל לא הספיקה להעביר על שמה בטאבו את האדמות מאגודת חובבי ציון - בין השאר אדמות של עין חי. כבר ב־1914 הביעו המתיישבים את רצונם להפוך למושב עובדים. אבל ב־1916, ארבע שנים לאחר שהוקם היישוב, עזבו הפועלים את המושב והותירו את האדמות ללא טיפול והשגחה. לאדמות הללו חזרו ב־1919 ארבעה חברים שלא רצו להתיישב בעמק יזרעאל כפי שתכננו חבריהם.

באותה שנה ניסח לראשונה אליעזר ליפא יפה, שהשתתף בקונגרסים הציוניים הראשונים, את עקרונות מושב העובדים, ואף פרסם חוברת שבה הם פורטו. לידיעתנו הובא כי הפעיל הציוני יעקב אפטר, ממנהיגי תנועת הפועל הצעיר וממקימי דגניה, טען כי בשנת תר"פ (ספטמבר 1919) החלו החברים בעין חי יחד עם המרכז החקלאי, בפעולה לשם סידור מושב פועלים קבוע. השטח הגיע ל־1,050 דונם, שנקנו מהכשרת היישוב ומאנשים פרטיים. לפי התוכנית שהגישו הפועלים בתר"פ למחלקה להתיישבות, הוצע ליישב 40 משפחות.

התוכנית להקמת מושב עובדים הוגשה ב־30 בינואר 1920. "בתוכניתנו הונחו שלושה יסודות", נכתב. "עבודה עצמית, שכלול המשק במלואו מהתחלה ומידור החלקות לפי סוגי עבודה באופן שתהיה אפשרות של עבודה משותפת".

בדרך נתקלו המייסדים במכשולים ביורוקרטיים ברישום הבעלות על הקרקעות על שם הקרן הקיימת. הללו נרשמו רק ביוני 1933, אך בפועל נוהלו כמושב עובדים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.

באתר נהלל מצוין כי המושב, המכונה ראשון מושבי העובדים בישראל, נוסד בשנת 1921. בוויכוח בין כפר מל"ל לנהלל מציין ד"ר פיקסלר כתבה שפורסמה בעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1924, המשקפת את תחושת התסכול והאפליה שנבעה כנראה מהשתייכות המתיישבים בכפר מל"ל אל ה"לא מפלגתיים" - חלק מהפועלים שעלו בעלייה השנייה לא מצאו את מקומם במפלגות הקיימות עד אז. מתברר שכבר שלוש שנים אחרי הקמת נהלל החל הקרב על הראשוניות.

"אין מזל לעין חי", נכתב בעיתון. "ישנם מקומות של התיישבות בארץ ישראל הידועים לכל העולם, כולם מתעניינים בהם ובגורל המתיישבים. כל המוסדות שלנו ושל ההסתדרות הציונית מטפלים בהם ומתעניינים אפילו באופן החיים במוסדות אלה ובשיפורם. ולעומתם, יש מקומות שמהותם וכוונתם היו צריכות לתפוס אותו המקום בין ציבורינו כמו המקומות הראשונים, כי אין בין הראשונים והאחרונים אלא שינוי שם בלבד.

"ובכל זאת המקומות האלה, שגם הם מיושבים באנשים, שהציגו להם כמטרה עבודה עצמית ועזרה הדדית, כאילו נשכחו מלב כולם, אין מתעניינים בהם באותם המרץ והרצון, הדרושים לביסוסם ולחיזוקם. ובין המקומות הללו תופס את המקום הראשון המושב 'עין חי' או כפי שנקרא - 'כפר מל"ל'".

ד"ר פיקסלר מציין כי ייתכן שבשל אותה אפליה נהלל הוא שהוכתר כמושב העובדים הראשון. לטעמו, היותו של אליעזר יפה חבר בקבוצה שהקימה את נהלל היא שתרמה לקשירת כתר הראשוניות למושב העובדים הזה, אף שאנשי כפר מל"ל חידשו את ההתיישבות על אדמות עין חי כמושב עובדים שנתיים קודם לכן.

"בסמל לא נוגעים"

מכל זה נראה כי נהלל קיבל חותמת של מושב עובדים לפני כפר מל"ל, שעלה לפניו על הקרקע. "כשכפר מל"ל הוקם כמושב עובדים לא הייתה תנועה מיישבת", מסביר דוביק, "אמרו להם 'תעשו תוכנית תקציבית למושב עובדים', והם הגישו את זה לקרן הקיימת. אוסישקין ונשיא המדינה לעתיד חיים ויצמן - ראשי המדינה שאפילו לא בדרך - אישרו להקים קרן שתגייס כסף כדי להקים התיישבות. אז כפר מל"ל נוסד כשעוד לא הייתה קרן, ואחר כך קנו אדמות - שעליהן הקימו יישובים".

למה ההכרה הזאת חשובה לכם?

מנשה: "קודם כל בשביל האמת ההיסטורית - כי משנים פה את ההיסטוריה. אנחנו רואים את עצמנו כמוסד ייחודי במדינה, שממוקם באזור מרכזי שצריך להישמר מבחינה היסטורית - כאתר מורשת לאומית".

שמוליק: "אנחנו סמל במדינה, ובסמלים לא נוגעים".

מנשה: "אחד הדברים שמטרידים פה הוא שכל יישוב בסביבה שלנו בא ואומר 'רגע, אנחנו רוצים את החלק הזה מכם'. מה אתם צריכים אדמה ריקה? - 'אנחנו צריכים לבנות מגדלים. על כל בית שלכם אנחנו יכולים לבנות בית ל־50 איש'. ואנחנו אומרים מנגד - יש נושא לאומי, נושא של מורשת ונושא היסטורי. אנחנו מוסד שאי אפשר לבזבז אותו".

לילדים שלכם זה חשוב באותה המידה כמו לכם?

"אולי קבלת הגושפנקה הזאת, הפלומבה הזאת, תעזור גם לזה. אנחנו מכניסים את הנושא הזה לכל בתי הספר שלנו ונוסף על כך, אנחנו מביאים לכאן כיתות ד' מכל הארץ לסיור במוזיאון. זו הדרך שהנוער יידע - אחרת זה ילך לאיבוד".

שמוליק: "עד היום פירקו 70 יישובים במדינת ישראל בלי שום החלטת ממשלה. אותם יישובים הפכו לרחוב או לשכונה בעיר. אנחנו לא רוצים להגיע למצב כזה - אלא להמשיך להיות חקלאים. מתאים לנו האופי הזה שקיים כיום. לא רוצים להתעשר ולא מעניין אותנו כסף. מעניינת אותנו איכות החיים הזאת כמושב".

מנשה, אתה אמרת שאתה צריך את הפלומבה. מי ייתן לך אותה? את הוויכוח הזה אפשר לנהל גם עוד 100 שנה.

"אבל הדרך שלי היא שהפלומבה צריכה לנבוע מהאמת ההיסטורית. אם האמת ההיסטורית שלנו היא כזו שכל מי שרואה אותה מבין שזו המציאות לאשורה - אז זה מספק אותי".

אולי צריך להפסיק להילחם. מה שכתוב בספרי ההיסטוריה או המחקרים שאתם יוזמים כרגע - זה מספיק. או שזה יחלחל או שלא. אין לכם דרך לשים חותמת.

"אולי אתה צודק - אבל זה לא עכשיו. לצערי לא השקיעו פה מספיק בנושא המחקרי, וכל דבר כזה תלוי בכסף. במושב של 54 משפחות אתה לא יכול להוציא מאות אלפי שקלים עבור אמת היסטורית. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. לכן ייקח אולי עוד עשר שנים עד שהמחקרים האלה ייגמרו".

מה יקרה בינתיים? בעוד 120 שנה יבוא כתב אחר ויעשה אותה כתבה שוב?

"יש ארכיונים. יש הרבה חומר מאותה תקופה - אבל הוא בארגזים ישנים, לא מסודרים ולא מסומנים ולא כלום. אם אתה רוצה לפתוח אותם - זה נמצא במדרשת רופין, ויש בעוד מקומות. צריך לבדוק אותם".

יונתן, שנולד בכפר מל"ל ועבד במשך שנים במשק אביו ולאחר מכן הפך למנהל ייצור ולוגיסטיקה במפעל האוטובוסים "מרכבים", מספק עדות לאופן שבו התעורר הוויכוח מחדש, ממקור ראשון. "בחגיגות היובל למושב", הוא מספר, "הופיע פה מזכיר תנועת המושבים, אריה (אריק) נחמקין - בן נהלל. נחמקין עלה על הבמה, ואנשי המושב הוותיקים, לא אני ולא חבריי הצעירים, אמרו 'לא ייתכן שנהלל רשום ראשון ואנחנו לא'. במו אוזניי שמעתי את אריק עונה 'אתם צודקים'. זה היה מיתוס, משום שמי היו אנשי נהלל? משפחת דיין. אבא שלו הלך ורשם אותם כמושב; לביא, שהיה חבר כנסת, והיו עוד כאלה".

אז זה הכל פוליטיקה?

מנשה: "הם היו מפא"י. אנחנו לא היינו מפלגה".

אידיאולוגיה, אבל אחרת

האישיות הכי מפורסמת שהתגוררה בנהלל היא ככל הנראה משה דיין - שהגיע יחד עם הוריו למושב כשהיה בן 6. בכפר מל"ל אמנם לא אומרים זאת מפורשות, אבל הם מאמינים שהעובדה שאישיות כל כך בכירה, אדם ששימש רמטכ"ל ושר הביטחון התגורר במושב, עזרה בכל הקשור לביסוס מעמדו של נהלל כמושב העובדים הראשון. להם אמנם היה ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, אבל הוא מעולם לא השפיע בנושא מעמדו של המושב.

"אני לא חושב שהתואר נתן משהו לנהלל", אומר בצר, "אבל עובדתית יצאו מכאן הרבה אנשי שלטון או חיילים - יש כאן היצע גדול. אני חושב שכל הוויכוח הזה, בינינו, די זניח. הייתי נותן להם את הכבוד שיהיו ראשונים - אבל עיגול יפה כמו שלנו אין להם".

אפרופו עיגול - צורתו של המושב נהלל - ותיקי כפר מל"ל מחזירים את השיחה לעניין הנדל"ן. "כפר מל"ל היה בעצם כל האזור פה בין פתח תקווה לכפר סבא", אומר גיורא. "מדובר ב־6,000 דונם. אמרו שצריך לבנות את הארץ ונתנו מסביב את כל המושבים. הכל היה פה כפר מל"ל. לאורך השנים הצטמצמנו. הוד השרון רוצים שנהיה שכונה. אנחנו מצד שני רוצים לשמר את הצביון".

מנשה: "אתה נולדת במושב?"

לא, בירוחם.

"גם אנשי ירוחם בטוח רוצים שהמקום שבו הם גרים יהיה כזה שהם יוכלו לחיות בו כל החיים. נולדת שם, חיית שם ואתה מנסה לקיים את החיים לפי עקרונות. אתה לא רוצה שיכתיבו לך - קח את הרגליים ולך. הנה, עכשיו ראש עיריית כפר סבא אומר לצופית 'אתם רוצים חקלאות? תרדו לעמק הירדן. אני רוצה דירה לבן שלי פה - תלכו כולם'. זה בעיניי גירוש מחדש. המושב הוא מושב קטן ואין לנו אפשרות להקים שיכון בנים, כי צריך עבור זה כמה מיליונים בכיס. שנית, המדינה רוצה את האדמה לעצמה כדי למכור אותה".

כלומר?

"המינהל לוקח קרקע. על פי החוזים, מותר לו לעשות את זה. הוא מוכר ב־10 או ב־15 מיליון שקל לדונם ואז הוא נותן לך אולי, אחרי מס, 50 אלף שקל. בית המשפט העליון מאפשר להם לעשות את זה. ראש עיריית כפר סבא טועה בניסיון שלו לגרש חקלאים מצופית, למשל. לך אתה ותקים שכונה בדרום בין באר שבע לדימונה. שם האדמה חופשייה. למה שלא תקים אותה בבקעה? למה דווקא פה?"

אתם מנסים להעלות את חשיבות האזור הזה כדי שלא ימכרו אתכם.

"אנחנו לא רוצים לצאת מפה".

מה היה קורה עם המדינה שלנו לולא החליטו להקים פה קיבוצים ומושבים?

לאה: "החלוקה של המדינה נקבעה לפי קווי ההתיישבות היהודית. היישובים קבעו את גבולות המדינה - בזיעתם ובכספם. את זה שוכחים".

אבל בלי האידיאולוגיה לא היה פה כלום.

שמוליק: "פניתי בזמנו ללשכת ראש הממשלה - רציתי להיפגש עם ביבי. שלחו אלי את פרופ' אבי שמחון, היועץ שלו. הוא אמר לי 'אנחנו יכולים להביא חלב מפולין במחיר נמוך יותר ממה שאתה מוכר. אנחנו יכולים להביא פירות וירקות מטורקיה'. המסר שקיבלנו היה שלא צריך אותנו. המדינה לא איבדה את האידיאולוגיה אלא שינתה אותה במכוון. היינו סוציאליסטים ואנחנו היום קפיטליסטים".

לאה: "לשאלתך, אם לא היינו פה - הייתה פה חירבה. זו הייתה חורבת השועלים".

זה נורא דרמטי. אולי משהו אופטימי לסיום?

גיורא: "לא רואה משהו אופטימי. לא יודע מה יהיה עם ילדינו ונכדינו. היום כולם מוציאים דרכונים של מדינות אחרות. אנשים פוחדים ממה שיהיה פה. אחד יכול להיות יותר אופטימי, אחד פחות - אבל אנחנו מנסים לשמר את המושב ונלחמים בבתי משפט שלא ייקחו ולא יגזלו מאיתנו, ונעשה את המקסימום".

רגע לפני שאנחנו עוזבים את המושב, תופס אותנו מלמוד כשספר טלפונים בידו ובפנים כל הטלפונים של הקיבוצים והמושבים בארץ. הוא מדפדף במרץ ומגיש את הספר בגאווה. בראש העמוד, תחת השם כפר מל"ל, מצוין: שנת עלייה כמושב פועלים 1912 - שנת עלייה כמושב עובדים 1919.

הנה הפלומבה שרצית, אנחנו אומרים לו. הוא מחייך חצי חיוך עצוב ולוחש: "אנחנו רק רוצים להמשיך לחיות פה. זה הכל. תנו לנו לחיות בשקט".